ויקיפדיה

משתמש:Mikej007/ארגז חול2

< משתמש:Mikej007

הדוכסות הגדולה של ליטא (ליטאית: Lietuvos Didžioji Kunigaikštystė, רותנית (סלאבית עתיקה: Wialikaje Kniastwa Litowskaje, Ruskaje, Żamojckaje, בלארוסית: Вялікае Княства Літоўскае, אוקראינית: Велике Князівство Литовське, פולנית: Wielkie Księstwo Litewskie, לטבית: Lietuvas Lielkunigaitija/Lietuvas Lielkņaziste, רוסית: Великое Княжество Литовское, גרמנית: Großfürstentum Litauen, לטינית: Magnus Ducatus Lituaniae) הייתה מדינה מזרח ומרכז אירופית בין שהתקיימה מהמאה ה-12 עד המאה ה-18. היא נוסדה על-ידי הליטאים, אחד השבטים הבלטים הפגאניים, שארץ מוצאם שוכנת במזרח ליטא של היום.‏‏[1]‏‏[2] ‏‏[3]

לאחר מכן היא התפשטה וכללה חלקים גדולים של רוס הקייבית. הדוכסות הגדולה של ליטא כללה את השטח עליו שוכנות היום ליטא, בלארוס, אוקראינה, חלקים מלטביה, מולדובה, רוסיה ופולין. בשיא התפשטותה, במאה ה-15, היא הייתה המדינה הגדולה באירופה.[4]

הרחבת שטחי השליטה של הליטאים החלה במאה ה-12 על-ידי פשיטות על הערים העשירות נובגורוד ופסקוב. במאה ה-13 החלו המלחמות עם האבירים הטבטונים והמסדר הליבוני. התקופה זו עלה לשלטון הדוכס מינדאוגס, שהוכתר למלך ליטא ב-1253. נסיגתו מהנצרות הביאה להורדת הממלכה לדרגת דוכסות גדולה ובתואר זה התייחסו לליטא החל מהמאה ה-14‏‏[5].

הממלכה הרב-לאומית והרב-לשונית התהוותה בזמן שלטונו של הדוכס הגדול גדימינאס‏‏[6]. בזמן שלטונו של בנו, אלגירדאס, הדוכסות התפשטה לשיא שטחה הטריטוריאלי.‏‏[7] יורשו של אלגירדאס, יוגאיילה, פתח פרק חדש בהסטוריה של הדוכסות בחתימתו על הסכם קרבה ב-1386. הסכם זה איחד את הדוכסות הגדולה עם ממלכת פולין וחייב את קבלת הנצרות הקתולית על-ידי הליטאים, שהיו שעם הפגאני האחרון באירופה.‏‏[8]

זמן קצר לאחר מכן, ויטאוטאס עלה לשלטון בדכסות הגדולה. הוא הוליך את הצבא של הדוכסות לקרב גרונוולד ב-1410, שסימל את תחילת הנפילה של המסדר הטבטוני. אחרי מותו של ויטאוטאס, היחסים של ליטא עם ממלכת פולין הורעו ‏‏[9] והאצילים הליטאים ניסו לבטל את האיחוד עם פולין‏‏[10] מלחמות כושלות עם הדוכסות הגדולה של מוסקבה הם אלו ששמרו על האיחוד, למרות נסיונות של כמה משפחות אצילים משפיעות לפרקו.

בסופו של דבר, ב-1569, האיחוד של לובלין יצר את האיחוד הפולני-ליטאי. לדוכסות הגדולה של ליטא הייתה ממשלה, חוקים, צבא ואוצר נפרדים במסגרת הפדרציה הזו.‏‏[11] בתקופת האיחוד ליטא הייתה מעורבת במלחמות רבות, כמו המלחמה הליוונית ומלחמת הצפון. האיחוד עם פולין גם לא מנע אבידות טריטוריאליות לאימפריה הרוסית המתחזקת. ב-1795 האיחוד הפולני-ליטאי הפסיק להתקיים וחולק בין הקיסרות הרוסית, פרוסיה ואוסטריה.

היווצרות הדוכסות עריכה

תחילתה של עצמה מדינית עריכה

 
הבאלטים במאה ה-12

השם ליטא נזכר לראשונה בכרוניקל של קוונדינבורג ב-1009.‏‏[12] האזכור הזה כולל מעט מידע על המדינה או על המבנה החברתי שלה וכולל את העובדות שהיא גובלת ברוס הקייבית ושיש בה תושבים פגאנים. [13] אזכורים לליטא מופיעים גם במקורות הסלאביים בתור אחד האזורים שהותקפו על-ידי רוס. לפי הכתוב, ההתקפה הראשונית הייתה כושלת, אבל הדוכסים הגדולים של קייב הצליחו עם הזמן לכבוש שטחים מהליטאים. בתחילת המאה ה-12 העלו ליטאים פגאנים מס לדוכסות פולוצק. ב-1131 מסטיסלב מקייב החל מבצע צבאי גדול נגד הליטאים והצליח להכניע אותם לזמן קצר. אך מייד אחרי שקיפל את צבאו הליטאים תקפו חזרה והצליחו לפגוע בכמה יחידות של הקייבים שנשארו מאחור. ההצלחה הזו סימלה למעשה את תחילת הופעת הליטאים ככוח משמעותי באזור. מקורות רוסיים מאותה תקופה מספרות שהליטאים "הופיעו מהביצות שלהם, שאותן בעבר הם לא העזו לעזוב, והטרידו את שכניהם". אותו מקור כותב לגבי "האומה הליטאית הגדולה" שיש לה צבא "שלא היה קיים מאז בריאת העולם"‏‏[14]

באותה תקופה הליטאים נהגו ליצור בריתות עם שליטים רוסים כאלה ואחרים והשתדלו לא לפתוח במלחמה כוללת מול הנסיכויות השונות של רוס. בנקדוה כלשהי בין 1180 ו-1183 המצב החל להשתנות והליטאים החלו לארגן פשיטות צבאיות מאורגנות על הנסיכויות הסלאביות, בעיקר פולוצק ופסקוב.‏‏[15] אחרי פשיטה מוצחת על ליווניה ב-1185, התושבים המקומיים החלו לבנות מבצרים בכדי להגן על האוכלוסיה המקומית. בתחילת המאה ה-13, הליטאים החלו להוות איום ממשי לשכניהם הבלטים והגרמאנים ממערב, כמו גם לשכניהם הסלאבים ממזרח.

 
מבצר ליטאי עתיק בקרנבה, כיום אתר מורשת עולמית של אונסק"ו

ההתעוררות הפתאומית של הפעולות הצבאיות סימנה את התלכדות המדינה סביב השבטים של ליטא העילית (המזחרית - אוקשטאיטיה, ליטאית: Aukštaitija), על חשבון ליטה התחתית (המערבית - סאמוגיטיה, ליטאית: Samogitia). לקראת סוף המאה ה-12 הדוכסות למעשה החלה להתהוות בשטחים שלו.

שנת 1202 שימנה התפתחות נוספת לקראת יצירת המדינה החדשה: הקמת מיליציה נוצרית - המסדר הליווני - שהיווה איום משמעותי על הכוחות הפגאניים באיזור. האיום אף גדל עם היווצרות אויבות איזוריות חדשות כמו גליציה-וולין והמסדר הטבטוני, שהוקם ב-1226. בסופו של דבר הסימן הברור ביותר לשיתוף הפעולה בין כלל השבטים הליטאיים היה הסכם השלום עם גליציה-וולין ב-1219. זהו המסמך הקדום ביותר המעיד על שיתוף פעולה בין מספר גדול של דוכסים ליטאים. המסמך כולל חתימות של 21 דוכסיםף כולל חמישה מליטא עילית - ז'יווינבודאס, דאויוטאס, ויליקיילה, דאוספרונגאס ומינדאוגאס. נראה שז'יווינבודאס היה בכיר יותר מאחרים וכל הדוכסים הליטאים היו קשורים האחד בשני בקשרי משפחה כאלה ואחרים.[16] על ההסכם חתמו גם כמה דוכסים מליטא תחתית (סמוגיטיה), מה שהצביע על הגברת שיתוף הפעולה בין הליטאים. למרות שבעבר היו מספר מלחמות בין הליטאים לבין הסמוגיטים, הם דיברו ניבים דומים והיו להם כעת אויבים משותפים.[17] ההכרה הרשמית במטרות המשותפות ויצירת היררכיה בין חותמי ההסכם, רמזה על הקמת מדינה בעתיד הנראה לעין. מינדאוגאס, אחד מהנסיכים שצוינו לעיל, היה זה שהעלה את קרנה של ליטא והפך אותה למדינה חזקה ולגיטימית ולמעצמה איזורית.

שלטונו של מינדאוגאס ומעבר ראשון לנצרות עריכה

 
הדוכסות הגדולה של ליטא במאה ה-15

מינדאוגאס, שליט ליטא הדרומית‏‏[18], נזכר בהסכם עם גליציה-וולין כנסיך ליטאי בכיר, אך לא ראשי. בסופו של דבר הוא הפך להיות השליט הריבוני של כל ליטא ב-1236.‏‏[19] לא ברור עד היום כיצד הוא הצליח להשתלט על כל השבטים סביבו. מקורות סלאביים מזכירים שהוא נהג לרצוח או לגרש שליטים שכנים, כולל כאלו שהיו קרובי משפחתו.‏‏[20] אחרי שהבטיח את שליטתו בליטא, מינדאוגאס פנה נגד הנסיכויות הסלאביות וסיפח את נבהרודק, הרודנה וערים אחרות, שנחשבו באותה עת חלק מרוס הקייבית - אלה צורפו לנסיכותו בין השנים 1239-1248. לאחר שהצליח להשתלט על אזורים אלו מינה מינדאוגאס את בנו, ואישוילקאס, למושל עליהם. ואישוילקאס לא בחל באמצעים אכזריים כדי לאכוף את מרותו.‏‏[21]

ב-1236 התרחש מאורע חשוב ביותר שהייתה לו השפעה על האיזור כולו: צבא ברשות השליט הסמוגיטי ויקינטאס ניצח בקרב השמש, מה שסימל את ירידת כוחו של המסדר הליווני, שלא הצליח להתאושש מהכה ונאלץ להפוך לאחד מחלקי המסדר הטבטוני. פירוש הדבר היה שסמוגיטיה הפכה להיות האויב הראשי של שני המסדרים, שכן האיזור שבשליטתה הפך להיות חיץ בין שניהם. תוצאות הקרב גרמו להפסקה קצרה במלחמות בין הליטאים למסדרים ואפשרו לליטאים להתרכז בהתקפות במזרח.

בערך בשנת 1248 מנדאוגס שלח את ויקינטאס יחד עם אחייניו, טאוטווילאס ואדיווידאס, לכבוש את סמולנסק, שהייתה אז חלק מאורדת הזהב המונגולית. המבצע כשל ושלושת המצביאים נושלו מאדמותיהם ונאלצו לעזוב את ליטא. זמן קצר לאחר מכן השלושה חברו למסדר הטבטוני, דניאל מגליציה ווסילקו מוולין, ועם עזרת כמה מחוזות בסמוגיטיה החלו במלחמה גלויה מול מינדאוגאס.

הגליציאנים הצליחו להשיב לעצמם את השליטה בנבהרדק והרודנה, שבהן שלט ואישיוילקאס. טאוטווילאס ניסה להתקרב בכל הכוח לאבירים ולצורך כך נסע לריגה, בה התנצר וקיבל תמיכה צבאית. זמן קצר לאחר מכן המסדר ארגן שתי התקפות גדולות על סמוגיטיה וליטא.‏‏[22] מינדאוגס עמד בפני תבוסה, אך הצליח להינצל בזכות ניצול של חילוקי הדעות בין האבירים לארכיבישופ של ריגה - הוא שיחד את ראש המסדר הליווני, אנדראס פון שטירלנד שכעס עדיין על ויקינטאס על התבוסה ב-1236. פון שטירלנד הסכים לתמוך במינדאוגאס בתנאי שהאחרון יוטבל לנצרות הקתולית. מינדאוגאס הסכים להתנצר וכן הציע למסדר אדמות במערב ליטא תמורת ארגון הכתרתו כמלך ליטא. ב-1251 התנצר מינדאוגאס יחד עם אשתו ובניו (להוציא את ואישוילקאס שהומר שקיבל ב-1245 את הנצרות הפרבוסלבית). ב-17 ביולי 1251, האפיפיור אינוסנט הרביעי פרסם הודעה שמכריזה על ליטא כממלכה.

ב-1252, טאוטווילאס ובעלי בריתו תקפו את מינדאוגאס בוורוטה. ההתקפה נכשלה ובעלי הברית נאלצו להגן על עצמם במצודת טווראי. אחרי מותו של ויקינטאס, טאוטווילאס נאלץ לחפש תמיכה אצל דניאל מגליציה. ההתפתחויות הללו סימלו את קריסתה של הברית וזמן קצר לאחר מכן דניאל וטאוטווילאס התפייסו עם מינדאוגאס. מצב זה השאיר את מינדאוגאס ללא מכשולים נוספים בדרך לכתר המלכות שלו וב-1253 הוא הוכתר בוילנה (ככל הנראה) למלך ליטא. ויטאוטאס עבר לוילנה עם כל חצרו ובנה בה את הקתדרלה הראשונה על אדמת ליטא.‏‏[23]

 
הבישופ הראשון של ליטא - ויטו הקדוש (ציור מהמאה ה-17)

האפיפיור אינוסנט הרביעי תמך במינדאוגאס, כיוון שהוא קיווה שהשליט הקתולי החדש יוכל לעצור את הפשיטות של המונגולים. כדי לחזק את הנצרות בממלכה, מונה לה בישופ. תחילה היה זה הנזיר הדומיניקני ויטו וב-1254, כריסטיאן. למרות זאת, נראה שליטא לא הייתה מוכנה עדיין לנצרות, כפי שהראו ההתרחשויות העתידות לבוא.

באותה תקופה מינדאוגאס ניסה להרחיב את השפעתו לאיזור פולוצק ופינסק. בנוסף ,הוא שוב חתם על הסכם שלום עם גליציה-וולין וכדי לחזק אותו חיתן את בתו עם סבארן, בנו של דניאל מגליציה. ב-1255 מינדאוגאס קיבל אישור מהאפיפיור להכתיר את אחד מבניו למלך ליטא.

המסדר הטבטוני ניצל את התקופה הזו כדי לחזק את מעמדו בחלקים של סמוגיטיה וליווניה, אבל ב-1259 המסדר הפסיד בקרב סקואודס וב-1260 את קרב דורבה. האחרון שבהם עודד את הפרוסים למרוד במרות המסדר. מינדאוגאס ניצל את המצב, ביטל את השלום שלו עם המסדר והחל להשתלט על שטחים בסמוגיטיה בתקווה למשוך עוד שבטים בלטיים לצידו. מקורות מהתקופה טוענים שבתקופה זו הוא עזב את הנצרות וחזר לאמונתו הפגאנית.

מינדאוגס כרת ברית עם אלכסנדר נייבסקי מנובגורוד ופתח במלחמה מול המסדר. הוא שלח את אחיינו, טרניוטה, לצ'סיס בתקווה לעורר את השבטים הבאלטים הכבושים נגד השלטון של הטבטונים. המהלך התברר כשגוי ובסופו של דבר היחסים בין מינדאוגאס וטרניוטה עלו על שרטון. ב-1263 טרניוטה ניצל את תמיכתו של דאומנטאס מפסקוב והרג את מינדאוגאס ושניים מבניו. ‏‏[24]

המדינה שקעה בקופה של מאבקים פנימיים.

התפשטות עריכה

 
האפיפיור קלמנט הרביעי

אחרי מותו של מינדאוגאס, טרניוטה נטל את תפקיד הדוכס הגדול. שלטונו של טרניוטה היה חלש וכעבור פחות משנה, ב-1264, הוא נהרג על-ידי בנו של מינדאוגאס, ואישוילקאס וגיסו מגליציה, סבארן. דאומנטאס ברח חזרה לפסקוב, קיבל את הנצרות הפרסבוסלבית תחת השם טימופיי ושלט שם בהצלחה עד 1299. דתו הפרבוסלבית של ואישוילקאס הייתה לצנינים בעיני האפיפיור והמסדר ומעתה והלאה לא הוכתרו עוד מלכים בליטא. אחרי זמן קצר ואישוילקאס התקרב לדת ועבר למנזר ואחרי שלוש שנות שלטון מסר את התואר דוכס גדול לסבארן. חולשתה של ליטא באותה תקופה גרמה לחוסר תמיכה מצידה לשבטים הבאלטיים המורדים והמרד הבאלטי החל לדעוך.

סבארן עלה לשלטון ב-1267 ונראה כי שלט בעיקר בליטא הדרומית ולא התעניין במה שקורה בחלקי הממלכה האחרים. באותו זמן ואישוילקאס נרצח על-ידי לב דנילוביץ', אחיו של סבארן, שכעס על כך השלטון בליטא הועבר לאחיו ולא לו.

ב-1268 פירסם האפיפיור קלמנט הרביעי צו שהתיר למלך בוהמיה, אוטוקאר השני, לספח את ליטא. באותה שנה צבאות מבוהמיה ואוסטריה התקבצו בפרוסיה המזרחית והחלו בהכנות לתקוף את ליטא, שהתשתבשו בשל תנאי מזג אויר קשים. אחרי שנה אחת סבארן נושל משלטונו, על-דיד טראיידניס הפגאני, נסיך טרנבה.

ב-1274-1276 פתח טראידניס במלחמה נגד גליציה-וולין, בה הצליח לצאת עם ידו על העליונה ולספח סופית את אזור נבהרדק. טראידניס גם הצליח להנחיל כמה תבוסות למסדר הליווני. ב-1279 המסדר שוב תקף את ליטא ואף הצליח להגיע לבירתו של טראיידנים בקרנבה, אבל בסופו של דבר האבירים ספגו תבוסה קשה בקרב איזקראולה. אחרי התבוסה של המסדר, הסמיגאלים מרדו בו והכירו בשליטתה של ליטא עליהם. טראיידניס נפטר ב-1282.

לאחר מכן יש אי בהירות באשר לזהות הדוכס הגדול. המקורות מספרים שבשנת 1285 היא דאומנטאס הליטאי בשלטון והוא נהרג במהלך ניסיון לכבוש את טבר. אחריו לשט בוטיגיירידיס שנפטר ב-1290 או 1292 וירש אותו אחיו בוטוידאס. בוטוידאס הוא אביהם של ויטניס וגדימינאס. הוא נפטר ב-1296 והוריש את כסאו לויטניס.

ויטניס היה הראשון בשושלת הגדימינידים, ששלטו בליטא זמן ארוך יחסית.‏‏[25]. תחת שלטונו החלה בנייה של שרשרת מבצרים לאורך הנמאן. השרשרת הזו התפתחה בהמשך למערכת הגנה שלמה נגד התקפות המסדר הטבטוני. בתקופת שלטונו התנהלו מלחמות בלתי פוסקות בין ליטא לבין שכנותיו: ממלכת פולין, המסדר הטבטוני והנסיכויות הסלאביות. ויטניס הצליח להנחיל כמה תבוסות לפולנים, מה שתרם לחולשה הפנימית של פולין באותה תקופה.

 
המצודה על האי בטרקאי

בסוף המאה ה-13 התפתח עימות ביו תושבי ריגה לבין אבירים הטבטונים וויטניס הציע עזרה צבאית לתושבי העיר. ההצעה התקבלה וחיל מצב ליטאי הוצב בריגה עד 1313.‏‏[26]

הבטח תהאינטרסים שלו הריגה, איפשרו לויטניס לחזק את עמדתו מול הטבטונים והנסיכויות הסלאביות. בין 1298 ו-1313 ויטניס ארגן 11 מבצעים צבאיים לתוך אזורי פרוסיה הנשלטים על-ידי המסדר, שבהם הדיג סדרת נצחונות חשובה.‏‏[27]. ב-1307 מבצע צבאי מוצלח הביא לסיפוח פולוצק לליטא.‏‏[28]. סיפוח פולוצק אפשר לליטאים לשלוט בנתיב סחר אזורי חשב וכן הגדיל את השפעתה על שאר הנסיכויות הסלאביות.

ב-1315 מסר ויטניס את השלטון לאחיו גדימינאס, שהיה בואתה עת שליט סמוגיטיה וטרקאי.‏‏[29]. בתור השליט הראשי של ליטא החליט גדימינאס להעביר את מקום מושבו מטרקאי לוילנה.

 
שרידי מצודת קובנה

ליטא הגיעה לשיא התפשטותה תחת גדימינאס, שיצר ממשל מרכזי חזק וייסד אימפריה שהשתרעה מהים השחור עד הים הבאלטי. עד 1320 רוב נסיכויות רוס המערביות סופחו או נשלטו על-ידי ליטא. ב-1321 כבש גדימינאס את קייב ושלח את הנסיך המקומי סטניסלאב לגלות. גדימינאס גם החליט להקים בירה בוילנה במקום קרנבה או טרקאי ששימשו כבירוש הדוכסות עד כה.

ליטא הייתה בעמדה אידיאלית להשתלט על החלק הדרומי של רוס הקייבית. כמעט כל שאר המדינות מסביב נפגעו בפשיטות של המונגולים, שמשום בה בחרו לא לפנות צפונה ולתקוף גם את ליטא. ליטא גם ניצלה את השליטה הרופפת של המונגולים בשטחים שהם כבשו. גדימינאס ניצל שעת כושר להרחיב את שטחיו מבלי לקבל התנגדות רצינית מהנסיכויות הרוסיות או מהמונגולים.

המדינה הליטאית לא הייתה בנויה רק על כוח צבאי, אלא גם על דיפלומטיה נכונה ופיקחית. רוב הערים שסופחו לממלכה הצטרפו אליה בדרך של משא ומתן ולא בכוח צבאי. מכיוון שלהלכה רובן היו תחת שליטת אורדת הזהב או נסיכות מוסקבה, הן למעשה לא ויתרו על עצמאות אלא החליפו שלטון אחד באחר. כך היה במקרה של נובגורוד, שעברה מאזור ההשפעה של מוסקבה לאיזור ההשפעה הליטאי.‏‏[30]. יותר מזה, ליטא ניצלה פעמים רבות סכסוכים פנימיים בתוך הערים שנצרו כתוצאה מהניסיון להימנע מסיפוח לנסיכות מוסקבה. עם זאצ, שיטה זו של בנייה מדינה הייתה מאוד לא יציבה וכל שינוי בפוליטיקה הפנימית בתוך הערים העמיד את המשך השלטון הליטאי בעיר בסכנה, כפי שקרה מספר פעמים באותה נובגורוד ובערים אחרות.

 
ליטא מקבלת את הנצרות ב-1387, יאן מטייקו, שמן על בד, המצודה המלכותית של ורשה

ליטא קיבלה את הנצרות ב-1387. את התהליך הוביל הדוכס יוגיילה, שתרגם אישית את התפילות הנוצריות לשפה הליטאית.‏‏[31]. יוגאילה נשא לאישה את הנסיכה הפולנית, יאדוויגה, ובזכות זה קיהל את מלכות פולין. כדי לזכות בכתר היה עליו לקבל את הדת הקתולית. החל משנה זו ליטא ופולין היו תחת איחוד פרסונלי, כלומר תחת שלטונו של אותו מונרך. שיאה של ליטא היה תחת שלטונו של ויטאוטאס ששלט בשנים 1392-1430. ויטאוטאס היה אחד מהשליטים המפורסמים של ליטא. הוא היה אחיינו מדרגה שניה של יוגיילה וסבו של ואסילי השני מרוסיה. ב-1410 ויטאוטאס עצמו יצא הראש הצבא הפולני ליטאי לקרב גרונוולד, שהסתיים הניצחון חושב לפולנים-ליטאים. הוא גם פעל לשיפור המצב הכלכלי בדוכסות והוביל הרבה רפורמות. תחת שלטונו הדוכסות הפכה פחות מבוזרת, אחרי המהלך של החלפת נסיכים מקומיים במושלים מעטמו של ויטאוטאס עצמו. המושלים היו בעלי אחוזות עשירים שהיוו את הבסיס לאצולה הליטאית.

החלשות ותחילת הסוף עריכה

 
הדוכסות הגדולה של ליטא כחלק מהאיחוד הפולני-ליטאי

התפשטותה המהירה של רוסיה הביאה לכך שתוך זמן קצר התפתחה יריבות בינה לבין ליטא ואחרי הסיפוח של נובגורוד לרוסיה ב-1478 שרוסיה היא כוח שיש להתחשב בו. בין 1492 ל-1508, איוון השלישי הצליח להכניע את הליטאים עוד מספר פעמים והצליח לקבל את השליטה על צ'רניגוב ובריאנסק. ההתפשטות הרוסית וההשפעה שלה על הסלאבים התחומי הדוכסות היוו סכנה מוחשית לקיומה של האחרונה. המצב הזה דחף את ליטא להידוק הקשרים עם פולין והקמת האיחוד הפולני ליטאי ב-1569. במסגרת האיחוד, ליטא העבירה לפולין חלקים מאוקראינה שהיו בשליטתה והפולנים החלו בתהליך איטי של פולוניזציה באותם שטחים. כעבור זמן קצר הפולוניזציה הגיעה גם לליטא למרות שלהלכה ליטא הייתה חברה שוות ערך באיחוד עם ממשלה, אוצר וצבא משלה. מצב זה התקיים עד 1791, שליטא ופולין אוחדו למדינה אחת למשך 4 שנים עד החלוקה השלישית של פולין ב-1795 וסוף העצמאות המדינית של ליטא ופולין.

תקופת האיחוד הפולני ליטאי עריכה

  ערך מורחב – האיחוד הפולני ליטאי

תקופת נפוליאון עריכה

Following the Partitions of Poland, most of the lands of the former Grand Duchy were directly annexed by Imperial Russia rather than attached to the Kingdom of Poland, a rump state in personal union with Russia. However, in 1812, soon before the French invasion of Russia, the lands of the former Grand Duchy revolted against the Russians. Soon after his arrival to Vilna, Napoleon proclaimed the creation of a Commissary Provisional Government of the Grand Duchy of Lithuania, which in turn renewed the Polish-Lithuanian Union.[32] However, the union was never formalized as only half a year later Napoleon's Grande Armee was pushed out of Russia and forced to retreat further eastwards. In December 1812 Vilna was recaptured by Russian forces, bringing all plans of recreation of the Grand Duchy to the end.[32]

Languages עריכה

 
Tribunal of Grand Duchy of Lithuania, 1586

The chancellery languages of the Grand Duchy of Lithuania were Ruthenian (Old Belarusian or Old Ukrainian),[33] Latin, German and Polish. Until 1697, the first one was used to write laws (Statutes of Lithuania) and to correspond with Eastern countries; Latin and German were used in foreign affairs.[34] In 1697, Polish replaced Ruthenian as the chancellery language.

Although usage of Lithuanian language in ruling the state after Vytautas and Jogaila (sons of Kęstutis and Algirdas, respectively) is sometimes disputed, it is stated that King of Poland and Grand Duke of Lithuania Alexander I still could understand and speak Lithuanianתבנית:Fact. There are no valid later evidences. Also, at the time nationalism was not present, and nobles who migrated from one place to another would adapt to a new locality and take local religion and culture. Therefore those Lithuanian nobles who moved to Slavic areas in generations took up their culture. There is no available information what languages these nobles spoke in their everyday lives.

At the birth of the state, ethnical Lithuanians made 70% of population. With the acquisition of new Slavic territories, this part decreased to 50% and later to 30%. Other important nations were Jews and Tatars. By the time of the late Grand Duchy, Slavs made overall majority, and Slavic languages were used to write laws. This is the reason why the late GDL is often called a Slavic country, among Poland, Russia etc.

Military עריכה

 
Battle of Grunwald. Center figures are Ulrich von Jungingen and Vytautas

Despite Lithuania's mainly peaceful acquisition of much of its Ruthenian holdings it could call upon military strength if needed and it was the only power in Eastern Europe that could effectively contend with the Golden Horde. When the Golden Horde did try to prevent Lithuanian expansion they were often rebuffed. In 1333 and 1339 Lithuanians defeated large Mongol forces attempting to regain Smolensk from the Lithuanian sphere of influence. By about 1355, the State of Moldavia had formed. The Golden Horde did little to re-vassalize the area. In 1387, Moldavia became a vassal of Poland and in a broader sense, Lithuania. By this time, Lithuania had conquered territory of the Golden Horde all the way to the Dnieper River. In a crusade against the Golden Horde in 1398, (In an alliance with Tokhtamysh), Lithuania invaded northern Crimea and won a decisive victory. Then in 1399, Lithuania (Intent on placing Tokhtamish on the Golden Horde throne) moved against the Horde. In the Battle of the Vorskla River however, Lithuania was crushed by the Horde and lost the steppe region.


Religion and Culture עריכה

 
St. Anne's Church and the church of the Bernardine Monastery in Vilnius
 
St. George church (1487) in Kaunas
 
Vilnius University and the Church of St. John

After the baptism in 1252 and coronation of King Mindaugas in 1253, Lithuania was recognized as a Christian state until 1260, when Mindaugas supported an uprising in Courland and (according to the German order) renounced Christianity. Up until 1387, Lithuanian nobles professed their own religion, which was a pagan belief based on deification of natural phenomena. Ethnic Lithuanians were very dedicated to their faith. The pagan beliefs needed to be deeply entrenched to survive strong pressure from missionaries and foreign powers. Until the seventeenth century there were relics of old faith, like feeding grass snakes or bringing food to graves of ancestors. The lands of modern-day Belarus and Ukraine, as well as local dukes (princes) in these regions, were firmly Orthodox Christian (Greek Catholic after the Union of Brest), though. While pagan beliefs in Lithuania were strong enough to survive centuries of pressure from military orders and missionaries, they did eventually succumb. In 1387, Lithuania converted to Catholicism, while most of the Ruthenian lands stayed Orthodox. There was an effort to polarize Orthodoxes after the Union of Brest in 1596, by which Orthodox Greek Catholics acknowledged papal authority and Catholic catechism, but preserved Orthodox liturgy.


In 1579, Stefan Batory, King of Poland and Grand Duke of Lithuania, founded Vilnius University, one of the oldest universities in Eastern Europe. Due to the work of the Jesuits during the Counter-Reformation the university soon developed into one of the most important scientific and cultural centers of the region and the most notable scientific center of the Grand Duchy of Lithuania.[35]

Legacy עריכה

 
The Statute of Grand Duchy of Lithuania written in Old Belarusian language
 
The first printed book in Lithuanian language The Simple Words of Catechism (by Martynas Mažvydas). Book was dedicated to Grand Duchy of Lithuania.

According to some historiansתבנית:Who? (especially in Russia), one of the most crucial effects of Lithuanian rule was ethnic divisions amongst the inhabitants of former Kievan Ruthenia. From this point of view, the creation of the Grand Duchy of Lithuania played a major role in the division of Eastern Slavs. After the Mongolian conquest of Ruthenia, Mongols attempted to keep Eastern Slavs unified and succeeded in conquering most of Ruthenian lands.

Prussian tribes (of Baltic origin) were attacking Masovia, and that was the reason Duke Konrad of Masovia invited the Teutonic Knights to settle near the Prussian area of settlement. The fighting between Prussians and the Teutonic Knights gave the more distant Lithuanian tribes time to unite. Because of strong enemies in the south and north, the newly formed Lithuanian state concentrated most of its military and diplomatic efforts on expansion eastward.

The rest of former Ruthenian lands (Belarusian principalities) joined the Grand Duchy of Lithuania from the very beginning. Some other lands in Ukraine were vassalized by Lithuania later. The subjugation of Eastern Slavs by two powers created substantial differences that persist to this day. According to this claim, while under Kievan Ruthenia there were certainly substantial regional differences, it was the Lithuanian annexation of much of southern and western Ruthenia that led to the permanent division between Ukrainians, Belarusians, and Russians.

Othersתבנית:Who? argue, that the ethnic and linguistic divisions amongst inhabitants of Ruthenia were not initiated by division of this area between Mongols and Lithuania, and are older than the creation of the Grand Duchy of Lithuania. They state that until the twentieth century, ethnic and linguistic frontiers between Ukrainians, Belarusians, and Russians coincided with no political borders.

Notwithstanding the above, Lithuania was a Kingdom under Mindaugas I, who was conditionally crowned by authority of Pope Innocent IV in 1253. Gediminas and Vytautas the Great also assumed the title of King, although uncrowned. A failed attempt was made in 1918 to restore the Kingdom under German Prince Urach.

==See also==תבנית:History of Ukraine

Notes and references עריכה

  1. ^ ‏Rowell S.C. Lithuania Ascending a pagan empire within east-central Europe, 1295-1345. Cambridge, 1994. p.289-290
  2. ^ ‏Ch. Allmand. The New Cambridge Medieval History. Cambridge, 1998 p. 731.‏
  3. ^ ‏Encyclopædia Britannica, Grand Duchy of Lithuania‏
  4. ^ R. Bideleux. A History of Eastern Europe: Crisis and Change. Routledge, 1998. p.122
  5. ^ ‏E. Bojtár. Forward to the Past: A Cultural History of the Baltic People. Central European University Press, 1999 p. 179‏
  6. ^ Lithuania Ascending p.289.‏
  7. ^ ‏Z. Kiaupa. Algirdas ir LDK rytų politika. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003). Elektroninės leidybos namai: Vilnius.‏
  8. ^ ‏N. Davies. Europe: A History. Oxford, 1996 p.392‏
  9. ^ ‏J. Kiaupienė. Gediminaičiai ir Jogailaičiai prie Vytauto palikimo. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003) Elektroninės leidybos namai: Vilnius.‏
  10. ^ ‏J. Kiaupienë Valdžios krizës pabaiga ir Kazimieras Jogailaitis. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003). Elektroninės leidybos namai: Vilnius.
  11. ^ ‏D. Stone. The Polish-Lithuanian state: 1386-1795. University of Washington Press, 2001. p. 63‏
  12. ^ ‏Encarta.Lithuania‏
  13. ^ The Quedlinburg Chronicle relates the tragic fate of the mission of St. Bruno of Querfurt: St. Bruno, an archbishop and monk, who was called Boniface, was struck in the head by Pagans during the 11th year of his conversion at the Rus and Lithuania border, and along with 18 of his followers, entered heaven on March 9th. Boniface's mission had been organised by King Boleslaw I the Brave, who was attempting to extend his influence into Prussian lands.
  14. ^ ‏Mindaugas – Lietuvos karalius‏
  15. ^ ‏Encyclopedia Lituanica. Boston, 1970-1978, Vol.5 p.395‏
  16. ^ A.Bumblauskas. Senosios Lietuvos istorija, 1009 – 1795 (The Early History of Lithuania).Vilnius, 2005, p.33
  17. ^ Lithuania Ascending p.50
  18. ^ ‏Z.Kiaupa, J. Kiaupienė, A. Kunevičius. The History of Lithuania Before 1795. Vilnius, 2000. p. 43-127‏
  19. ^ ‏V. Spečiūnas. Lietuvos valdovai (XIII-XVIII a.): enciklopedinis žinynas. Vilnius, 2004. p. 15-78.‏
  20. ^ ‏Mindaugas rise to power was described in canonicale as follows: was a duke in the Lithuanian land, and he killed his brothers and his brothers' sons and banished others from the land and began to rule alone over the entire Lithuanian land. And he started to put on airs and enjoyed glory and might and would not put up with any opposition‏
  21. ^ ‏As noted in Hypatian Chronicle, Vaišvilkas ordered to kill 4 local people each day.‏
  22. ^ ‏Mindaugas – Lietuvos karalius‏
  23. ^ ‏Lithuania Ascending p.71‏
  24. ^ ‏Senosios Lietuvos istorija p. 44-45‏
  25. ^ ‏Lithuania Ascending p.55‏
  26. ^ ‏M. Jones. The New Cambridge Medieval History. Cambridge, p. 706 ‏
  27. ^ Lithuania Ascending p.57‏
  28. ^ ‏New Cambridge p.706‏
  29. ^ ‏A. Nikžentaitis. Gediminas. Vilnius, 1989, p.23‏
  30. ^ ‏Glenn Hinson. The Church Triumphant: A History of Christianity Up to 1300. 1995, p.438
  31. ^ ‏Jerzy Kloczowski. A History of Polish Christianity. Cambridge University Press, 2000. p.55 ‏
  32. ^ 1 2 תבנית:Pl icon Marek Sobczyński. "Procesy integracyjne i dezintegracyjne na ziemiach litewskich w toku dziejów" (pdf). Zakład Geografii Politycznej Uniwersytetu Łódzkiego. נבדק ב-2007-10-11. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  33. ^ Stone, Daniel. The Polish-Lithuanian State, 1386-1795. Seattle: University of Washington, 2001. p.4
  34. ^ Kamuntavičius, Rustis. Development of Lithuanian State and Society. Kaunas: Vytautas Magnus University, 2002. p.21.
  35. ^ Vilniaus Universitetas. History of Vilnius University. Retrieved on 2007.04.16
  1. S. C. Rowell. Chartularium Lithuaniae res gestas magni ducis Gedeminne illustrans. Gedimino laiškai. Vilnius, 2003
  2. Norman Davies. God's Playground. Columbia University Press; 2 edition (December 15, 2002) ISBN 0-231-12817-7

External links עריכה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Mikej007/ארגז_חול2&oldid=33826248"