הכותל מהו הכותל תולדות הכותל הכותל במסורת היהודית הכותל באומנות
מהו הכותל עריכה
מהו הכותל: תיאור כללי של הכותל המערבי : הכותל המערבי, מהמקומות הקדושים ביותר ליהודים, הוא קטע מהחומה המערבית, שהקיפה בימי קדם את בית המקדש והיום את חצר המקדש.הכותל המערבי הוא חלק קטן מן החומה המערבית של הר הבית. חומה זו היא אחד מארבעת קירות תמך ענקיים, שנועדו לתמוך במילוי העפר של רחבת הר הבית, שבמרכזו עמד בית המקדש. בלועזית מכונה הכותל "כותל האבל", "כותל קינות" או "כותל הבכייה"
בנייתו ומבניו: פעולת הבניה האדירה של רחבת הר הבית, מילויו, יישורו והקמת קירות התמך נעשו על ידי הורדוס בסוף המאה ה-1 לפנה"ס. אורך הכותל כ-28 מ' וגובהו - 18 מ' ובו 24 נדבכי אבנים. חלקו התחתון בנוי אבנים חלקות וגדולות וחלקו העליון בנוי מאבנים קטנות ומקושטות. חלק גדול מהכותל טמון במעמקי מפולת החורבות שהצטברה סביבו במשך הדורות. עומק הכותל הטמון במפולת הוא כמעט כגובה הכותל הגלוי שמעל האדמה. פני חצר המקדש גבוהים מרצפת הכותל ב- 8 מטר בקירוב.
תפקידי הכותל:
הכותל שימש ליהודים מקום תפילה הקרוב ביותר לבית המקדש, ונתקדש בתודעת האומה כמקום התייחדות דתית עם זכר תפארת ישראל והמקדש ועם זכר החורבן. בדורות האחרונים משמש גם לתפילות ובקשות עזרה מבורא עולם.
מקומות בסביבתו: מעבר לכותל, מזרחה, חצר המקדש ובו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. בימי הבית השני היה לאורך הכותל המערבי רחוב מרוצף, שהיה אחד מרחובותיה הראשיים של ירושלים.
תולדות הכותל עריכה
תולדות הכותל: הכותל בעבר הרחוק(המאה ה- 4 עד המאה ה- 6 לספירה): הכותל נבנה על ידי הורדוס למען כמה מטרות: כקיר תמך, כמקור הגנה ולשם נוי.
השם הכותל המערבי כבר נזכר בספרות הקדומה, בדברי המדרש מהמאה הרביעית- החמישית לספירה. לפי הסברה הוא מצויר במפת מידבא1 מהמאה השישית לסה"נ. תנאי שימושו בזמן שליטת המערביים בכותל: בדורות קודמים היו היהודים בירושלים נאלצים לשלם לראשי המוסלמים-המערביים הגרים בבתים הסמוכים לכותל המערבי תשלום מיוחד, בכדי למנוע כל הפרעה ותקלה להולכים אל הכותל להתפלל. מציאות בכותל: ב- 1838 גילה רובינסון את הקשת הנקראת מאז על שמו, ובשנות ה- 50 חשף בארקלי את השער בהמשך החומה מרחבת הכותל המערבי דרומה. ב- 1867 העמיק צ' וורן לחפור ליד הכותל וגילה את קיומם של נדבכיו התחתונים מתחת לפני הקרקע. בימי השלטון הבריטי: גם תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל לא שופר מצב היהודים, ההגבלות והגזירות נשארו בתוקפן, אסור היה ליהודים כסאות או ארגזים לשבת עליהם ברחבת הכותל, ונאסרה שם בתוקף תקיעת השופר. שחרור הכותל והר הבית: כך עמד הכותל בבדידותו ושממונו שנים. מעבר לחומות נישאו עינים עורגות. והמו לו לבבות פועמים, מלאי תקווה ותוחלת, כי יום יבוא והוא ייגעל משביו ויושב לידי ישראל. עד אשר הגיע היום המיוחל, הוא כ"ח אייר תשכ"ז בו נשמע תקיעת השופר המבשרת את גאולת בכותל, כגולת הכותרת של מבצע שחרור ירושלים העתיקה בידי כוחות צה"ל.
1. מפת מידבא היא המפה הקדומה ביותר של ארץ-ישראל והראשונה שמתארת בהרחבה את נופי הארץ ויישוביה
הכותל במסורת היהודית עריכה
הכותל במסורת היהודית: הכותל ביהדות לאחר החורבן עד 1516 בכל הדורות לאחר חורבן הבית היו געגועים של ישראל ותפילותיהם כלפי המקום המקודש שחרב. רק שרידים מחומות הר הבית נתקיימו בהקיפו והיו יקרים מאוד ליהודים. הכותל ביהדות בתקופת הכיבוש התורכי: בעקבות הכיבוש התורכי ב~1516 מכאן ואילך מתארים כל המקורות את הכותל כמקום התכנסותם ותפילתם של היהודים, והוא מתחיל לתפוס מקום חשוב בתודעתם של כל ישראל. לפי סיפור אגדי, שנמסר על ידי רבי משה חגיז, היה זה הסולטאן סלים, כובש ירושלים, שפינה את האשפה מן הרחבה שלפני הכותל ונתן ליהודים רשות לערוך בה את תפילותיהם. הכותל במאה ה-19: עם גידול הישוב היהודי בירושלים, מראשית המאה ה19 ואילך, וריבוי המבקרים בה, גדלה הנוכחות היהודית ליד הכותל המערבי וגברה הזיקה הרגשית אליו בקרב היהודים בעולם כולו. דמותו התחילה להופיע באומנות היהודית על תשמישי קדושה, חותמות ושערי ספרים, ואחר כך גם בציור אומנותי, וכך הפך להיות נושא, דימוי וסמל ביצירה הספרותית ובפי העם. שיפור צורתו
בינתיים החלו היהודים לכתוב כתובות על הכותל, לתקוע בו מסמרים, לשים בו פתקים,מחיצות בין גברים לנשים, ארון זכוכית לנרות, שולחן לקריאת תורה וכדומה.
תפילות ליד הכותל בין המוני העם בארץ ובגולה, נפוצה אמונה, שכל התפילות בכל העולם עולות לשמיים דרך הכותל המערבי, כי שם נמצא שערי התפילה. כבר בכתבי יד עתיקים נמצאו תפילות שנתחברו על ידי חכמים שבאו להפיל תחינותיהם ( החנינות שלהם) ליד הכותל. במאה ה-15 חיבר אחד מחכמי ירושלים- ר' רפאל טריווש, מחזור תפילות מיוחד, שכלל תפילות הנאמרות ליד הכותל המערבי בימות החול, ובימי שבתות וחגים. ובדורות שאחריו, באו אחרים והוסיפו תפילות הדומות בתוכנן, ובאות לבכות על חורבן הבית, ומפילות תחינה שהישוב ויגאל (יושיע) את בית המקדש משממונו, ויחודשו ימינו כקדם.
המנהגים ליד הכותל:
האמונה, כי קדושתו של הכותל שרירה וקימת גם בחורבנו, תבעה יחס מיוחד למקום זה, ורבים מחכמי ישראל נהגו בבואם לכותל לחלוץ מנעליהם, לנשק את אבני הכותל ולומר תפילה מיוחדת. ונקבעו דפוסים מיוחדים בהלכה היהודית כיצד לנהוג ליד הכותל. בימים שהייתה סכנה בגישה לכותל, היו עולים על אחד הגגות שמהם ניתן להשקיף לעבר הכותל, ואלה שראוהו בפעם הראשונה, אף מרחוק, היו נוהגים לקרוע קריעה בבגדם, ולומר את התפילה המיוחדת הנאמרת ליד הכותל. ככל שגדל הישוב היהודי בירושלים, כך גדלה הנהירה אל הכותל המערבי, בשבתות ובייחוד בחגים היו עולים המונים המונים מכול קצות הארץ לכותל המערבי, ומנהגים רבים התפתחו במשך הזמן ליד הכותל. כל איש במצוק (במצוקה) וכל אישה מרת נפש היו מתנים צרתם ושוטחים בקשתם על גבי נייר ותוחבים אותו לבין סדקי אבני הכותל.
הכותל באומנות עריכה
הכותל בענפי האומנות: אבני הכותל הגדולות והכבדות ריתקו תמיד את עייני רואיו והשרו עליהם השראה עילאית. האבנים מסמלות את מלכות יהודה בתפארתה, והאזוב הפורץ מהסדקים הוא כזעקה על סבלות ישראל בכל הדורות. אבני הכותל מצא את ביטוין בכל ענפי האומנות. להלן חלק מהם : הכותל בציור : הציור הקדום ביותר של הכותל משנת 1743 לקוח מהספר "זיכרון בירושלים" מאת יהודה פוליאשטרו. מעל נדבכי האבנים כתוב : "זה צורת הכותל המערבי, והיו שם עיני ולבי"
בימים קדומים ביטאו הציירים את רשמיהם העזים מהכותל. הם קישטו את הכותל בעצים ובנינים ובכך ביטאו את רצונם לייפות את השריד הקדוש לפי דמיונם. כל בית יהודי בארץ ובתפוצות היה מקושט בציור קיר של אומן.הכותל אויר על מפות, על קופסאות של אתרוג ועל המזוזות.
הציור העממי בעבר תיאר את הכותל בצורת קיר בין בנינים, דמויי מסגד אל-אקצה, לצדם מגדלים ומבנים דמיוניים שמאחוריהם חומת הר הבית ואחד משעריה.מסביב לציור היו מוסיפים מפרקי הנבואה והתפילה כגון : " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
בקיץ של שנת 1859 ביקר בארץ ישראל צייר נוצרי צרפתי בשם אלכסנדר בִּידָא (Bida). בירושלים עמד נפעם מול "כותל הדמעות" של היהודים, ותיעד בעיפרון ובגיר שחור את ציבור המתפללים שעמד בתפילה אל מול הקיר העתיק.
בהדפס זה, שהותיר אחריו בִּידָא, קשה להתעלם מפרט מרתק – האנשים, שרגליהם גלויות מתחת לגלימות, נראים בבירור יחפים, ונעליהם מופיעות מאחוריהם, הרחק מהכותל. המנהג עם הזמן, כנראה, נשכח בשל העובדה שלא הכל נהגו בו. ייתכן שתנאי מזג האוויר ברחבה הפתוחה לא אפשרו חליצת נעליים בכל ימות השנה, או שלא הכל הזדהו עם המעשה. כל שנותר מן המנהג המיוחד היום הוא תמונות, תחריטים וזיכרונות. מרק שאגל בציורו " הכותל המערבי" (1933) מרשים בביטוי העז של האבנים. לכל אבן דמות וצורה מיוחדת ושונה משל חברתה בניגוד לציורים העממים שתיארו את הכותל בקווים פשוטים וסימטריים .דמויות המתפללים פחות חשובות בעיניו מהאבנים.
האומן הירושלמי , יעקוב שטיינהרדט, שהתפרסם בחיתוכי העץ שלו הציג את המתפלל רכון בתפילתו. היהודי הנצמד אל הכותל השופע אורות וצללים.
הכותל היה נושא יצירותיהם של גדולי האומנים הישראלים ביניהם בוריס שץ,נחום גוטמן ועוד. מכל היצירות משתקף היחס הנפשי העמוק ואהבת הדורות, לאותן אבנים שלא עוד נראו בעיננו דוממות...
הכותל בשירה:
שיר הכותל
- מילים: יוסי גמזו
- לחן:דב זלצר
הכותל אזוב ועצבת הכותל עופרת ודם יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם
עמדה נערה מול הכותל שפתיים קרבה וסנטר אמרה לי תקיעות השופר חזקות הן אבל השתיקה עוד יותר
אמרה לי ציון הר הבית שתקה לי הגמול והזכות ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות
הכותל אזוב ועצבת הכותל עופרת ודם יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם
עמד הצנחן מול הכותל מכל מחלקתו רק אחד אמר לי למוות אין דמות אך יש קוטר תשעה מילימטר בלבד
אמר לי אינני דומע ושב להשפיל מבטים סבא שלי, אלוהים היודע קבור כאן בהר הזיתים
עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר
אמרה לי עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר
אמרה לי אינני רושמת שום פתק לטמון בין סדקיו כי מה שנתתי לכותל רק אמש גדול ממילים ומכתב
עמד מול הכותל עימנו הרב הישיש בתפילה אמר לי אשרי שזכינו כולנו ושב ונזכר, לא כולם
עמד בדמעה מנצנצת יחיד בין עשרות טוראים אמר לי מתחת לחאקי, בעצם כולכם כוהנים ולווים.
שורות אלו נכתבו על ידי יוסי גמזו שעות אחדות לאחר שחרור העיר העתיקה, בעומדו עם חבורת כתבים צבאיים בסמטת הכותל הצרה. "בניגוד לגל האלבומים שפיאר את המלחמה וגיבוריה", מספר גמזו, "אני חיפשתי בשיר הזה את הסיפורים האנושיים"...
הכותל באגדות העם:
על פי הסיפורים והאגדות השונים שמתחילת המאה ה 16 נראה שהכותל היה מבוזה ומושפל ביותר על ידי הגויים. מפורסמת היא האגדה המספרת על גורל הכותל באותם ימים שהיו הרומיים מביאים את הזבל לכסות בו את בית אלוהי ישראל אך נראה שעם עליית השולטן התורכי לשלטון, חלה תמורה ביחס לכותל ועוררה ביהודים התרגשות והכרת טובה לשולטן זה :
מספרים, שבמשך שנים רבות היה הכותל מכוסה אשפה.עד שבא הסולטאן התורכי סולימאן, בונה חומות ירושלים, וציווה לגלותו.
רבי אליעזר נחמן פואה מספר בשנת 1540 בקירוב: "הוגד לי שבימי שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול,ראה אישה באה ובראשה סל זבל
ויאמר לה: מה זה בראשך? -
ותאמר: זבל! ולהיכן את מוליכו? -אמרה: למקום פלוני אמר לה: מאיזה מקום את? - אמרה לו: מבית לחם. אמרה: ומבית לחם עד למקום הזה אין אשפה? - אמרה לו: קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה...
וציווה אנשים רבים להסיר הזבל המקום ההוא.... ויגל את מקום המקדש.... וציווה..... לרחוץ את הכותל במי שושנים"
אגדות וסיפורים רבים היו מהלכים בין תושבי ירושלים על קדושתו של הכותל, ועל סגולותיו המופלאות המביאות ישע ומרפא למדוויהם של המתפללים על אבניו, עד שגם הגויים שהיו ליהודים ההולכים לכותל, נאלצו להכיר בכוחו זה, ורחשו כבוד למקום הקדוש.
כך מספרים על רבי שלום שרעבי שעלה מתימן ושם משכנו בירושלים, מדי לילה, היה נוהג ללכת בחצות אל הכותל כדי להתפלל שם, לבכות עם חורבן בית המקדש.
ערביי המקום שהיו מציקים ליהודים בלכתם לכותל- החליטו להתנפל על רבי שלום שרעבי, אך בהתקרבו אליהם נתאבנו ידיהם ורגליהם ולא יכלו לזוז ממקומם. כאשר ראו זאת הערבים נפלה עליהם אימה גדולה, ושלחו משלחת של נכבדים לבקש מרבי שלום שרעבי שירפאם. הוא נעתר לבקשתם, והערבים שבו לאיתנם. ומאז כבדוהו, ולא ההינו עוד לגעת לרעה במתפללים שעל יד הכותל.
ראו גם עריכה
[[קטגוריה:יהדות]] [[קטגוריה:בנייה]] [[קטגוריה:ציוד חקלאי]]