משתמש:Havafsi/מצור ארם על שומרון

סיפור המצור על שומרון מתואר בספר מלכים ב', פרק ו' פסוק כ"ד - פרק ז' פסוק כ' (סוף הפרק). הסיפור מתאר את המצור שהטיל מלך ארם, בן הדד השני, על העיר שומרון - בירת ממלכת ישראל. מתואר גם הרעב הכבד בעיר, ולבסוף סיפור הצלתה של העיר, שהוא התגשמות נבואת הנביא אלישע.

הסיפור המקראי כלשונו

כד וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן. כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרייונים [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף. כו וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כז וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב. כח וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר. כט וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ. ל וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת. לא וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם. לב וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו. לג עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְהוָה מָה אוֹחִיל לַיהוָה עוֹד.

— ספר מלכים ב', פרק ו', פסוקים כ"ד - ל"ג

א וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה: כֹּה אָמַר יְהוָה, כָּעֵת מָחָר סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל--בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. {פ}

ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ. ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם--אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם-יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ. ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף, לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ, עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין-שָׁם, אִישׁ. ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ. ז וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא; וַיָּנֻסוּ, אֶל-נַפְשָׁם. ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ. י וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם: כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה. יא וַיִּקְרָא, הַשֹּׁעֲרִים; וַיַּגִּידוּ, בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה. יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, אַגִּידָה-נָּא לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם: יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר, כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל-הָעִיר נָבֹא. יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר, וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-ההמון (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ, הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ; וְנִשְׁלְחָה, וְנִרְאֶה. יד וַיִּקְחוּ, שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם, לֵאמֹר--לְכוּ וּרְאוּ. טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם (בְּחָפְזָם); וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּדוּ, לַמֶּלֶךְ. טז וַיֵּצֵא הָעָם--וַיָּבֹזּוּ, אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל--כִּדְבַר יְהוָה. יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ, עַל-הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו. יח וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. כ וַיְהִי-לוֹ, כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת.

— מלכים ב', פרק ז'

תקציר הסיפור

ניתן לחלק את הסיפור לשני חצאים - תיאור המצור והרעב הכבד בעיר (ו', כ"ד - ז', ה'), וסיפור התגשמות הנבואה, ביטול המצור והצלת העיר (ז', ו' - ז', כ').

חלקו הראשון של הסיפור מתחיל בתיאור הרעב בעיר, ובתגובותיו של מלך ישראל אליו. מתואר כי המצור היה כה כבד, כך שאפילו המצרכים הזולים והבזויים ביותר (ראש של חמור וצואת יונים) הגיעו למחירים אסטרונומיים, כך שרק עשירי העיר יכלו לרכושם. המלך נתקל באישה שמבקשת שיעזור לה וייתן לה אוכל, אך הוא עונה לה שכל מחסני העיר התרוקנו (הגורן והיקב). בתגובה היא מתארת לו את תופעת הקניבליזם שפשטה בעיר: אישה אחרת הציעה ששתיהן יאכלו יחד את בנה של הראשונה, וביום המחרת את בנה של האחרת. שתיהן באמת בישלו ואכלו את בן הראשונה, אך בהגיע יום המחרת - האישה האחרת החביאה את בנה כדי להצילו. לאחר שהמלך שומע את הדברים, הוא מזועזע ולכן קורע את בגדיו ולובש שק.