פתיח:
בג''ץ 4702/94, סלאח קאדם אלטאי ואח' נ' שר הפנים ואח', שניתן ב1.9.95 הנו פס"ד של בג"ץ, שבו עתרו מספר עצירים עיראקים לבג''ץ. העותרים הנ''ל הסתננו לישראל באופן לא חוקי ולאחר מכן עברו ליהודה ושומרון.
העצורים הנ''ל יושבים תקופות ממושכות במעצר מכוח חוק הכניסה לישראל,[1] ומכוח הצו למניעת הסתננות ליהודה ושומרון.[2] העותרים ביקשו מכוח סעיף 33 לאמנת האום בענייניי פליטים,[3] להשתחרר ממעצר לאלתר ולשלחם למדינה שתהיה מוכנה לקולטם, בה לא תישקף סכנה לחירותם וחייהם. מדובר כאן בסוגיה משפטית מורכבת במשפט החוקתי. מדובר כאן בפסק דין תקדימי, פסק דין הדן בזכויותיהם של העצורים המסתננים, בזכות לחירות, לחיים ולחירות הגוף. אלו הם זכויות יסוד, כפי שמופיעות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סעיף 1.[4]
חלק מהעצורים יושבים שנה במעצר וחלק שלוש שנים והוצאו כבר נגדם צווי גירוש, מכוח חוק הכניסה לישראל. לטענתם אין סיבה לשבתם במעצר תקופות כל כך ממושכות. בפס"ד נקבע, כי יבחנו שוב הסוגיות הביטחוניות ואם יוכח שאין עצורים אלה, מהווים סכנה משמעותית לביטחון המדינה ישוחררו לאלתר וימצאו עבורם חלופות מעצר. כמו כן על הרשויות הביטחוניות לפעול בהקדם כדי שתימצא מדינה אליה יוכלו לעבור ללא כל חשש לחייהם כל עוד הם כאן אין סיבה לישיבתם הממושכת במעצר.
רקע:
למדינת ישראל במשך השנים, לא הייתה ממש מדיניות סדורה לגבי סוגיית הפליטים ולגבי מבקשי המקלט, לגבי אנשים שנכנסו לשטחה באופן לא חוקי.[5] למעט חוק הכניסה לישראל והצו למניעת הסתננות.
סמכויות הגירוש בהתאם לחוק למניעת הסתננות
סמכות הגירוש מיושמת, מכוח חוק הכניסה לישראל (תשי"ב 1952),[6] כדי להפעיל את סמכות הגירוש צריך ביהמ"ש להוכיח כי, אכן לקח בחשבון שיקולים, הנוגעים לטובת הציבור בישראל, כמו כן שיקולים הנוגעים לכבוד האדם ולחירותו, ואין זה מחובתו לנמק את החלטתו. מותר לו שלא להתיר לאדם זה או אחר להיכנס לתחומה של מדינת ישראל, כאן יכול להביא השר בחשבון שיקולי ביטחון וחשש הנשקף מאדם מסוים להפרת החוק. השר יכול בהחלט להסתמך על מידע מודיעיני וראיות מנהליות, עם זאת הסמכות, נתונה לביקורת של ביהמ"ש העליון, כשיקול דעת של כל רשות מנהלית. בשוקלו כיצד לנהוג עם מי שקיים לגביו מידע מודיעיני רגיש, רשאי השר לתת דעתו למהות המידע המודיעיני ומהימנותו, ומנגד לנסיבות של מבקש המעמד. גם אם יוכיח השר כי למבקש המקלט קשר עם משפחה או עם גורמים עוינים, רשאי השר לפסול את בקשת הכניסה. לנגד עיניו תמיד יעמדו בדרך כלל האינטרסים הביטחוניים. [7]
כמו כן בעת הפעלת סמכות גירוש ,המדינה חייבת לנהוג באופן מידתי וכמו כן, קיימת אפשרות, שהמסתנן יגורש למדינה שלישית וחובותה של מדינת ישראל, לבדוק שאין בכוונה של מדינה זו לפגוע בו. [8]
מה הוא פליט: מה הוא פליט ומה הוא מבקש מקלט
אמנת הפליטים מגדירה באופן מדויק מהו מבקש מקלט ומהו פליט. פליט הנו, אדם שנמצא מחוץ למדינתו או אדם חסר אזרחות, שנמצא מחוץ למקום מושבו הקבוע, ויש לגביו חשש מבוסס, כי יסבול מרדיפה אם יחזור לארצו, מטעמי גזע, דת, לאום, השתייכותו לקבוצה דתית, או השתייכותו הפוליטית. [9]
מבקש מקלט:
מבקש מקלט הנו, אדם המבקש ממדינה ניטרלית אליה עקר מקלט ,עקב חשש לחייו ממדינת האם. המלאכה אם מדובר בפליט או מבקש מקלט הנה מורכבת מבחינה משפטית, ודורשת בירור עובדות מעמיק ויישום הגדרות משפטיות. מבקש מקלט לפיכך הנו אדם ,שטוען כי הוא פליט אך לא קיבל מעמד כזה, מדובר כאן בשלב ביניים. בדרך כלל מקובל לראות אדם כפליט על פי הצהרתו, על פי מעמדו, על פי האירוע שחווה, ועל פי האירועים שהוא עלול לחוות אם יחזור לארצו.[10]
סעיף 33 אמנת האום לענייני פליטים- עקרון אי ההחזרה
אמנת האום לפליטים, הנה אמנה בין לאומית ,שנחתמה ביולי 1951. מטרת האמנה, להסדיר את מעמדם של אלה שמוגדרים כפליטים או כמבקשי מקלט, אשר הגיעו למדינות אחרות בשעת מצוקה, ונשקפת סכנה לחייהם. סעיף 33 באמנה קובע: "שום מדינה החברה, באמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט בשום צורה שהיא לא אל גבולות הארצות, שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה, מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכותו לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית". [11] סעיף זה נועד לתת הגנה מוחלטת לפליט גם אם בקשתו להיקלט באותה מדינה תידחה מסיבה זו או אחרת. היינו, באחריות המדינה המארחת לדאוג לשלום הפליטים, ולחייהם גם לאחר שיגורשו למדינה אחרת.
יחסי ישראל-עיראק
מכיוון שמדובר בעותרים מעיראק, מן המקום לדון ביחסים בין שתי המדינות. בין ישראל לעיראק לא שוררים יחסים דיפלומטים ומעולם לא שררו. שנת 1995, שנת מתן פסק הדין, הנה ארבע שנים לאחר מלחמת המפרץ. במלחמת המפרץ שיגר סדאם חוסיין טילי סקאד לעבר ישראל ללא כל התגרות מצד מדינת ישראל. גם ארבע שנים לאחר המלחמה לא נסוג סדאם חוסיין מכוונתו להשמיד את ישראל.[12]
פסק דין- רקע עובדתי
העותרים בבג''ץ 4702/94 הנם אזרחי עיראק, שחלקם חצו את גבול ירדן ונכנסו ליהודה ושומרון, חזרה למדינה ממנה ברחו, עלולה להיות גזר דין מוות עבורם. העותרים הושמו במעצר, עד לגירושם מישראל ועד שתימצא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותם ללא חשש לחייהם, זאת בהתאם לחוק הכניסה לישראל ולצו מניעת הסתננות 1969. העותרים עתרו לבג"ץ בבקשה לשחררם לאלתר ממעצר, נוכח מעמדם כפליטים בהתאם לאמנת האום לפליטים. לטענתם אין עילה להמשך החזקתם במעצר, הם מבקשים מקלט מדיני עד אשר תימצא מדינה אשר תהיה מוכנה לקלוט אותם.[13]
השאלה המשפטית שעמדה לנגד עיני השופטים
למדינת ישראל, יש את הסמכות לגרש את העותרים בהתאם לחוק הכניסה לישראל, (או להחזיקם במעצר), סמכות הגירוש צריכה להיעשות בשיקול דעת מרבי, מחד גיסא, יש להביא בחשבון את טובת הציבור אך אין אלו השיקולים היחידים. מאידך גיסא, בג''ץ כסמכות משפטית אמורה לפעול ולקבל את החלטותיה בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
בהפעלת סמכות המעצר, יש לנהוג באופן מידתי, אין להחזיק אדם לתקופה העולה על הנדרש. השאלה היא, האם ניתן להחזיק את העותרים במעצר, לאחר שישבו תקופות ממושכות כל כך,[14] למרות העובדה שלא נמצאה עדיין מדינה, שתהיה מוכנה לקולטם ולמרות דעתו של השב"כ ,שעדיין יש להחזיקם במעצר משיקולים ביטחוניים?[15]
החלטת בית המשפט
ההחלטה ניתנה בבית המשפט העליון בשבתו כבג''ץ, במעמד השופטים קדמי וברק. השופטים היו מאוחדים בדעותיהם, אם כי השופט קדמי היה קצת יותר זהיר בדבריו. בבית המשפט התקבלה ההחלטה, לא להתערב בעמדת המשיבים, אך נקבעה עמדה חד משמעית שיש לפעול בהקדם.
השופט ברק קבע, כי העותרים יושבים במעצר תקופות ארוכות מדי, את הבדיקות השונות לבחירת יעד הגירוש היה צריך לסיים מזמן, וזאת הן לעניין הסיכון הביטחוני הנשקף מהם.
על הרשויות לפעול בהקדם, (היינו משרד הפנים ורשויות הביטחון), כדי למצוא מדינה, אשר תהיה מוכנה לקולטם. היה ולא תמצא מדינה מסוג זה, יש לבחון את האפשרות לשחררם לאלתר ממעצר ללא כל ישיבה נוספת, ולמצוא חלופות למעצר זה, כמו התייצבות בתחנת המשטרה הקרובה לצורך רישום.
השופט קדמי, כאמור הצטרף לדבריו של השופט ברק, אך קבע כי במקרה זה כי,מכיון ,שמדובר באזרחי מדינת אויב, יש לפעול ביתר אחריות, בטרם השחרור ממעצר. יש לבחון את כל השיקולים הביטחוניים, במקביל יש לפעול בהקדם כדי למצוא מדינה מתאימה, שתהיה מוכנה לקולטם.[16]
הנימוקים להחלטה
השופט ברק, מסכים עם הטענות ,כי לשר הפנים הסמכות לגרש את העותרים מישראל, על כך אין מחלוקת. מובן, שיש לקחת בחשבון את השיקולים של טובת הציבור, אך אלו הם אינם השיקולים היחידים. אדם שחדר לישראל שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך יש לקחת בחשבון את קדושת חייו של הפרט. העותרים זכאים לכך כי חייהם לא יהיו בסכנה במדינה אליה יגורשו, ויתרה מכך, גם שלא תישקף להם סכנה אם יגורשו למדינה שלישית, בהתאם לסעיף באמנה. זהו גם חלק מזכויות היסוד של כל אדם המעוגן, בחוק יסוד כבוד האדם. סמכות המעצר לא נועדה להעניש את המגורשים, זהו כלי משפטי, אך מכיוון, שהעצורים הללו יושבים במעצר תקופות ממושכות מידי יש לשחררם בהקדם.
דעת השופט ברק, והנימוקים להחלטתו היו מקובלים על השופט קדמי.
בעקבות פסק הדין
מה היה תקדימי במשפט הזה? בפסק הדין נקבע, שלא ניתן לגרש את העותרים למדינה אחרת, בה עלולה להישקף סכנה לחייהם או לביטחונם, בעיקר לעיראק שם צפוי להם גזר דין מוות. כמו כן לא ניתן להחזיקם במעצר באופן בלתי סופי ללא סיבה ראויה, משום שזה נוגד זכויות ייסוד.[17]
מה עלה בגורל העותרים?
בעקבות מתן פסק הדין, לא ניתן היה לגרש את העותרים. העותרים הועברו בשלב ראשוני לקיבוצים בגליל המערבי, יחיעם וגעתון. כל הזמן הזה המשיך, השב"כ לטעון כי הם מהווים סכנה ביטחונית למדינה. רק בשנת 2000 נמצאה מדינה שתהיה מוכנה לקולטם. בנוסף העותרים עתרו לבג''ץ פעם נוספת לצורך מתן פיצויים אך בקשתם נדחתה ב2011. [18]
ההיבט המשפטי
פסיקתו של השופט ברק, יצרה כאן הלכה חדשה שנקראת הלכת ''אי ההחזרה'', ישראל, ככלל מחויבת לאמנת האום לענייני פליטים בהיותה צד באמנה. ייתכן שאמנה אינה אכיפה במישרין בבית משפט מדינתי, מכיוון שאין דין מדינתי המתנגש עם סעיפי האמנה, יש צורך ליצור מתאם בין הנאמר בסעיפי האמנה לחוק הפנים מדינתי וזה למעשה מה שעשה השופט ברק בפסיקתו זו. כך נוצרה הלכה חדשה, שאנשים שלא נבדקה בקשתם למעמד פליטים או שאין שום טענה שהם מהווים סכנה ביטחונית,אך לא ניתן להחזירם למדינתם בשל מלחמה המתחוללת שם ,אין יותר אפשרות להחזיקם במעצר ולכן מדובר כאן ב"הגנה קולקטיבית".[19]
המצב החברתי
לישראל אין עדיין, מדיניות סדורה ביחס למסתננים ולמבקשי מקלט, במצב זה קשה לקיים הליכים נאותים. החל משנת 2006 החלה להסתמן עלייה במספר המסתננים ובמספר מבקשי המקלט המגיעים לישראל. למרות זאת לא נעשה דבר כדי להתאים את המערכת הישראלית, לגידול ההולך ונמשך בכמות המסתננים המגיעים אליה.[20]
מעל 60 שנה לאחר כינונה של אמנת הפליטים, ישראל עדיין נמנעת מעיגון ההוראות בחקיקה ראשית. מדיניות של מבקשי מקלט וחוצי גבולות צריכה להיבחן באופן פרטני. פתרונות שמוצעים, אינם מתירים את הסבך המשפטי ואינם נותנים מענה להשלכות ההומניטריות בדבר המסתננים ומבקשי המקלט. כך עלולים להימנע מצבים חברתיים בעייתיים ומחלוקות בין אוכלוסייה מקומית לאוכלוסיית הפליטים, כמו כן הדבר ימנע היווצרות בעיות חברתיות וכלכליות בקרב אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט.
ההיבטים הפוליטיים
ראשית כפי שנאמר, יש צורך חשוב לעגן את בקשתם של המסתננים בהליכי חקיקה מוסדרים. יש לבדוק בקשה של כל מבקש מקלט באופן פרטני בטרם קבלת החלטה לגבי גירוש. [21]
לרוב מפלגות המצודדות ותומכות בזכויותיהם של המסתננים ומבקשי המקלט וברצון לעגן את כל הסוגיות הנוגעות לכך, מזוהים עם הצד השמאלי של הקשת הפוליטית ופועלים רבות בנושא. כמו כן, האגודה לזכויות האזרח דואגת לזכויותיהם ולרווחתם של הפליטים והמסתננים ומבקשי המקלט ודואגת להבטיח את זכויותיהם המשפטיות בהתאם לחקיקה.
לקריאה נוספת:
1. גיא לוריא, מדיניות ריבוי המעצרים ופגיעה בשוויון, המכון הישראלי לדמוקרטיה, (אוגוסט 2018), ע"ע 18-12, 48-36.
2. יפה זילברשץ, "כניסה למדינה, שהות בה והיציאה ממנה", משפט בינלאומי, רובי סיובל ויעל רונן (עורכים), מהדורה שלישית (2016), פרק 14.
3. טלי קרייצמן ואחרים, "כינונו של משטר פליטים בישראל במדינה בחברה אזרחית", במשפט חברה ותרבות, עוצמה במשפט, (תשס"ח).
4. אבינועם כהן, "הסגת גבול", מעצר של מבקשי מקלט בשוליים המתרחבים של המשפט הפלילי, משפט חברה ותרבות, (אביב 2017).
5. אורי פומסון, "מבקשי מקלט בישראל, חוקי, בלתי חוקי, או משהו לא ברור באמצע, הרהורים מזווית המשפט הבינלאומי בנוגע לחוק למניעת הסתננות ועבירות שיפוט", המשפט ברשת, (דצמבר 2013).
6. יובל ליבנת, "לתת מקלט ולא להרגיש פראיירים", המשפט ברשת, מבזק 19, (דצמבר 2013).
ראו גם:
1. עקרון אי ההחזרה.
2. מבקשי מקלט.
3. זכויות אדם.
4. פליט.
5. אמנה בדבר מעמדם של פליטים.
קישורים חיצוניים:
1. "גירוש, מקלט ואִזרוח: התוכניות של המפלגות בנושא הגירה, מסתננים ומבקשי מקלט",ידיעות אחרונות, פורסם: 11.09.19.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5584865,00.html
2. "החזרת מסתננים לסודאן: תוכנית שקד למדיניות ההגירה", פורסם ביום 01.08.21.
https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/7178263
3. “The Legal Challenges Concerning the Removal of Asylum-Seekers from Israel to Third States”, August 27, 2015 .
https://en.idi.org.il/articles/3938
4. “A Matter of Definition: On ‘Infiltrators’ and ‘Asylum Seekers’ in Israel", January 26, 2011.
https://en.idi.org.il/articles/3940
[1] חוק הכניסה לישראל, פורסם בנבו, (תשי"ב 1952).
[2] צו בדבר מניעת הסתננות (יהודה ושומרון),מס' 329 תשכ"ט.
[3] Convention of status of refuges, section 3 (Geneva 1951).
[4] חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פורסם בנבו (התשנ"ב 1992).
[5] הפורום לזכויות פליטים, עקרון איסור הגירוש, האגודה לזכויות האזרח, עמוד 9.
[6] חוק הכניסה לישראל, תשי"ב 1952.
[7] אורי גורן, בתי משפט מנהליים הוצאת סיגא, התשס"ח 2008, פרק י"ב עמודים 226-225.
[8] בג''ץ 4702/94 אלטאי ואח' נגד שר הפנים ואח', פד מט (3) 843, 849.
[9] הפורום לזכויות פליטים, עיקרון איסור הגירוש, עמוד 9.
[10] הפורום לזכויות פליטים, עמוד 9.
[11] Convention of status of refuges, section 3 (Geneva 1951).
[12] עדי בן חור, בג''ץ האבסורד.
[13] בג''ץ 4702/94 אלטאי ואח' נ' שר הפנים.
[14] חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 1.
[15] עדי בן חור, בג''ץ האבסורד.
[16] פס"ד 4072/94, בג''ץ אלטאי ואח' נ' שר הפנים.
[17] חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 5.
[18] עדי בן חור, בג''ץ האבסורד.
[19] בג''ץ 4702/94 אלטאי ואח' נ' שר הפנים.
[20] הפורום לזכויות פליטים, עקרון איסור הגירוש עמוד 9.
[21] הפורום לזכויות פליטים, עמוד 14.