פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Shapap/טיוטה:שיתוף ציבור

שיתוף הציבור הוא תהליך אינטגרטיבי בין המגזרים השונים במשק, במהלכו, אנשים מכלל הציבור, אשר אינם בעלי ידע מקצועי או בעלי תפקידים ברשות השלטונית, לוקחים חלק בקבלת החלטות ובתכנון. תהליך זה מאפשר: בניית חזון משותף, שמירת ערכיו של כל אחד מהצדדים, קידום אינטרסים כלכליים, חברתיים ואקולוגיים, כל זאת תוך שקיפות ובניית צעדים בוני אמון[1].

שיתוף הציבור (shapap)

תהליכי שיתוף ציבור רבים מתקיימים ברמה המקומית, ואפשר לזמן אליהם מספר ניכר מכלל התושבים כדי לדון בתוכניות הפיתוח של הרשויות, למשל. ברמה הארצית, כינוס אירועים משתפי ציבור עשוי להיות תובעני הרבה יותר מבחינת משאבים ולוגיסטיקה, ולעיתים קרובות מקובל לזמן מדגם מייצג או מדגם נוחות של האזרחים כדי לדון בנושאים שעל סדר היום.

"שיתוף הציבור" אפוא אינו מושג צר המתאר מקרה מסוים ויחיד, אלא קשת תופעות רחבה שהמשותף להן הוא תהליך שמשלב מעורבות ניכרת של אנשים שאינם נבחרי ציבור או פקידים, אשר משתתפים בתהליכי קבלת החלטות בנושאים ציבוריים.

המשתתפיםעריכה

מיהו ה"ציבור" המשתתף בתהליכי "שיתוף ציבור"? כאשר מדובר בתהליכים משתפי ציבור, הכוונה היא לרוב לציבור האזרחים שאינם פעילים בתהליך קבלת ההחלטות הציבוריות. במקרים רבים הכוונה לציבור הרחב, או לקבוצה מייצגת מתוכו. אולם יש חריגים; למשל, "השולחן העגול התלת מגזרי" המורכב מנציגים של משרדי ממשלה, עמותות וחברות פרטיות גדולות, שהן הציבור הרלוונטי לתהליך זה.

"השחקנים" המרכזיים בתהליכי שיתוף ציבור הם:

  • הגוף המשתף - גוף ציבורי, המוסמך לקבל החלטות ולקבוע מדיניות.
  • המשתתפים - בעלי עניין, נציגים של קבוצות אוכלוסייה המושפעות או המשפיעות על ההחלטות שבנדון.

דרכים לשיתוף ציבורעריכה

תהליכי שיתוף הציבור עשויים לשלב תקשורת א-סינכרונית (למשל בעיתונות הכתובה ובפורומים מקוונים) וסינכרונית – כמו בפגישות פיזיות או מקוונות, באמצעות ערוצי מדיה שונים. עם עליית השימוש באינטרנט והיקף החדירה שלו לחברה הישראלית נעשה יותר ויותר שימוש ברשת בתהליכי שיתוף ציבור. לשימוש באינטרנט כבמה לשיתוף ציבורי יש אמנם חסרונות כגון הפגיעה ביכולת להגיע לבעלי עניין שאינם מחוברים או אינם מיומנים בשימוש בו ולשלבם בתהליך, הפגיעה בבלתי אמצעיות הקיימת בתהליך כשהוא מתרחש פנים אל פנים, ואולי ירידה בחיוניות המלווה את התהליך. אך יש לו גם יתרונות, שכן קל יותר להגיע למשתתפים המקוונים, ולהשתלב בשגרת יומם באמצעות הרשת. דרך נוספת לשיתוף הציבור בדיונים היא בשולחן העגול של בו משתתפים נציגים מהמגזרים השונים.

במחקרה "שיתוף הציבור השלטון המקומי - הניסיון המעשי ולקחיו" מבקשת מורן נגיד "לבחון ולהעריך את מידת ההצלחה של המהלכים לשיתוף הציבור, כדי לשרטט עקרונות מנחים לדגם של שיתוף מוצלח, המסוגל לקדם עקרונות דמוקרטיים של שוויון, שקיפות וייצוגיות ולשפר את איכות תהליכי קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות". בהתאם לכך, מובאת במחקר רשימה של המלצות לשיפור ההליכים לשיתוף הציבור ולהפעלתם המיטבית בשלטון המקומי, מתוכם ניתן למצות ארבעה עקרונות שהם בבחינת עקרונות מחייבים:

  1. התאמת ההליך לסביבה הפוליטית החברתית שבה הוא עתיד לפעול.
  2. התאמת דגם ההשתתפות לתכונות ההליך ולמטרותיו.
  3. שילוב דפוסי השתתפות מסוגים אחדים
  4. הגדלת הייצוגיות: הכללת קבוצות מיעט ומגזרים מוחלשים.

מקורות היסטורייםעריכה

את שורשיה של הדמוקרטיה ההשתתפותית ניתן לאתר עוד בדמוקרטיה האתונאית הישירה, שניהלה מערכת פוליטית על ידי הצבעתם האישית והרציפה של אזרחים על תהליכי חקיקה ומדיניות. מאז שנות התישעים נעשה מאמץ לעגן את הגישה ההשתתפותית לדמוקרטיה בתאוריות רפובליקניות של השתתפות אזרחית ובתאוריות רדיקלות של יצירת "מרחב ציבורי" ובניית "חברה אזרחית". התפיסה של דמוקרטיה השתתפותית אינה זרה לתפיסה הליברלית שהעמידה את זכויות האדם במרכז, בתפיסה הרדיקלית ששאפה להבטיח שהדמוקרטיה אכן תהיה שלטון העם, ובתפיסה הסוציאל-דמוקרטית ששאפה לפעול למען הרחבת הדמוקרטיה לתחומי חיים נוספים כגון החברתיים והכלכליים.

ז'אן-ז'אק רוסועריכה

מצדדי הגישה ההשתתפותית נשענים בעיקר על כתביו של רוסו ועל הבנתו את טבעה של המערכת הפוליטית כפי שמשתקף באמנה החברתית. לשיטתו, ההבדלים הקיימים בין הפרטים לא צריכים להוביל לאי שוויון פוליטי. רוסו תפס את האזרחים כעצמאיים אולם בה בעת כתלויים אחד בשני. כלומר, צריכה להיות תלות שווה של כל אזרח בקולקטיב. למשל במהלך כינוסה של אספה פוליטית, אדם אחד לא יוכל לשכנע אחרים להצביע בעד הצעתו אם היא לא משרתת את האחרים באותה רמה שהיא משרתת אותו. מדיניות שתתקבל תהיה מדיניות שמכווינה לשיתוף מלא בנטל או בהטבות. מכתביו של רוסו עולה שהשתתפות מתייחסת בעיקר לתהליך קבלת ההחלטות. האזרח לומד לקחת במכלול השיקולים גם את האינטרסים הרחבים יותר ולא רק את הצרים האישיים שלו, אם הוא רוצה לזכות בשיתוף פעולה. רוסו מדגיש בנוסף את חשיבות ההשתתפות מבחינה חינוכית ותרומתה ליכולותיו של האזרח. התאוריה של רוסו נתנה בסיס מצוין לתאורטיקנים של הגישה ההשתתפותית אולם רוסו התייחס בעיקר לחברה מצומצמת ולכן הגישה הייתה מוגבלת במידה. אחרים כמו ג'ון סטיוארט מיל- G.D.H Cole ניסו להביא את התאוריה של דמוקרטיה השתתפותית למערכת פוליטית מודרנית.

ג'ון סטיוארט מילעריכה

מיל תפס מוסדות פוליטיים בראש ובראשונה כבעלי משמעות חינוכית. מיל טען שיש לבחון את איכות הממשלה על ידי בדיקה של עד כמה היא מקדמת את הניהול הטוב של ענייני החברה על ידי אמצעים מוסריים ואינטלקטואלים. את הממשלה הוא תפס כמערכת של ארגונים הפועלת לטובת עסקי הציבור.

מבחינת ההתאמה למדינה המודרנית מיל טוען שאין טעם בהשתתפות בממשלה הלאומית אם הפרט לא התנסה קודם לכן ברמה המקומית. רק ברמה המקומית הוא לומד איך למשול בעצמו. "אקט פוליטי הנעשה על ידי הפרט רק לכמה שנים, כאשר שום דבר בחיי היום יום לא הכין אותו לקראת זה, מותיר את היכולת האינטלקטואלית שלו ועמדותיו הערכיות כמו בראשית דרכו. ברמה המקומית לא רק שיש השפעה על אורח חייך באופן ממשי אלא גם יש לך סיכוי גדול יותר להיבחר". מיל טוען כי דרך דיון פוליטי הפרט הופך להיות חלק מקהילה טובה יותר, ולא רק שכאשר יש לו מה לעשות עבור הציבור הוא אמור להרגיש שהרצון הכללי הוא רצונו האישי, אלא שזה אף תלוי במאמץ שלו. מיל ראה גם חשיבות גדולה בתהליכים השתתפותיים במקום העבודה, שבו מבלה הפרט זמן רב במהלך חייו[2].

התפתחות מודרניתעריכה

בעולם של היום הולכת וגוברת המודעות לפיתוח בר- קיימא (sustainable development) פיתוח מקיים אשר ממקם את הרווח החברתי, הסביבתי והבריאותי של האזרח, במרכז התכנון והפיתוח, זאת מתוך הבנה כי המשאבים הסביבתיים על כדור הארץ הם מוגבלים ויש לשומרם לרווחת הדור הזה ולדורות הבאים. אי לכך, יותר ויותר מדינות בעולם המפותח והמתפתח כאחד מקיימות מדיניות של שיתוף ציבור תוך הבנה שהציבור כצרכן (בעל עניין) מכיר את הצרכים הסביבתיים והקהילתיים להם הוא זקוק.

רבים מייחסים את פריצתה של הגישה ההשתתפותית לתודעה הציבורית, לאירועים שהתרחשו בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. – SDS Students for Democratic Society- תנועת סטודנטים ממישיגן שפעלה למען חברה דמוקרטית ויצאה בקריאה לשינוי הדמוקרטיה בארצות הברית. חברי התנועה גרסו שארצות הברית איננה מתפקדת עוד כדמוקרטיה לאור המערכת הפוליטית הייצוגית וכי יש להגביר את השתתפות האזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות של החברה. אחת מן ההצהרות שלימים הפכה להצהרה מכוננת עבור מצדדי הגישה ההשתתפותית היא הצהרת- The Port Huron Statement שנכתבה בכינוס שערכה התנועה, ובה הודגשה בין היתר הביקורת הרבה כלפי החברה האמריקנית. ההצהרה נתנה משקל כבד למרחק הקיים בין האזרח לבין השלטון:

"הבידוד הרב של הפרט ממוקדי הכוח, מהקהילה ומהיכולת לשאוף, משמעותה עליית הדמוקרטיה ללא הציבור. הציבור הרחב מורחק באופן מבני, והססן מבחינה פסיכולוגית מרוב כבוד למוסדות הדמוקרטיים"

תהליך גיבוש ואופי ההצהרה היוו בעצמם סממנים לתהליך השתתפותי כאשר עיקרו לא היה קבלת החלטות אלא רק המלצות לשינויי מדיניות שיהיו פתוחות למשא ומתן עתידי ולשינויים בעקבות דיונים משותפים. בנוסף נטען בהצהרה שכולם יכולים להביע את דעתם על הנושא ודעותיהם ישקלו באופן שווה. במשך השנים השתמשה התנועה, ותנועות אחרות שנוצרו בעקבותיה, בעיקר בטכנולוגיית המחשבים והרשתות שאפשרו להגיע ליותר אזרחים אקטיביסטים ששאפו לשנות את הדמוקרטיה בארצות הברית.

סוגים שונים לשיתוף ציבורעריכה

התהליכים של שיתוף הציבור רבים ונבדלים זה מזה בכמה היבטים:

  • מכנס התהליך – לעיתים התהליכים מתרחשים ביזמת גורמים מהמגזר הציבורי, ולעיתים ביזמת גופים אחרים. לעיתים ישנו מכנס תהליך אחד ולעיתים מספר מכנסי תהליך.
  • מטרות – תהליכים מסוימים נועדו ליצירת דיאלוג וגיבוש תובנות בנושא מסוים, ותהליכים אחרים ליישוב סכסוכים, גיבוש החלטות מדיניות ועוד.
  • מתודולוגיה – ישנם תהליכים שיש להם שמות "רשמיים" המתנהלים לפי פרוטוקול מגובש, כגון "סקר דיוני"; וישנם תהליכים שבהם לא משתמשים במתודולוגיה מגובשת אלא בשילוב של מספר מתודות. המתודות נבדלות זו מזו בהיבטים רבים, למשל:
  • זהותם של המשתתפים – האם מדובר באזרחים לא מאורגנים, או בנציגי ארגונים וגופים שונים.
  • מקומם של המומחים בתהליך – האם הם משתתפים בפועל ובאילו שלבים של התהליך הם משתתפים, או שהדליברציה נעשית רק בין האזרחים או התושבים ללא מעורבות פעילה של מומחים.
  • תוצרי התהליך – האם בסוף התהליך נכתב מסמך שמייצג את דעות המשתתפים, מתבצעת הצבעה, או שלא מופקים כל תוצרים שהם, ועוד.
  • מיקום התהליך במרחב הציבורי – תהליכי דליברציה יכולים להתקיים ברמה המקומית, האזורית, המדינתית ואף ברמה הבינלאומית.
  • הקשר לתהליכי מדיניות – לתהליכים מסוימים יש קשר ברור לתהליכי מדיניות ולעיתים אף מקבלי החלטות מחויבים להביאם בחשבון, לעומתם לתהליכים אחרים אין מקום מחייב במערכת קבלת ההחלטות, כפי שבדרך כלל מתרחש בציבוריות הישראלית

התהליכים עשויים לשלב תקשורת אסינכרונית (למשל בעיתונות הכתובה ובפורומים מקוונים) וסינכרונית – כמו בפגישות פיזיות או מקוונות.

שיתוף ציבור בישראלעריכה

מדיניות ממשלת ישראל בנוגע לשיתוף הפעולה הבין מגזרי, כפי שקיבלה ביטוי במסמך המדיניות בנושא, שמכוחו יוסד השולחן העגול הממשקי ושולחנות עגולים נושאיים במשרדי  ממשלה שונים, התבססה בין היתר על תפיסה הרואה חשיבות בהיוועצות עם הציבור בתהליכי קבלת החלטות על ידי הממשלה.

תפיסה זו מבוססת על ההכרה בערכים הפוטנציאליים הקיימים בשיתוף ציבור ובהם: חיזוק האמון שבין האזרח והשלטון, הרחבת בסיס הידע והמידע לקבלת ההחלטות, הגדלת הלגיטימציה להחלטה בקרב הציבור, עמידה על חסמים והזדמנויות הרלוונטיים לקבלתה ולביצועה, יצירת שיתופי פעולה שעשויים לקדמה והגדלת הסיכויים לביצועה בפועל.

הכרה בחשיבות ההיוועצות עם הציבור התחזקה באופן מיוחד לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011 ובעקבות דו"ח הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג שכלל פרק שיוחד לסוגיה זו, ובעקבות קריאתו הברורה של יו"ר הוועדה, להרחבת הליכים אלו.

האגף, שריכז את תהליכי שיתוף הציבור בעבודת הוועדה, לקח על עצמו לפתח עבור הממשלה מדיניות בתחום וכלים ליישומה, והדבר קיבל ביטוי בהחלטת הממשלה מס' 4028 מיום 25.12.2011 הקובעת: "להטיל על משרד ראש הממשלה, בתיאום עם השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור, לגבש מדיניות וכלים מסייעים למשרדי הממשלה בנוגע לאופן שיתוף הציבור בתהליכי תכנון וביצוע מרכזיים בתחומם, כפי שימצאו לנכון. זאת, במטרה להגביר את מעורבות האזרח בנעשה במרחב הציבורי לתרום לתהליכי קבלת החלטות, לשיפור ביצוע מדיניות הממשלה ולחיזוק הקשר והאמון שבין הציבור לממשלה".

חקיקהעריכה

תמיכתה של ממשלת ישראל בתהליכים שיתופיים נגזרת ממספר החלטות מהשנים האחרונות, וביניהן: החלטה 3190 (24.2.2008) לגבי יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי, אשר מכוחה פועלים השולחנות העגולים הבין-מגזריים. החלטת הממשלה 4515 (1.4.2012) אשר מפרטת את עקרונות הממשל הפתוח, ובהם עיקרון שיתוף הציבור, שלפיו "ממשלת ישראל תפעל לגיבוש מדיניות בנוגע לשיתוף ציבור בתהליכי תכנון וביצוע מרכזיים בעבודת הממשלה, במטרה לתרום לתהליכי קבלת ההחלטות, לשפר את ביצוע מדיניות הממשלה ולחזק את אמון הציבור במערכות הממשל".

החלטה 4515 נגזרה מהצטרפות ממשלת ישראל ב 2012- לשותפות הבינלאומית לממשל פתוח (GPO- Open Government Partnership) שאחד מעקרונותיה הוא שיתוף הציבור, ושמכוחה מונה גם "הפורום הישראלי לממשל פתוח". כמו כן, התפרסם בספטמבר 2013 "מדריך השיתוף הממשלתי" היוצר מודל לשיתופי פעולה בתוך משרדי ממשלה ובין משרדי הממשלה. המדריך עצמו הוא תוצר של התייעצות ועבודה שיתופית של אנשי ממשל בכירים. המדריך התפרסם על ידי הקבוצה באמצעות מכון אלכא למנהיגות וממשל )ג'וינט ישראל)

כדי למפות את תהליכי שיתוף הציבור שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות, ניתן לסווג את הפעילות לפי זהותו של מכנס התהליך. נחלק את התהליכים השונים לפי ארבעה סוגי מכנסים – הממשלה, השלטון המקומי, האקדמיה, עמותות וגורמים אחרים. אם מספר גופים עמדו מאחורי תהליך מסוים, הוא יסווג לפי הגוף המארגן שהיה "מרכז הכובד" של ייזום התהליך וארגונו.

שיתוף הציבור על ידי הממשלה התבטא בכמה תהליכים נוספים: הממשלה מפעילה את השולחן העגול במשרד ראש הממשלה (השולחן העגול הממשקי), שולחן עגול תלת-מגזרי שהוקם לאחר מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה נתגלו קשיי תיאום ניכרים בין גופים ומגזרים שונים. השולחן מכנס מנהלים מגופים ציבוריים, עסקיים ומהמגזר השלישי, כדי לשמש "פלטפורמה קבועה לחילופי ידע ומידע ולהתייעצות בין המגזרים למטרות מוגדרות ועל בסיס עקרונות מוסכמים – בשלב הראשון ברמה הלאומית ובעתיד ברמה המקומית". השולחן עוסק בנושאי רוחב, ברגולציה הנוגעת לארגוני מגזר שלישי וליחסים הבין-מגזריים, ובנושאים המצויים בליבת העשייה של הממשלה. השולחן העגול מתמקד בנושא אחד מדי שנה, כגון המשבר הכלכלי והשפעתו החברתית, מענה מתואם במצבי חירום, קידום התנדבות והשתתפות חברתית בראייה לאומית בין-מגזרית וקידום הפילנתרופיה. השולחן מתבסס על פגישות קבועות, פנים-אל-פנים פעמים אחדות בשנה, ועל עבודה שוטפת בצוותים בין-מגזריים, בהתאם לנושא הנדון, הכוללים חברי שולחן ונציגים נוספים לפי העניין. כיום, עוסק השולחן בסוגיית מדיניות הממשלה בנושא אופן אספקת שירותים חברתיים וזאת בהתאם להחלטת ממשלה 2034 מיום 28.9.14 . השולחן פועל בסיוע "שיתופים" לקידום החברה האזרחית.

תהליכי שיתוף ציבור דיוני ברשויות המקומיותעריכה

ברמה המוניציפלית, תהליכי שיתוף ציבור המנוהלים על ידי עיריות וגופים אחרים נעשים נפוצים בשנים האחרונות. בהשוואה לרמה הלאומית, ההיקף המצומצם יותר של הרשויות המקומיות מאפשר ביתר קלות לכנס מספר גדול של אזרחים, ואף להגיע לבעלי עניין שונים ומגוונים ולקיים אתם דיונים פנים-אל-פנים או דיונים מקוונים. נכונותן של הרשויות המקומיות לשלב את הציבור בתהליך קבלת ההחלטות שלהן, היא תופעה רחבה הנמצאת בתנופה ברשויות ברחבי הארץ. כך למשל, בתהליך שיתוף ציבור כלל ארצי אשר בוצע על ידי מנהלי ומייסדי קבוצת InQL, שניהלו את תוכנית חיים בגיל של המשרד לאזרחים ותיקים. בתוכנית, שהתנהלה ב - 74 רשויות מקומיות במקביל, בין השנים 2010 ו 2013, השתתפו אזרחים ותיקים, בניהם, בנותיהם, נכדיהם והציבור הרחב, בתהליכי תכנון אסטרטגיים שהתמקדו בזיהוי צרכים ומגמות, תכנון ובחירה של חלופות ליישום תוכנית כוללת להערכות לזקנה. במסגרת זו התקיימו מפגשי שיתוף ציבור במתודולוגיות מגוונות שבהן דנו האזרחים בדרכים, ברעיונות ובדרכי פעולה שעל הרשות המקומית לנקוט נוכח הגידול הניכר במספר האזרחים הוותיקים. במהלך תכנוני זה התקיימו עשרות דיונים פנים אל פנים ומפגשים עם מאות משתתפים בלמעלה מ - 40 יישובים, בהם יישובים במגזרים הערבי והחרדי. מלבד תהליכים מוניציפליים כלל-ארציים, התרחשו בשנים האחרונות גם תהליכים ממוקדים יותר של שיתוף הציבור, שנגעו לרשויות מסוימות. התהליך הראשון מסוגו הוא הוועידה שנערכה בחולון בשנת 2005 בנושא מיתוג מחדש של העיר כ"עיר הילדים" והשלכותיו – ועידת אזרחי חולון. ועידה זו הייתה המשך לוועידות האזרחים שנערכו קודם לכן בהקשרים ארציים ואזוריים. העירייה המובילה כיום בכמות ובהיקף התהליכים משתפי הציבור שהיא עורכת היא עיריית תל אביב. באתר העירייה יש סקירה של התהליכים שהרשות מנהלת באופן שוטף. נציין כמה מן התוכניות לשיתוף הציבור שהפעילה העירייה. בשיתוף קבוצת InQL, ערכה עיריית תל אביב-יפו את מהלך שיתוף הציבור הגדול ביותר שנעשה במדינת ישראל בזירה המוניציפלית. במהלך השתתפו למעלה מ - 3000 תושבים, ומטרתו הייתה לשתף את התושבים בעיצוב תוכניות העבודה של עיריית תל אביב בתשעה תחומי חיים. האירוע הפיזי התבסס על 110 "שולחנות עגולים" בכיכר רבין ב-10 בספטמבר 2014, והדיון נמשך כשלושה שבועות על גבי הפלטפורמה הטכנולוגית של הקבוצה. מנהלי המחלקות והאגפים בעיריית תל אביב-יפו קיימו סדנאות משותפות לשילוב ההמלצות הלכה למעשה כמשימות בתוכניות העבודה.

מידת הצלחת יישומו של עקרון שיתוף הציבור ברשויות המקומיות, איננה חד משמעית. מחד גיסא, מחקרים מעידים על כך שהמהלכים לשיתוף הציבור סייעו בזיהוי בעיות ובמציאת פתרונות, תרמו לשיפור תהליכי קבלת ההחלטות ולקידום מדיניות, הידקו את הקשר בין התושבים לממשל וסייעו בהגדלת האמפתיה והסולידריות בין קבוצות חברתיות שונות. מאידך גיסא, ניתן לצפות גם כישלונות של מהלכים לשיתוף הציבור הנובעים מטבעם ונטייתם של בני האדם להיות פסיביים, במצבים בהם הם סבורים שאחרים פועלים - "תופעת הטרמפיסט". טענה נוספת שעולה הנה, שעלותם של מהלכים לשיתוף הציבור גבוהה בהיבטים של זמן וכסף וכי יעילותם לא עולה בקנה אחד עם העלויות הגבוהות.

סולם רמת ההשתתפותעריכה

נהוג לאפיין את מהלכי שיתוף הציבור ולהעריך אותם על פי אמות מידה של מעורבות. שרי ארנסטיין, חוקרת משנות ה-60 של המאה ה-20, פרצה דרך מחקרית בכך שפיצחה את מנגנון ה"השתתפות ציבורית" והציגה לראשונה מודל מדורג של שמונה שלבים למדידת רמת ההשתתפות של הציבור, כאשר ככל שהשלב גבוה יותר בסולם, המדובר במדרגה גבוהה ומשמעותית יותר של השתתפות:

  1. מניפולציה - (manipulation) - השתתפות הציבור במדרגה זו ובזו הבאה אחריה, הנה למראית עין בלבד.
  2. תרפיה - (therapy) - בשלב זה נותנים לציבור להביע ולבטא אך בפועל לא נעשה עם זה דבר.
  3. דיווח - (Informing) - בדרגה זו, צד אחד משתף וחושף מעולמו מידע עם הצד השני. הצד המשתף בוחר במה לשתף ומה לחשוף בפני הצד השני.
  4. התייעצות - (onsultation) - משתפים את הציבור ומתייעצים איתו (אך לא מחויבים לקבל ולבצע את רצונו ובחירותיו.
  5. ריצוי ופיוס - (placation) - משתפים את הציבור בתהליכים של תכנון, החל מהשלב הראשון. כגון- השתתפות בוועדות תכנון או בפורומים. אם השיתוף נשאר ברמת נוכחות בלבד של נציג הציבור, אזי המדובר במניפולציה, שכן הנציג משמש כ"עלה תאנה".
  6. שותפות - (partnership) - זהו תהליך יותר סימטרי במובן שהציבור אקטיבי ויותר מעורב בקבלת ההחלטות. במדרגה זו, הציבור לעיתים אף יוזם.
  7. אצילת סמכויות - (delegated power) - פורומים של הציבור העובדים לכל אורך השנה ומורכבים מרוב של אזרחים וממיעוט של עובדי ציבור.
  8. שליטה ועצמה - (citizen control) - מעורבות והשפעה ציבורית ברמה הטובה והגבוהה ביותר = כח ציבור.

ארנסטיין סבורה כי השתתפות משמעותית מאפשרת שינוי של מבנה הכוח הקיים — הליך של שיתוף אמתי מעניק למשתתפיו הזדמנות להשפיע על תהליכים שבהם לא הייתה להם כל השפעה או שמידת ההשפעה שלהם הייתה מועטה[3]. לתפיסתה של ארנסטין, ככל שהרשות תאפשר יותר מנגנונים, היא תאפשר יותר השתתפות. כאשר שיתוף הציבור נעשה במדרגות - מניפולציה ותרפיה, הסיכון הוא באבדן אמון הציבור כך שכאשר יעשה ניסיון להפעיל מנגנוני שיתוף אמתיים, הציבור לא יגיע משום שאיננו מאמין עוד.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סטלה אבידן - קיימות | שיתוף הציבור, savidan.co.il
  2. ^ דמוקרטיה השתתפותית – ויקיפדיה, he.m.wikipedia.org (בעברית)
  3. ^ Sherry R. Arnstein, A Ladder of Citizen Participation, Jaip 216‒224, 1969