משתמש:Michal ambar/יידוענים

ידעונים הם קוסמים או מכשפים שעל פי האמונה מעלים את רוחות המתים מן השאול-עולם המתים. פירוש נוסף למילה ידעוני היא כינוי לרוח המת שהיא בעלת יכולת לדעת את העתיד.

המילה ידעוני באה בדרך כלל בצירוף המילה אוב, בעלת האוב או דורש באוב.

אופן פעולת הידעוני

הידעונים עשו שימוש בחפץ ששימש כמתווך לצורך הקריאה בעתיד. על פי המקורות החפץ היה עצם של עוף שהידעוני היה מניח בפיו והחפץ היה מדבר.

כך,על פי ספר החינוך המיוחס לרב רבי אהרן הלוי) הרא"ה,( מחכמי יהדות ספרד במאה ה-13, שהסתמך גם על הרמב"ם ועל הרמב"ן  ושאליו חלק מהפרשנים מייחס את חיבור ספר החינוך מתאר את אקט הקריאה בעתיד על ידי הידעוני: ”הוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטרת וישביע השבעות ויעשה פעלות עד שיתחבר לו ענין מחלי הנופל, כמו החלי הנקרא סובאת וידבר בעתידות”

כשוף ידעוני

ספרא

בספרא נעשית אבחנה בין הטקס של קריאת העתיד על ידי הידעוני לבין בעל האוב.

”אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”, אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. אל תבקשו לטמאה בהם, מלמד שאינם באים עליו על אדם אלא אם כן הפנה דעתו להם ונטמא בהם, הא אם מטמא את בהן, דע מה את מחליף, מה במה." (קדושים פרק ז).

בעוד שבעל האוב דיבר באמצעות פיתום (בובה מסוג כלשהו) מבית השחי הידעוני דיבר באמצעות עצם שהייתה מצויה בפיו.

כך גם על פי רש"י

רבי שלמה בר יצחק הנחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון הידוע כמי שעשה זאת באופן מקיף ושיטתי בכתב

”וידעוני - המכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, והעצם מדבר” (שם)

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה .

כדלעיל בספרא ”וידעוני - המכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, והעצם מדבר” (סנהדרין סה א וב).

תרגום יונתן

באמצע ימי הביניים נתגלה תרגום נוסף לתורה, שיוחס יכול ובטעות ליונתן בן עוזיאל

”אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, לא תסטון בתר שאלי בידין ומסיק זכורו ותבעי מן גרם ידוע...” (ויקרא יט לא).

אבן עזרא

רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזר המכונה ראב"ע שהיה הוגה יהודי בולט בימי הביניים תיאר את הידעונים במילים. 

”והידעונים - מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות... אל תפנו - לידע האומנות, אל תבקשו לשאל”". (שם)

משנה תורה

משנה תורה או בשמו: משנה תורה להרמב"ם הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם במאה ה-12:

”העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. היה שוגג מביא חטאת קבועה... כיצד מעשה הידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו, ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה, וידבר בפיו דברים שעתידים להיות, וכל אלו מיני עבודת כוכבים הן, ואזהרה שלהן מניין, שנאמר אל תפנו אל האובות וגו”". (עבודה זרה ו א וב).

ספר החינוך

ספר החינוך העוסק בכל תרי"ג (613) ובעיקרו מונה את המצוות טעם המצווה האופן בו יש לקיימה והעונש המוטל על מי שלא מקיים אותו. בספר החינוך ישנו תיאור מוזר למדי של החיה ממנה נלקחת העצם המשמשת את הידעוני בביצוע הפולחן.

”שלא לשאול ידעוני, והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו, וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר, בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלא החבל, לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל, וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק, והיא מתה מיד... שורש מצוה זו וכל ענינה בדיניה ובחיובה כענין מצות אוב שכתבנו בסמוך”". (שופטים מצוה תקיד)

איזכורים בתנ"ך של ידעוני או ידעונים

בפעם הראשונה בה מוזכרים ידעונים היא בספר ויקרא בפרק כ' פסוק כ׳ז- שם, נקבע כי כל מעלה באוב או ידעוני אם איש אם אישה ירגם למוות באבנים:

”״וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם”״

בספר ויקרא פרק יט' פסוק ל׳א- במסגרת הוראות הניתנות לעם ישראל מפי משה כפי שדיבר אליו אלוהים בהקשר של פולחנים אסורים כגון איסור על כתובות קעקע, גידול זקן, הכשרת בשר וכדומה אסר אלוהים על עם ישראל לעסוק בכישוף והגדיר את העיסוק בכך כטומאה:

”ל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם”.״

בפרק לאחר מכן בספר ויקרא בפרק כ' פסוק ו׳- נקבעים עונשים בגין שורת חטאים ובהם שוב נקבע העונש בגין השימוש באובות וידעונים. שם, מוגדר השימוש בהם כחמור מאין כמוהו שהוא עונש כרת.

”וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ”״(כרת-קישורית)

למרות החומרה בעבירת השימוש באובות וידעונים ניתן לראות שנעשה בהם שימוש נרחב, וכך בספר שמואל א’ פרק כח' פסוק ג׳-במות שמואל הנביא מוזכר שאול המלך בכך שפעל לאכוף את האיסור על אובות וידעונים. 

”וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ”״

מספר פסוקים לאחר מכן בשמואל א’ פרק כח' פסוק ט׳- כשפנה שאול אל בעלת האוב מעין דור כדי לדעת את תוצאות הקרב הגורלי בגלבוע מול הפלישתים, קרב בו שאול מצא את מותו, בעלת האוב מזכירה לשאול מה יעלה בגורלה אם תעשה את פעולת האובות והידעונים ומתגובתה אנו למדים שעונש המוות בגין העלאת מתים באוב נאכף הלכה למעשה על ידי שאול עצמו:

”תֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי מִן-הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי”״

מאוחר יותר בתקופתו של המלך יאשיהו במסגרת הרפורמה של חזרה לחוקי התורה שעל עצם קיומם וקיומו של ספר התורה בבית המקדש שהפך למרכז פולחני לעבודה זרה גילה יאשיהו מפיו של חילקיהו הכהן  ובמסגרת ביעור כל סממני העבודה הזרה בירושלים ובישראל, ובספר מלכים ב’ פרק כג' פסוק כ׳ד חוזר יאשיהו על הציווי לאיסור על אובות וידעונים שנקבע בספר ויקרא ועל הפעולות אותם עשה שאול המלך:

”גַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-וְגַם אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל-הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל-הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהוָה”״

למרות כל האיסורים והעונשים שפורטו בפרקים הקודמים עם ישראל המשיך בפולחן הידעונים ובספר ישעיה פרק ח' פסוק י׳ט- הנביא ישעיהו מדבר על  הידעונים בלשון מזלזלת:

”כִי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא-עַם אֶל-אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים”״

הנביא ישעיהו ממשיך בגישה המזלזלת כלפי הידעונים ובספר ישיעהו פרק יט' פסוק ג׳ ישיעהו מתנבא על הגורל המר הצפוי לממלכות מצרים על חוסר התועלת בפנייה לידעונים להצלתם:

”וְנָבְקָה רוּחַ-מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל-הָאֱלִילִים וְאֶל-הָאִטִּים וְאֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-וְנָבְקָה רוּחַ-מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל-הָאֱלִילִים וְאֶל-הָאִטִּים וְאֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים”״

איזכור נוסף מצוי בספר דברי הימים ב' פרק ל'ג פסוק ו', שם המלך מנשה שהחזיר את העבודה הזרה לירושלים עסק בשורת פולחנים ובהם השבת האוב והידעוני. סופו של מנשה היה רע ושרי הצבא של מלך אשור שבו ויגלו אותו לבבל.לאחר חזרתו בתשובה ביער מנשה את כל סמלי העבודה הזרה וחזר לפולחן המקובל.

”והוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ”. "

האיסור והעונש

אמירת עתידות על היהדות נחשבת בגדר עבודה זרה וככזו אסורה באיסור חמור הנושא עונש מספר סוגי עונשים בהתאם לחומרת העבירה .

האיסור

• שלא לשאול בידעוני.
• שלא לעשות ידעוני.

מקור איסור עבודה זרה הוא מהתורה ומופיע פעמים רבות:

בעשרת הדיברות בפרשת יתרו: "ולא תעבדם .לא תשתחווה להם". כלומר איסור עשית פסל ואיסור עשית צורות אף הם מאותו פסוק ואיסור השתחוות אליהם : "לא תעשה לך פסל וכל תמונה",

איסור הכישוף: מכשף, אוב, ידעוני, קוסם, מעונן, מנחש, חובר חבר ודורש אל המתים, מופיעים גם הם בכמה מקומות בתורה. כך בפרשת שופטים, יחד עם איסור מולך נקבע: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש(מולך) קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושאל אוב וידעוני ודורש אל המתים".

העונש

העונש מותאם לשלושה מצבים:

1.בכוונה תחילה בנוכחות עדים ולאחר מתן התראה: העונש: סקילה.

בעל אוב וידעוני והמדיח חייבים סקילה אם היו עדים והתראה,

2. בכוונה תחילה ללא עדים והתראה:העונש כרת.

"במזיד בלא עדים והתראה חייב "כרת"

ובשוגג חייב חטאת

סיכום

למרות שהאיסור הקטגורי על ידעונים ומעלים באוב נקבע לראשונה כעבודה זרה האסורה על פי עשרת הדיברות במעמד הר סיני שהתרחש על פי מחקרים שונים במאה-14 לפני הספירה. נראה שפולחן הידעונים היה פופולארי הן בקרב עם ישראל והן בקרב עמי האזור, נמשך מאות בשנים והרחיק עד המלך מנשה.כלומר, מהמאה ה-14 לפני הספירה עד למאה השביעית לפני הספירה במקורות, ובקרב הפרשנים נקבע כאיסור פעיל אליו טרחו להתייחס מפורשות עד סוף המאה ה-13 לספירה