משתמש:SocialTechWorker/טנטרה

טנטרה (סנסקריט: तन्त्र; מילולית: נול, אריגה, שתי) היא מסורות אזוטריות הינדואיסטיות או בודיהיסטיות שהתפתחו בהודו באמצע האלף הראשון לספירה. המונח טנטרה, במסורות ההודיות אומר גם כל סוג של יישום שיטתי של "טקסט, תיאוריה, מערכת, שיטה, כלי, טכניקה או תירגול". תכונה חשובה במסורות אלה היא תירגול של מנטרות, כך שהן מכונות גם מנטרמרגה ("נתיב המנטרה") בהינדואיזם או מנטרהיאנה ("מנטרה ככלי רכב") וגוהיאמנטרה ("מנטרה סודית") בבודיהיזם.

החל מהמאות הראשונות לספירה, הופיעו טנטרות חדשות המרוכזות באלים וישנו, שיווה או שאקטי. ישנן מסורות טנטריות בכל הצורות של ההינדואיזם המודרני, לדוגמה מסורת השיווה סידהנטה, כת השאקטה של סרי וידיה, הקואלה ושיוויזם קשמירי.

בבודיהיזם, מסורות הואראיאנה ידועות בשל הרעיונות והתירגולים הטנטריים שלהן, המבוססות על טנטרות של בודיהיזם הודי. הן כוללות בודיהיזם אינדו-טיבטי, בודיהיזם אזוטרי סיני, שינגון בודיהיזם יפני ונואר בודיהיזם נפאלי. למרות שבודיהיזם אזוטרי דרומי אינו מתייחס ישירות לטנטרות, התרגולים שלו ורעיונותיו מקבילים להן.

מסורות של טנטרות הינדואיסטיות ובודיהיסטיות השפיעו על דתות מזרחיות אחרות, לדוגמה הג'אינזם, מסורת הבון הטיבטית, דאואיזם ומסורת השינטו היפנית.

צורות מסוימות של פולחן לא-וודי דוגמת הפוג'ה נחשבות לטנטריות ברעיונותיהן וטקסיהן. מבני המקדשים ההינדואיסטים באופן כללי בנויים באופן התואם לאיקונוגרפיה הטנטרית. טקסטים הינדואיסטים המתארים נושאים אלה מכונים טנטרות, אגמות או סאמהיטות. בבודיהיזם טנטרה השפיעה על האמנות והאיקונוגרפיה של הבודיהיזם הטיבטי והמזרח אסייאתי, כמו גם מקדשי מערות היסטוריים בהודו ואמנות בדרום מזרח אסיה.

אטימולוגיה

המשמעות המילולית של המילה טנטרה (סנסקריט:तन्त्र) היא "נול, שתי, אריגה". על החוקר פאדו (Padoux), השורש Tan אומר "להרחיב", "להתפרס", "לגרום לדבר להתמשך", "לארוג", "להציג", "להציע" ו"להרכיב". לכן, בהשאלה הוא יכול לומר "מערכת", "דוקטרינה" או "עבודה".

ההקשר של המילה טנטרה לפרקטיקה אזוטרית או טקסים דתיים מקורו בהמצאה מתקופת הקולוניאליזם האירופי. המונח הזה מבוסס על המטאפורה של אריכה, כפי שטוען רון בראט, כאשר בסנסקריט השורש Tan אומר שזירה של חוטים על הנול. זה מרמז על "שזירה של מסורות ותורות כמו חוטים" לתוך טקסט, טכניקה או תירגול.

המילה מופיעה במיזמורים של הריגוודה כמו למשל 10.71, במשמעות של "שזירה (אריגה)". היא נמצאת גם בטקסטים רבים אחרים מהתקופה הוודית, כמו למשל ב10.7.42 באטארוואוודה ובבראהאמנות רבות. בטקסטים פוסט-וודים, המשמעות הנגזרת מן ההקשר של המילה טנטרה היא "עיקרון או חלק עיקרי, הנקודה המרכזית, מודל, מסגרת או תכונה". בסמיריטים ואפוסים הינדואיסטים (וג'איניסטים), המילה אומרת "דוקטרינה, כלל, תיאוריה, שיטה, טכניקה או פרק" והמילה מופיעה גם כמילה נפרדת אך מוספית סופית כמו למשל אטאמה-טנטרה האומרת "דוקטרינה או תיאוריה של אטמאן (העצמי)".

המונח טנטרה אחרי סביבות המאה החמישית לספירה, בבודיהיזם, הינדואיזם וג'איניזם הוא קטגוריה ביבליוגרפית, בדומה למילה סוטרה (שאומרת "לתפור יחד", ומשקפת את המטאפורה של "לארוג יחד" בטנטרה). אותם טקסטים בודיהיסטים נקראים לעיתים סוטרה ולעיתים טנטרה; לדוגמה, ואירוקאבהוסאמבודהי-טנטרה נקרא לעיתים גם ואירוקאבהוסאמבודהי-סוטרה. המשמעויות השונות הנגזרות מההקשר של המילה טנטרה משתנות בטקסטים ההינדים ומסוכמים בטבלה הבאה:

תקופה	טקסט או מחבר	המשמעות ההקשרית של טנטרה
1700–1100 להפנה"ס	Ṛigveda X, 71.9	נול (או מתקן אריגה)
1700-? לפנה"ס	Sāmaveda, Tandya Brahmana	תמצית (או "החלק העיקרי", אולי מציין Essence (or "main part", perhaps denoting the התמצית של השאסטרה)
1200-900 לפנה"ס	Atharvaveda X, 7.42	נול (או אריגה)
1400-1000 לפנה"ס	Yajurveda, Taittiriya Brahmana 11.5.5.3	נול (או אריגה)
600-500 לפנה"ס	Pāṇini in Aṣṭādhyāyī 1.4.54 and 5.2.70	שתי, נול
לפני 500 לפנה"ס	Śatapatha Brāhmaṇa	Essence (or main part; see above)תבנית:Sfnp
350-283 לפנה"ס	Chanakya on Arthaśāstra	Science; system or shastra
300 לספירה	Īśvarakṛṣṇa author of Sānkhya Kārikā (kārikā 70)	Doctrine (identifies Sankhya as a tantra)תבנית:Sfnp
320 לספירה	Viṣṇu Purāṇa	Practices and ritualsתבנית:Sfnp
320-400 לספירה	Poet Kālidāsa on Abhijñānaśākuntalam	Deep understanding or mastery of a topicתבנית:Refn
423	Gangdhar stone inscription in Rajasthan	Worship techniques (Tantrodbhuta)תבנית:Sfnp Dubious link to Tantric practices.תבנית:Sfnp
550	Sabarasvamin's commentary on Mimamsa Sutra 11.1.1, 11.4.1 etc.	Thread, text; beneficial action or thing
500-600	Chinese Buddhist canon (Vol. 18–21: Tantra (Vajrayāna) or Tantric Buddhismתבנית:Refn	Set of doctrines or practices
600	Kāmikāgama or Kāmikā-tantra	Extensive knowledge of principles of realityתבנית:Sfnp
606–647	Sanskrit scholar and poet Bāṇabhaṭṭa (in Harṣacaritaתבנית:Refn and in Kādambari), in Bhāsa's Cārudatta and in Śūdraka's Mṛcchakatika	Set of sites and worship methods to goddesses or Matrikas.תבנית:Sfnpתבנית:Sfnp
975–1025	Philosopher Abhinavagupta in his Tantrāloka	Set of doctrines or practices, teachings, texts, system (sometimes called Agamas)
1150–1200	Jayaratha, Abhinavagupta's commentator on Tantrāloka	Set of doctrines or practices, teachings
1690–1785	Bhaskararaya (philosopher)	System of thought or set of doctrines or practices, a canon

הגדרה

העת העתיקה וימי הביניים

פאניני, מלומד בן המאה החמישית לפני הספירה, מסביר בסוטרה שלו 1.4.54-55 על תחביר סנסקריטי הוא מסביר את המונח טנטרה בצורה לא חד משמעית דרך הדוגמה של "סווה-טנטרה" (סנסקריט: स्वतन्त्र) שעל פיו אומרת "עצמאי" או אדם שהוא "האריג, בגד, אורג, מקדם, קארטה (שחקן)" של עצמו. על פי פאטאנג'אלי בספרו מהאהבסיה מצטט את פאניני ומקבל את הגדרתו ולאחר מכן דן בהגדרה זו או מצטט אותה באריכות רבה ב-18 מקרים שונים וקובע כי משמעותה המטאפורית של "אריגה, בגד מאורך" רלוונטית בהקשרים רבים. המילה טנטרה, אומר פאטאנג'אלי, "משמעותה עיקרון, עיקר". הוא בדוגמה של המילה סווה-טנטרה כמילה המורכבת מהילים "סווה" (עצמי) וטנטרה ואז קובע כי המילה סווה-טנטרה אומרת "אחד שהוא תלוי בעצמו, אחד שהוא המאסטר של עצמו, הדבר העקרוני שעבורו הוא עצמו" ועל כן מפרש את ההגדרה של הטנטרה. פאטאנג'אלי גם מציע הגדרה סמנטית לטנטרה וקובע כי היא חוקים מובנים, הליכים סדורים, הדרכה ריכוזית או ידע בכל תחום שמתקשר לאלמנטים רבים. ‏

‏‏‎‏מי‏‎מאמסה, בית הספר העתיק להינ‏דואיזם, משתמש רבות במונח טנטרה ומלומדיו מציעים הגדרות שונות למונח. למשל:

‏ ‏

כשפעולה או דבר, ברגע שהסתיימו, הופכים למועילים בכמה אופנים לאדם אחד או לאנשים רבים, דבר זה ידוע כטנטרה. לדוגמה, עששית המושמת בין מספר כהנים. בניגוד לכך, דבר המועיל דרך החזרה עליו ידוע כאוואפה, למשל עיסוי בשמן". (...) - סאבארה, המאה השישית לספירה.

טקסטים מימי הביניים מציגים הגדרות משלהם לטנטרה. קאמיקה-טנטרה, לדוגמה, נותן את ההסבר הבא למונח טנטרה:

מכיוון שזה מפרט (tan) נושאים שופעים ועמוקים, בייחוד בנוגע לעקרונות המציאות (tattva) ומנטרות קדושות, ומכיוון שזה מספק שיחרור (tra), זה מכונה טנטרה.

העידן המודרני

האוקולטיסט (איש תורת הנסתר) ואיש העסקים פייר ברנרד (1875-1955) נחשב על ידי רבים לזה שחשף את הפילוסופיה והפרקטיקה הטנטרית לתושבי ארצות הברית, תוך שהוא יוצר רושם מטעה במקצת של הקשר של טנטרה לסקס. הסקסואליציה הפופולרית הזו מיוחסת בצורה מדויקת יותר לתנועת הנאו-טנטרה המערבית.

בהגות המודרנית טנטרה נלמדת כפרטיקה אזוטרית ודת ריטואליסטית אשר לעיתים מתייחסים אליה כטנטראיזם. ישנו פער גדול בין האופן בו טנטרה המשמעות שיש לטנטרה עבור חסידיה ובין הדרך בה הטנטרה מיוצגת ונתפסת מאז שכותבים בני העידן העידן הקולוניאלי החלו להתייחס אליה. מאז הוצעו הגדרות רבות לטנטרה ואין הגדרה אוניברסלית ומקובלת על הכל. אנדרה פאדו, בסקירתו של הגדרות לטנטרה מציע שתי הגדרות ואז דוחה את שתיהן. הגדרה אחת, על פי פאדו, ניתן למצוא בין מתרגלי הטנטרה - זאת כל "מערכת של התבוננות" על החזון של האדם והקוסמוס היכן שיחסים בין העולם הפנימי של האדם ובין המציאות המאקרו-קוסמית משחקים תפקיד חיוני. הגדרה נוספת אשר היא נפוצה יותר בקרב צופים ואנשים שאינם מתרגלים היא "סט של טקסים מכאניסטים הזונחים לגמרי את הצג האידאולוגי".

מסורות טנטריות נחקרו בעיקר מפרספקטיבה טקסטואלית והיסטורית. מחקר אנתרופולוגי על מסורות טנטריות חיות הוא מועט ואתנוגרפיה כמעט ולא עסקה בחקר של טנטרה. יתכן ודבר זה נובע מההבניה המודרנית של הטנטרה כשייכת לתורת הנסתר, אזוטרית וסודית. מספר חוקרים ניסו להסיר את המיסתורין ולהתיר את המיתוס של סודיות במסורות טנטריות מודרניות והם מציעים מתודולוגיות חדשות כדי להתגבר על בעיות אתיות ואפיסטמולוגיות הקשורות לחקר של מסורות טנטריות חיות.

על פי דיויד נ. לורנזן ישנן שתי הגדרות לטנטרה, הגדרה מרחיבה והגדרה מצומצמת. על פי ההגדרה המצומצמת, טנטראיזם, או "הדת הטנטרית", הן מסורות של האליטה המבוססות בצורה ישירה על טקסטים בסנסקריט המכונים טנטרות, סאמהיטות או אגאמות. הגדרתו המרחיבה של לורנזן מכילה טווח רחב של "אמונות מאגיות ופרקטיקות" דוגמת יוגה או שאקטיזם. אף על פי כן, "יוגה" כשלעצמה היא מונח המקושר בצורה נרחבת למסורות ופרטיקות רבות, כולל ההנחה המערבית כי יוגה היא הימתחות פיזית ומעט יותר מכך. על פי ההגדרה ביוגה סוטרות של פאטאנג'אלי: "יוגה היא הדממת טבעו של המיינד". למעשה, ישנה הגדרה שלישית של טנטרה והיא התעללות מינית בשמן של רוחניות וקדושה. נמצא כי אפילו רינפוצ'ות (אנשים בעל מעמד דתי מיוחד בבודיהיזם הטיבטי) הפרו את האמון הבסיסי בינם לבין תלמידיהם, לא כל שכן מספר "גורואים" אמריקאים ואחרים שהסמיכו את עצמם. נאו-טנטרה מערבית הפכה לפופולרית בעיקר על ידי צ'נדרה מוהאן/רג'ניש/אושו וממשיכיו דוגמת מרגו אננד.

ריצ'רד פיין אומר כי התפיסה הפופולרית והשוגיה לגבי טנטרה מקשרת אותה למין בשל האובססיה של התרבות הפופולרית עם אינטימיות. טנטרה תויגה כ"יוגה של האקסטזה" וקודמה כך על ידי ליברטיניזם ריטואליסטי ושגוי. תפיסה זו רחוקה מאוד מההבנה המגוונת והמורכבת של משמעותה של הטנטרה עבור הבודיהיסטים, הינדואיסטים וג'איניסטים המתרגלים אותה.

על פי דיויד גריי חולק על הגדרה כוללנית למהי טנטרה מכיוון ש"מסורות טנטריות הן מרובות, סובבות מספר מסורות דתיות ועולמות תרבותיים. כתוצאה מכך מסורות אלה מגוונות מה שמביא לאתגר משמעותי בניסיון למציאת הגדרה הולמת". האתגר בלהגדיר מהי טנטרה מורכב מהעובדה שטנטרה הייתה מבחינה היסטורית חלק חשוב בדת בהודו, כולל בודיהיזם, הינדואיזם וג'איניזם, בתוך ומחוץ לדרום אסיה ומזרח אסיה. עבור חסידיה, טנטרה מוגדרת כשילוב של טקסטים, טכניקות, טקסים, פרקטיקטות נזיריות, מדיטציה, יוגה ואידאולוגיה.

על פי ג'ורג' פוירשטיין "היקף הנושאים בהם עוסקות הטנטרות הוא ניכר. הן עוסקות ביצירה ובהיסטוריה של העולם; בשמות ובתפקידים של מגוון רחב של ישויות זכריות ונקביות ויצורים רוחניים אחרים; בסוגים של טקסים ופולחן (בייחוד של אלות); קסם, כישוף וניבוי העתיד; "פיזיולוגיה" אזוטרית (מיפוי של הגוף הנפשי); עירור של של כוח הנחש המיסתורי (קונדליני-שאקטי); טכניקות של טיהור נפשי וגופני; טבעה של ההארה; ומיניות קדושה." ניתן לראות השפעות טנטריות בפוג'ה ההודית, מקדשים ואיקונוגרפיה. הטקסטים האלה, מציין גאווין פלוד, מכירים ייצוגים של "הגוף בפילוסופיה, בטקס ובאמנות" אשר הינם קשורים ל"טכניקות של הגוף, שיטות או טכנולוגיות שפותחו בתוך המסורות הטנטריות שאמורות להתמיר את הגוף ואת העצמי".

טנטריזם

המונח טנטריזם הוא המצאה אירופית מסוף המאה ה-19 והוא לא מופיע בשום שפה אסייתית; הוא דומה ל"סופיזם" במקורותיהם האוריינטליסטים. על פי פאדו, טנטריזם הוא מושג ורעיון מערבי ולא קטגוריה שנעשה בה שימוש על ידי טנטריקות. המושג הובא על ידי הינדולוגים (חוקרי הודו) בני המאה ה-19 אשר הייתה להם ידיעה מוגבלת לגבי הודו ואשר בעיניהם טנטריזם היה פרקטיקה ספציפית, חריגה ושל מיעוט בניגוד למסורות ההודיות אשר הם האמינו שהיו הזרם המרכזי.

באופן דומה, רוברט בראון קובע כי "טנטריזם" הוא הבניה של ספרות מחקר מערבית, לא רעיון הנובע ממערכת הדת עצמה. הוא מגדיר טנטריזם כתווית אפולוגטית של מערביים שהודבקה למערכת שלמערביים הייתה הבנה מועטה של העובדה כי היא "אינה קוהרנטית" וכי היא "אסופה של פרקטיקות ורעיונות ממקורות שונים, אשר משתנים בין המתרגלים בתוך הקבוצה, משתנים בין קבוצות, ברחבי גיאוגרפיות ולאורך ההיסטוריה". זו מערכת, מוסיף בראון, אשר נותנת לכל מתרגל את החופש לערבב אלמנטי טנטריים עם אספקטים לא-טנטריים, לאתגר או לסטות מדרכה את כל הנורמות שלה, להתנסות ב"ארצי כדי להגיע לעל-ארצי".

טן חאורדריאן בסקירתו מ1981 של טנטריזם הינדי מציין כי טנטריזם לרוב אומר "מסע שיטתי לגאולה או מצוינות רוחנית" על ידי אימוץ של הנשגב בתוך גופו של היחיד, אחד שהוא איחוד של בו זמני של הזכרי-נקבי ורוח-חומר ואשר מטרתו הסופית היא מימוש של "מצב האושר הראשוני של אי-שניות". לרוב מדובר במערכת שיטתית המורכבת מבחירה וולנטרית בתירגולים ספציפים אשר יכולים לכלול אלמנטיים טנטריים דוגמת מנטרות (ביג'ות), דפוסים גיאומטריים וסמלים (מנדלות), מחוות (מודרות9 מיפוי של המיקרוקוסמוס בתוך גופו של היחיד ומאקרוקוסמיים בחוץ כמו הגוף המעודן (קונדליני יוגה), ביצוע של איקונות וצלילים (ניאסה), מדיטציה (דהאינה) סגידה טקסית (פוג'ה), חניכה (דיקשה) ואחרים. טנטריזם, מוסיף חאודריאן, היא מערכת חיה אשר היא בבירור מוניסטית אך בעלת ווריאציות רבות וכי בלתי אפשרי לקבוע הגדרה דוגמטית, קבועה או פשוטה לגביה.

טנטריזם הוא מושג מקיף ל"מסורות טנטריות" קובע דיויד גריי בסקירה מ-2016, המשלב מסורות וודיות, יוגיות ומדיטטיביות מהינדואיזם קדום כמו גם מסורות מתחרות של בודיהיזם וג'איניזם. זהו תחדיש הוגים מערביים ואינו משקף את ההבנה העצמית של אף מסורת טנטרית. בעוד שתיאורו של חאודריאן הוא שימושי, מוסיף גריי, אין כל הגדרה יחידה ואוניברסלית המשותפת לכל המסורות הטנטריות אשר מערכת פתוחה ומתפתחת. טנטריזם, לעומת בודיהיזפ הוא הינדואיזם, יכול להיות מתואר בצורה הטובה ביותר כפרקטיקות, סט של טכניקות, עם דגש חזק על טקסים ומדיטציה, המבוצעים על ידי אלה המאמינים אשר זוהי דרך לשחרור אשר מאופיינת בידע וחופש.

טנטריקה

על פי פאדו, המונח 'טנטריקה' מבוסס הערתו של קולוקה בהאטה ב מאנאווה דהארמסאסטרה 2.1, אשר השווה את המונחים ואידיקה וטנטריקה של סרוטי (טקסטים קאנונים). הטנטריקה, על פי בהאטה, היא ספרות אשר מקבילה למסורת ההינדית ועצמאית מהטקסטים הוודים. הנתיבים הוודים והלא-וודים (טנטריים) נתפסים כשתי גישות שונות למציאות הסופית, כאשר הגישה הוודית מתבססת על טקסטים בהרמנים והטנטריקה מתבססת על אגמות לא וודיות. למרות נסיונו של בהאטה ליצור בהירות, אומר פאדו, במציאות, מבחינה היסטורית הינדואיסטים ובודיהיסטים הרגישו חופשיים לשאול ולערבב רעיונות מכל המקורות, כולל וודים, לא-וודים ובמקרה של בודיהיזם גם מקורותיו הקאנונים. כמו כן, טאריקה או שיוואיזם קאשמירי יכולים להחשב לטנטריקה.

אחד ההבדלים העיקריים בין מסורות טנטריות ושאינן טנטריות - בין שאלו בודיהיזם אורתודוקסי, הינדואיזם, או ג'איניזם - הוא ההנחה בדבר הצורך בחיים נזיריים. מסורות לא טנטריקיות, או אורתודוקסיות בכל שלושת הדתות ההודיות העיקריות מקבלות כי חייהם הארציים של "בעלי בתים" (שאינם נזירים) הם כאלה המונעים מתשוקות ותאוות אשר מהוות חסם גדול לשיחרור רוחני (מוקשה, נירוונה, קאיוואליה). המסורות האורתודוקסיות הללו מלמדות דחיה של חיים של בעלי בתים, חיים של קבצנות ופשטות ועזיבה של כל ההתקשרויות כדי להפוך לנזיר או נזירה. לעומת זאת, המסורות הטנטריקיות קובעות, כך על פי רוברט בראון, כי "גם הארה וגם הצלחה ארצית" הן אפשריות וש"העולת הזה אינו צריך להיזנח כדי להשיג הארה". אף על פי כן, גם קביעה קטגוריאלית היא שנויה במחלוקת.

היסטוריה

אלמנטים פרוטו-טנטריים בדת הוודית

מזמור הקזין מתוך הריג וודה (10.136) מתאר את "מתבודד הפראי" אשר הוא, על פי קארל וורנר, "נושא בתוכו אש ורעל, שמיים וארץ, נע בין התלהבות ויצירתיות לדיכאון וצער, מגבהי האושר הרוחני אל הכבדות של עמל ארצי". הריג וודה משתמשת במילים של הערכה אל מתבודדים אלה והשאלה האם הם קשורים לטנטרה או לא זכתה לפרשנויות רבות. על פי דיויד לורנזן, זה מתאר מונים (חכמים) החווים מצב כמו-טנטרי של "אקסטזה, מצב תודעה מורחב" ומשיגים את היכולת "לעוף על הרוח". בניגוד לכך, וורנר מציע אלו חלוצי יוגה מוקדמים ויוגים בכירים של המסורת ההינדית העתיקה הקדם-בודיהיסטית ושמזמור וודי זה מדבר על אלה ש"אבדו במחשבות" ש"אישיויות אינן כובלות לארץ, משום שהן הולכות בנתיב הרוח המיסתורית".

שני כתבי הקודש האופנישאדים הקדומים ביותר של ההינדואיזם, הבריהאדאראניקה אופנישאד בפסוק 4.2 ובצ'נדוגיה אופנישאד בפסוק 8.6, מתייחסים לנאדי (ערוצי אנרגיה גופניים על פי הרפואה ההודית המסורתית) בהצגת התיאוריה של הדרך בה האטמן (העצמי) והגוף מחוברים ותלוים זה בזה דרך עורקים נושאי אנרגיה כאשר אחד ער או ישן, אך הם אינם מזכירים דבר אשר הקשור לפרקטיקה טנטרית.

השווטאשוואטרה אופנישאד מתאר שליטה בנשימה שהפכה לחלק סטנדרטי ביוגה אך פרקטיקות טנטריות אינן מופיעות בו. כמו כן, הטאיטירייה אופנישאד מדבר על ערוץ מרכזי שעובר דרך הגוף וכתבים וודים שונים מזכירים פראנות גופניות (נשימות ויטאליות) הנעות סביב בתוך הגוף ומחיות אותו. למרות זאת, הרעיון של הנעה מודעת של פראנות הגוף דרך יוגה אינו מופיע במקורות אלה. על פי לרונזן, רעיונות וודיים המתייחסים לגוף התפצלו בשלב מאוחר יותר "לאנטומיה מיסטית" של הנאדים והצ'אקרות הנמצאות בטנטרה. הרכיב היוגי של טנטריזם מופיע בבירור בבאנאבהאטה הרשאצ'אריטה ודאנדין דאשקומארצ'אריטה. בניגוד לתאירויה של לורנזן, חוקרים אחרים דוגמת מירצ'ה אליאדה מחשיבים את היוגה ואת האבולוציה של פרקטיקות יוגיות כחלק נפרד ומובחן מהאבולוציה של הטנטרה והפרקטיקות הטנטריות.

על פי ג'פרי סמואל, ההתפתחות הפנימית של אנרגיה רוחנית המכונה טאפס הפכה לחלק מרכזי בדת הוודית בטקסטים הבראהמנים והסראוטה. בטקסטים אלה, תרגולות סגפניות מאפשרות לאדם הקדוש לבנות טאפס, המתואר כסוג של חום פנימי קסום, המאפשר לאדם הקדוש לבצע מגוון של ביצועים קסומים כמו גם להעניק להם חזיונות והתגלויות שמיימיות. סמואל גם מציין כי במאהטבהארטה, אחד השימושים הנפוצים במילה 'יוגה' מתייחס ל"לוחם גוסס המעביר את עצמו ברגע המוות אל ספירת השמש דרך יוגה, פרקטיקה המחוברת להקשרים אונפשיאדים אל הערוץ אל הכתר של הראש כדרך בה אחד יכול לעבור בכדור השמש אל עולם הברהמן." הפרקטיקה של התמרה של הכרתו של היחיד ברגע המוות היא עדיין פרקטיקה חשובה בבודיהיזם הטיבטי. סמואל גם מציין כי טקסים מיניים ומיניות רוחנית מוזכרים באופנשינאדות המאוחרות. על פי סמואל, "טקסים וודים מאוחרים מייחסים ליחסי מין כשווים מבחינה סימלית לקורבן הוודי ופליטת הזרע כמנחה." התמה הזו יכולה להמצע בג'אימיניה ברהאמנה, בצ'אנדיוגה אופאניסאד ובבראהאדאראניאקה אופאניסאד. הבראהאדאראניאקה מכילה מגוון של טקסים מיניים ופרקטיקות אשר בעיקר מוכוונים להשגת ילד ועסוקים באובדן כוח גברא וכוח של גברים.

דיוויד גורדון ווייט רואה כתות יוגיניות כיסודות של הטנטרה המוקדמת אך לא מסכים עם חוקרים שטוענים ששורשיהן של כתות כאלה נמצא ב"מקורות ילידיים לא-וודיים" דוגמת השבטים הילידיים של ציוויליזציית עמק האינדוס. במקום זאת, ווייט מציע טקסטים וודיים סראוטיים ומזכיר מנחות לאלות ראקה, סינוואלי וקוהו אשר דומים לטקסים טנטריים. פרדריק סמית - פרופסור לסנסקריט ודתות הודיות קלאסיות, תופס את הטנטרה כתנועה דתית המקבילה לתנועת הבאקטי מהמילניום הראשון לספירה. טנטרה יחד עם אייורווודה, אומר סמית, קושרו מבחינה היסטורית לאת'ארוואוודה, אך הייחוס הזה נובע מכבוד שניתן ולא מקשר היסטורי. אייורוודה הייתה בעיקרה פרקטיקה אמפירית עם שורשים וודיים, אך טנטרה הייתה אזוטרית, תנועה עממית מבלי שורשים שניתן לקשר לשום דבר באת'ארוואוודה או בכל טקסט וודי אחר.

אלמנטים פרוטו-טנטריים בבודיהיזם

בודיהיזם פרוטו-טנטרי מכיל אלמנטים שאפשר לראות כפרוטו-טנטריים ואשר אולי השפיעו על ההתפתחות של המסורת הבודיהיסטית טנטרית. השימוש במזמורים מאגיים או לחשים יכול להמצא בטקסטים בודיהיסטים מוקדמים כמו גם בחלק מהסוטרות של המאהמאיאנה. הלחשים המאגיים האלה או מזמורים שימשו במגוון בשל מגוון סיבות, למשל להגנה וליצירת מזל טוב. במסורת של הפאלי, לחשי הגנה נקראו פאריטה והם כללו טקסטים דוגמת הראטאנה סוטרה אשר מצוטטים בצורה נרחבת היום במסורת הת'ראוודית. מזמורים מאגיים של המאהאיאנה נקראים דהאראני. חלק מהסטורות של המאהאיאנה משלבות את השימוש במנטרות שהן חלק מרכזי בתרגולת הטנטרית.

על פי ג'ופרי סמואל, קבוצות סראמניות דוגמת הבודיהיסטים והג'איניסטים היו מקושרות למתים. סמואל מציין כי "הם תכופות התיישבו באתרים הקשורים למתים וככל הנראה לקחו תפקיד חשוב ביחס לרוחות המתים". כדי לצעוד לעולם זה נדרש להכנס לעולם על טבעי מסוכן ולא טהור מנקודת המבט ההודית. הקישור למוות נשאר אלמנט של הבודיהיזם המודרני ובארצות בודיהיסטיות כיום נזירים בודיהיסטים ומומחי טקס אחרים אחראים על המתים. כך, הקישור של מתרגלים טנטריים עם אתרים של קבורת שמיים ודימויי מוות הוא מאוחר למגע של בודיהיזם מוקדם עם אתרים אלה של המתים.

חלק מהחוקרים סוברים שהתפתחות הטנטרה אולי הושפעה על ידי כתות שסגדו לישויות של רוחות הטבע דוגמת יאסקה ונאגה. כתות היאסקה היו חלק חשוב מהבודיהיזם המוקדם. יאסקות הן רוחות טבע חזקות אשר לעיתים נתפסו כשומרות ומגינות. יאסקות, כמו הקוברה, מקושרות למזמורים מאגיים. הקוברה נחשבה למי שנתנה לסאנגה הבודיהיסטית לחשי הגנה באטאנטיה סוטה. ישויות רוחניות אלה כוללות מספר רב של ישויות נקביות (יאסקיני) אשר ייצוגים ויזואלים שלהן יכולות באתר בודיהיסטים מרכזיים כמו סאנצ'י ובהארות. בטקסטים בודיהיסטים מוקדמים ישנו גם איזכור לישויות חזקות דמויות שד הנקראות ראקסאסה וראקסאסי, בדומה להאריטי אוכלת הילדים. הן נוכחות גם בטקסטים של המאהאינה, למשל בפרק 26 של סוטרת הלוטוס הכוללת דיאלוג בין הבודהה וקבוצה של ראקסאסי, אשר נשבעות לקיים ולשמור על הסוטרה. ישויות אלה גם מלמדות דהאריני (מזמור תפילה) מכושף כדי להגן על חסידי סוטרת הלוטוס.

אלמנט חשוב בתרגול הבוהדיהיסטי הטנטרי הוא הוויזואליזציה של ישויות בזמן מדיטציה. הפרקטיקה הזאת נמצאת גם בטקסטים בודיהיסטים פרה-טנטריים. ישנן סוטרות מאהאינה אחרות המכילות מה שניתן לקרוא לו חומר פרוטו טנטרי, למשל גאנדאויוהה והדאסבהומביקה אשר אולי שימשו כמקור לדימויים הויזואלים הנמצאים בטקסטים טנטריים. על פי סמואל, סוטרת האור הזהוב (המאה החמישית לספירה לכל המאוחר) מכילה מה שאפשר לראות כפרוטו-מנדלה. בפרק השני, לבודהיסטבה (אדם בדרך להתעוררות רוחנית) יש חזיון של "בניין גדול עשוי בריל ותכשיטים אלוהיים ובשמים שמיימיים. ארבעה מושבי לוטוס מופיעים בארבעת הכיוונים עם ארבעה בודהות יושבים עליהם: אקסובהיה למזרח, ראטנאקטו בדרום, אמיטאיוס במערב ודונדובהיסווארה בצפון."

סדרה של עבודות אמנות שהתגלו בגאנדהארה בפקיסטן המודרנית, המתוארכות למאה הראשונה לספירה, מראה נזירים בודיהיסטים והינדואיסטים המחזיקים גולגלות. האגדה הקשורה לעבודות אלה נמצאת בטקסטים בודיהיסטים ומתארת נזירים ש"נוקשים על גולגלות וחוזים את העתיד והלידה מחדש של האדם אשר הגולגולת הייתה שייכת לו". על פי רוברט בראון, התבליטים המתארים את הנקישות הבודיהיסטיות האלו על גולגלות מצביעים על האפשרות שפרקטיקות טנטריות היו פופולריות במאה הראשונה לספירה

אלמנטים פרוטו-טנטריים בשאקטיזם ושיוואיזם

המאהאבהאראטה, ההאריוואמסה והדווי מאהאטמיה במארקאנדיה פוראנה כולן מזכירות את ההתגשמויות החזקות, הורגות השדים של האלה הגדולה, מאהישאמארדיני, המזוהה עם דורגה פראווטי. עובודת אלה מרמזות על כך ששאקטיזם, כלומר יראת כבוד וסגידה לאלה בתרבות ההודית, הייתה מסורת מבוססת במאות הראשונות של האלף הראשון לספירה. פאדו מציין כתובת מ423 עד 424 לספירה המזכירה את ההקמה של מקדש לישויות המבעיתות המכונות "האימהות". למרות זאת, אין זה אומר שטקסים טנטריים ופרקטיקות היו כבר אז חלק מהמסורת ההינדית או הבודיהיסטית. "מלבד הקישור המפוקפק במידת מה של טנטרה בכתובת הגאנדאהאר", אומר דיויד לורנזן, רק בבאנאבהאטה קאדאמבארי מהמאה השביעית ישנה הוכחה משכנעת לטנטרה או טקסטים טנטריים.

נראה כי סגפנים שיוואיטים (הסוגדים לשיווה) היו מעורבים בהתפתחות של הטנטרה, ובייחוד של האלמנטים העוסקים בהפרה של ציווים מוסריים הקשורים לאתרי קבורת שמיים. על פי סמואל, קבוצה אחת של סגפנים שיוואיטים, הפאסופאטאס, תירגלו צורה של רוחניות העושה שימוש בהתנהגויות מזעזעות או לא מכובדות מצאו הקשר טנטרי דוגמת ריקוד, שירה או מריחה עצמית באפר.

תירגולות טנטריות מוקדמות לעיתים מיוחסות לסגפנים שיוואיטים המקושרים לבהאיראווה, הקאפאליקאס ("אנשי הגולגולת", מכונים סומאסידהאטין או מאהאווארטין). מלבד לפקוד אתרי שריפת גופות ולשאת גולגלות של אנשים, מעט ידוע עליהם וישנו מחסור במקורות ראשוניים על הקאפאליקה. סמואל מציין כי שהמקורות מתארים אותם כמשתמשים באלכוהול וסקס בצורה חופשית, שהם היו מקושרים לרוחות ניקביות מבעיתות המכונות יוגיני ודאקיני ושהאמינו שהיו להם כוחות קסם דוגמת היכולות לעוף.

הקאפאליקה מתוארים בעבודות בדיוניות וגם בזלזול נרחב בטקסטים בודיהיסטים, הינדואיסטים וג'איניסטים החל מהמאה הראשונה לספירה. בהאלאס גאת'ה-סאפטאסאטי (נכתב במאה החמישית לספירה), לדוגמה, הסיפור מתאר קורא לדמות נשית קאפאליקה, אשר המאהב שלה מת, הוא נשרף, היא לוקחת את אפר השריפה שלו ומורחת בו את גופה. במאה השישית לספירה ואראהאמיהירה מזכיר קאפאליקה בעבודתיות הספרותיות. חלק מהפרקטיקות הקאפאליקיות מוזכרות בטקסטים אלה הן אלה שנמצאות בהינדואיזם שיוואיסטי ובבודיהיזם וואראיאנה והחוקרים חלוקים בשאלה מי השפיע על מי.

האיזכורים ההיסטוריים המוקדמים האלה מוזכרים כדרך אגב ונראה כי הם פרקטיקות כמו-טנטריות, הם אינם הצגה מפורטת ומקיפה של אמונות טנטריות ופרקטיקות. איזכורים אפיגרפיים לתרגולות לתרגולות הטנטריות של הקאולוס הן נדירות. ישנו איזכור מהמאה התשיעית לספירה לוואמה (יד-שמאל) טנטרה של הקאולאס. ראיות סיפרותיות מצביעות על כך שבודיהיזם טנטרי ככל הנראה שיגשג במאה השביעית. מאטריקות, או אלות אימהות חזקות אשר מאוחר יותר קושרו לפרקטיקות טנטריות מופיעות גם באמנות הבודיהיסטית ובאמנות ההינדואיסטית בין המאה השביעית למאה העשירית לספירה.

צמיחה והתפתחות

לפי גאווין פלוד, התאריך המוקדם ביותר של טקסטים טנטרים הקשורים לפרקטיקות הטנטריות הוא 600 לספירה, אם כי רובם כנראה נכתבו לאחר המאה ה-8 ואילך. לפי פלוד, מעט מאוד ידוע על מי שיצר את הטנטרות, וגם לא הרבה ידוע על המעמד החברתי של אלו ושל טנטריקות מימי הביניים. פלוד טוען שייתכן שחלוצי הטנטרה היו סגפנים שחיו בשטחי שריפת גופות, יתכן והיו מ"קבוצות מעל מעמד נמוך" וכנראה היו לא ברהמניים ואולי חלק ממסורת עתיקה. בימי הביניים המוקדמים, ייתכן שהשיטות שלהם כללו חיקוי של אלוהויות כמו קאלי ובהאירווה, עם מנחות של מזון לא צמחוני, אלכוהול והפרשות גוף הנוצרות כתוצאה ממגע מיני. לפי תיאוריה זו, המתרגלים הללו היו מזמינים את האלוהויות שלהם להיכנס אליהם, ואז הופכים את התפקיד על מנת לשלוט באותה האלוהות ולהשיג את כוחה. סגפנים אלו אולי נתמכו על ידי קאסטות נמוכות המתגוררות במקומות שריפת הגופות.

סמואל קובע שתרגולים טנטריים כפרניים (מלשון כפירה) ואנטינומיים התפתחו הן בהקשרים בודהיסטים והן בהקשרים ברהמניים (בעיקר סגפנות סאיבה כמו הקפליקס) וכי "סאיביסטים ובודהיסטים שאלו רבות זה מזה, עם דרגות שונות של מתן הכרה". לטענת סמואל, מנהגים כפרניים במתכוון אלו כללו "אורגיות ליליות באתרי קבורת שמיים, הכוללות אכילת בשר אדם, שימוש בקישוטים, קערות וכלי נגינה העשויים מעצמות אדם, קיום יחסי מין בזמן ישיבה על על גופות וכדומה".

לדברי סמואל, מרכיב מרכזי נוסף בהתפתחות הטנטרה היה "הטרנספורמציה ההדרגתית של כיתות מאמינים של ישויות מקומיות ואיזוריות אשר בהן ישויות גבריות עזות ובמיוחד ישויות נשיות לקחו תפקידי הובלה של במקומן של אלוהויות היאקסה". סמואל מציין שדבר זה התרחש בין המאות החמישית והשמינית לספירה. על פי סמואל, ישנן שתי דעות עיקריות במחקר על האלות המבעיתות הללו, שהשתלבו בסאיבה ובטנטרה הבודהיסטית. הדעה הראשונה היא שמקורן בתשתית דתית פאן-הודית לא וודית. על פי דעה נוספת ניתן את האלות העזות הללו כמתפתחות מתוך הדת הוודית.

אלכסיס סנדרסון טען שהתרגולים הטנטריים התפתחו במקור בסביבה של סאיבה ומאוחר יותר אומצו על ידי בודהיסטים. הוא מצטט אלמנטים רבים שנמצאים בספרות הסאיבה וידיאפית'ה כולל קטעים שלמים ורשימות של פית'ות (מקומות ישיבה של האלים שהם אתרי עליה לרגל), שנראה כאילו הושאלו ישירות על ידי טקסטים של הואריאנה. עם זאת, טענה זו זכתה לביקורת על ידי רונלד מ. דוידסון, בשל התאריך הלא ברור של הטקסטים של הוידיאפית'ה. דוידסון טוען שנראה שהפית'ות לא היו בודהיסטיות או סאיביות באופן ייחודי, אלא נפוצו על ידי שתי הקבוצות. הוא גם קובע כי מסורת הסאיבה הייתה מעורבת גם בניכוס אלוהויות מקומיות וכי ייתכן שהטנטרה הושפעה מהדתות ההודיות השבטיות והאלוהויות שלהן. סמואל כותב ש"אפשר להבין את האלוהויות הנשיות בצורה הטובה ביותר במונחים של סביבת סקטה מובחנת שממנה שאבו גם חסידי הסאיבה וגם בודהיסטים", אך אלמנטים אחרים, כמו פרקטיקות בסגנון קפליקה, נגזרים בצורה ברורה יותר ממסורת סאיבה.

סמואל כותב שנראה שמסורת הטנטרה של הסאיבה החלה ככישוף פולחני שבוצע על ידי קסטות (קוּלה) והיא קשורה למין, ‏מוות ואלות עזות. טקסי החניכה כללו צריכת הפרשות מיניות מעורבות (תמצית השבט) של גורו זכר ובת זוגו. פרקטיקות אלו אומצו על ידי סגפנים בסגנון הקפליקה והשפיעו על מתרגלי נאת' מוקדמים שהגיעו להתפתחות רוחנית גבוהה (סידות). בהמשך, האלמנטים החיצוניים הקיצוניים יותר הוחלפו ביוגה פנימית שעושה שימוש בגוף העדין. הטקס המיני הפך לדרך להגיע לחוכמה המשחררת הנלמדת במסורת.

הבודהיסטים פיתחו קורפוס טנטרות משלהם שגם נשען על דוקטרינות ופרקטיקות שונות של מהאיאנה, כמו גם על אלמנטים של מסורת האלה העזה וגם על אלמנטים ממסורות הסאיבה (כגון אלוהויות כמו בהאירבה אשר נתפסו כמי שהוכנעו והומרו לבודהיזם). כמה טנטרות בודהיסטיות (הנקראות לפעמים טנטרות "נמוכות" או "חיצוניות") שהן יצירות מוקדמות יותר, אינן עושות שימוש בכפרנות, מין ואלוהויות עזות. הטנטרות הבודהיסטיות המוקדמות הללו משקפות בעיקר התפתחות של תיאוריה ופרקטיקה של המהאיאנה (כמו ויזואליזציה של האלוהות) והתמקדות בטקס ובטהרה. בין המאה השמינית למאה העשירית, צצו טנטרות חדשות שכללו אלוהויות עזות, חניכות מיניות בסגנון קוּלה, תרגילי גוף עדינים ויוגה מינית. הטנטרות הבודהיסטיות המאוחרות יותר ידועות בתור הטנטרות "הפנימיות" או "היוגה הטובה ביותר" (יוגיני או אנוטאראיוגה). לפי סמואל, נראה שהפרקטיקות המיניות הללו לא תורגלו בתחילה על ידי נזירים בודהיסטים, אלא התפתחו מחוץ לממסדי הנזירים בקרב סידות נודדים.

התרגולים הטנטריים כללו גם טקסי חניכה סודיים שבהם אנשים היו נכנסים למשפחה הטנטרית (קולה) ומקבלים את המנטרות הסודיות של הישויות האלוהויות הטנטריות. החניכות הללו כללו צריכת חומרים מיניים (זרע והפרשות מיניות נשיות) שנוצרו באמצעות מין פולחני בין הגורו לבת זוגו. חומרים אלו נתפסו כעוצמתיים מבחינה רוחנית ושימשו גם כמנחות לישויות האלוהויות הטנטריות. הן עבור חסידי הסאיבה והן עבור בודהיסטים, תרגולים טנטריים התקיימו לעתים קרובות באתרים קדושים חשובים (פית'ות) הקשורים לאלות עזות. סמואל כותב כי "אין לנו תמונה ברורה כיצד קמה רשת אתרי עלייה לרגל הזו". בכל מקרה, נראה שבמרחבים הפולחניים הללו שבהם ביקרו גם בודהיסטים וגם חסידי הסאיבה התפתח התרגול של קאולה ואנוטאריוגה טנטרה במהלך המאות השמינית והתשיעית. מלבד המנהגים המפורטים לעיל, באתרים אלה התקיימה גם הקרבת בעלי חיים כמנחות דם לאלות סקטה כמו קמקיה. תרגול זה מוזכר בטקסטים של סאקטהכמו ה-קאליקאפוראנה וה-יוגינטנטרה. בחלק מהאתרים הללו, כמו קמקיה פית'ה, הקרבת בעלי חיים עדיין נהוגה באופן נרחב על ידי בני דת הסקטה.

מאפיין מרכזי וחדשני נוסף של מערכות טנטריות מימי הביניים היה פיתוח יוגה פנימית המבוססת על אלמנטים של הגוף המעודן (סוקסמה סאירה). האנטומיה המעודנת הזו קבעה שיש ערוצים בגוף (נאדיס) שדרכם זרמו חומרים או אנרגיות מסוימות (כגון וואיו, פראנה, קונדליני ושאקטי). יוגות אלו כללו העברת אנרגיות אלו דרך הגוף כדי לנקות קשרים או חסימות מסוימות (גראנטי) וכדי לכוון את האנרגיות לערוץ המרכזי (אבאדהוטי, סושומנה). תרגולים יוגיים אלו קשורים קשר הדוק גם לתרגול היוגה המינית, שכן יחסי מין נתפסו כמעורבים בגירוי זרימת האנרגיות הללו. סמואל חושב שתרגולי הגוף המעודנים הללו הושפעו משיטות דאואיסטיות סיניות.

אחד האזכורים המוקדמים ביותר של תרגול יוגה מינית הוא ב-מאהאיאנאסוטראלאמקארה הבודהיסטי של אסנגה (מורה בודיהיסטי במאה ה-5 בקירוב, שקובע "שליטה עצמית עילאית מושגת בהיפוך של יחסי מין בתנוחת הבודהה המאושרת והראייה הבלתי מרוסנת של בן/בת הזוג". לפי דיוויד סנלגרוב, אזכור הטקסט של 'היפוך יחסי מין' עשוי להצביע על הנוהג של מניעת שפיכה. סנלגרוב קובעה כי ייתכן שיוגה מינית כבר הייתה מתורגלת בחוגים בודהיסטים בתקופה זו, וכי אסנגה ראה בכך פרקטיקה בעלת משמעות. כמו כן, סמואל סבר שישנה אפשרות שיוגה מינית התקיימה במאות הרביעית או החמישית (אם כי לא באותם הקשרים טנטריים טרנסגרסיביים שבהם היא תורגלה מאוחר יותר).

רק במאות השביעית והשמינית אנו מוצאים עדויות משמעותיות ליוגות מיניות אלו. בניגוד לטקסים מיניים אופנישאדיים קודמים, שנראה כאילו היו קשורים להקרבה וודית ולמטרות ארציות כמו לידה, היוגות המיניות הללו היו קשורות לתנועה של אנרגיות גוף מעודנות (כמו קונדליני וצ'אנדלי, שנראו גם כאלות), וגם עם מטרות רוחניות. נראה היה כי שיטות אלה התפתחו בערך באותו זמן הן בחוגים של סאיבה והן בחוגים בודהיסטים, והן קשורות לדמויות כמו טירומולאר, גורקנאת, וירופה ונארופה. המהסידות הטנטריות פיתחו מערכות יוגיות עם אלמנטים גופניים ומיניים מעודנים אשר יכלו להוביל לכוחות מאגיים (סידהי), אלמוות, כמו גם שחרור רוחני (מוקשה, נירוונה). יוגה מינית נתפסה כדרך אחת לייצר הרחבת תודעה מלאת אושר שיכולה להוביל לשחרור.

לפי ג'ייקוב דלטון, יוגה מינית טקסית (יחד עם האלמנטים המיניים של טקס החניכה הטנטרי, כמו צריכת נוזלים מיניים) מופיעה לראשונה ביצירות בודהיסטיות הנקראות טנטרות מהאיוגה (הכוללות את הגוהיאגרבה והגוהיאסמאג'ה). טקסטים אלה "התמקדו בפנים הגוף, בפרטים האנטומיים של איברי המין הזכריים והנקביים ובהנאה שנוצרת באמצעות האיחוד המיני". בטקסטים אלו, האנרגיה המינית נתפסה גם ככוח רב עוצמה שניתן לרתום אותו לתרגול רוחני ולפי סמואל "אולי ליצור את מצב האושר ואובדן הזהות האישית שהוא הומולוגי לתובנה משחררת". היוגות המיניות הללו המשיכו להתפתח למערכות מורכבות יותר שנמצאות בטקסטים המתוארכים למאה התשיעית או העשירית לערך, כולל ה-קאולאינאנאנירניאה ו-קובג'יקאטנטרה של הסאיבה וה-הבג'ארה וטנטרות הקאקראסאמווארה הבודיהיסטיות שמשתמשות בסימבוליזם של אתרי קבורת שמיים ואלות עזות. סמואל כותב שהטקסטים המאוחרים הללו משלבים את היוגה המינית עם מערכת של שליטה באנרגיות של הגוף המעודן.

ישנן עדויות רבות לכך שהטנטרה של הווג'ארה וקאקראסאמווארה שאלהחלקים משמעותיים ממקורות הסאיבה. הטקסט קאקראסאמווארה והפרשנויות שלו חשפו ניסיונות רבים של הבודהיסטים להרחיב ולשנות אותו, הן כדי להסיר אזכורים לאלוהויות סאיבה והן כדי להוסיף טרמינולוגיה בודהיסטית טכנית נוספת.

העידן הטנטרי

מהמאה ה-8 עד המאה ה-14, מסורות טנטריות עלו לגדולה ושגשגו ברחבי הודו ומחוצה לה. עד המאה ה-10, המרכיבים העיקריים של תרגול טנטרי הגיעו לבשלות והם תורגלו בהקשרים של דת שיואיזם ובודהיסטים. תקופה זו כונתה "העידן הטנטרי" על ידי כמה חוקרים בשל שכיחות הטנטרה. כמו כן עד המאה ה-10, נכתבו טקסטים טנטריים רבים (למשל אגאמות, טנטרות, סאמהיטות), במיוחד בקשמיר, נפאל ובנגל. בשלב זה, טקסטים טנטריים תורגמו גם לשפות אזוריות כמו טמילית, והשיטות הטנטריות התפשטו ברחבי דרום אסיה. הטנטרה התפשטה גם לטיבט, אינדונזיה וסין. גאווין פלאד מתאר את העידן הטנטרי באופן הבא:

"הטנטריזם היה כה נפוץ עד שכל ההינדואיזם לאחר המאה האחת עשרה, אולי למעט מסורת הסראוטה הוודית, מושפע ממנו. כל הצורות של דתות הסמארטה, שיוואיזם וואינסנווה, אפילו הצורות שרצו להתרחק מהטנטריזם, ספגו אלמנטים שמקורם בטנטרות."

למרות שצפון הודו וההימלאיה היו מעורבים בפיתוח הטנטרה, קשמיר הייתה מרכז חשוב במיוחד, הן טקסטים שיוואיסטים ובודיהיסטים והן טקסטים טנטריים מרכזיים רבים נכתבו שם על פי החוקר פאדו. לפי אלכסיס סנדרסון, מסורות הטנטרה של השיוואיזם של קשמיר מימי הביניים היו מחולקות בעיקר בין שיוואיזם סידהאנטה הדואליסטי לבין התיאולוגיה הלא-דואליסטית שנמצאה בשושלת סאקטה כמו הטריקה, קראמה וקאולה. הלא-דואליסטים בדרך כלל קיבלו ועשו שימוש בפרקטיקות מיניות וטרנסגרסיביות, בעוד הדואליסטים לרוב דחו אותם. טנטרה שיוואיסטית הייתה מצליחה במיוחד מכיוון שהצליחה ליצור קשרים חזקים עם מלכי דרום אסיה שהעריכו את הכוח (שאקטי) של אלוהויות עזות כמו האלה הלוחמת דורגה כדרך להגביר את כוחם המלכותי. מלכים אלו לקחו חלק בטקסים מלכותיים בראשות "גורואים מלכותיים" של השיוואיזם, בהם נישאו באופן סמלי לאלוהויות טנטריות וכך הפכו לנציג הארצי של אלים זכרים כמו שיווה. טנטרה שייואיסטים יכולה גם להשתמש במגוון טקסי הגנה והרס שיכולים לשמש לטובת הממלכה והמלך. שיוואיזם טנטרי אומץ על ידי מלכי קשמיר, כמו גם על ידי הסומאוואמשים מאודישה, הקלאצ'וריים והשנדלות של ג'ג'קאבהוקטי (ב-בונדלכאנד). יש גם עדויות לתמיכה ממלכתית מאימפריית החמר הקמבודית. כפי שציין סמואל, למרות התיאורים הגוברים של אלות נשיות, נראה היה שהמסורות הטנטריות הללו כולן היו בעיקר "מכוונות גבריות ונשלטו על ידי גברים".

בתקופת הטנטרה, הטנטרה הבודהיסטית אומצה על ידי הזרם המרכזי של בודהיז מהאיאנה ונלמדה באוניברסיטאות הגדולות כמו נלנדה וויקראמשילה, מהן התפשטה לטיבט ולמדינות מזרח אסיה בהן סין, קוריאה ויפן. בודהיזם טנטרי חדש זה נתמך על ידי שושלת פאלה (המאה ה-8-12) שתמכה במרכזי הלמידה הללו. מלכי החמר המאוחרים יותר וממלכת סריביג'יה האינדונזית תמכו גם בבודהיזם הטנטרי. לפי סמואל, בעוד שהפרקטיקות המיניות והטרנסגרסיביות בוצעו בעיקר בצורה סמלית (או באמצעות הדמיה) בהקשרים נזיריים בודהיסטיים טיבטים מאוחרים יותר, נראה שבהקשר ההודי של המאה השמינית עד העשירית, הם בוצעו למעשה.

במאות ה-10 וה-11, גם שיוואיזם וגם הטנטרה הבודהיסטית התפתחו לדתות יותר "מאולפות", פילוסופיות ומכוונות שחרור. טרנספורמציה זו הובילה למעבר מטקסים חיצוניים וטרנסגרסיביים לעבר תרגול יוגי מופנם יותר המתמקד בהשגת תובנה רוחנית. עיבוד זה גם הפך את הדתות הטנטריות להרבה פחות פתוחות להתקפות של קבוצות אחרות. בשיוואיזם, התפתחות זו מזוהה לעתים קרובות עם המאסטר הקשמירי אבינאבאגופטה (סביבות 950 – 1016 לספירה) וחסידיו, כמו גם התנועות שהושפעו מעבודתם, כמו מסורת סרי וידיה (שהתפשטה עד דרום הודו, וכונתה טנטרה "גבוהה").

בבודהיזם, "אילוף" הטנטרה קשור לאימוץ הטנטרה על ידי נזירים בודהיסטים שביקשו לשלב אותה במסגרת הלמדנית של המהאיאנה הבודהיסטית. טנטרות בודהיסטיות נכתבו וחוקרים כמו אבהאיאקראגופטה כתבו עליהם פירושים. דמות חשובה נוספת, המורה הבנגלי אטישה, כתב חיבור שהציב את הטנטרה כשיאה של נתיב המהאיאנה מתקדם להתעוררות, הבודהיפאטפראדידה. לדעתו, צריך קודם כל להתחיל לתרגל מהאיאנה לא טנטרית, ואז מאוחר יותר אפשר להיות מוכן לטנטרה. מערכת זו הפכה למודל לתרגול טנטרי בקרב כמה אסכולות בודהיסטיות טיבטיות, כמו הגלוג. בטיבט, הפרקטיקות הטרנסגרסיביות והמיניות של הטנטרה הפכו להרבה פחות מרכזיות והתרגול הטנטרי נתפס כמתאים רק לקבוצת עילית קטנה. טנטרות חדשות המשיכו להיווצר גם בתקופה מאוחרת יותר זו, כמו הקלאצ'קרה (במאה ה-11 לערך), שנראה כי היא עוסקת בהמרת בודהיסטים ולא בודהיסטים כאחד, ובאיחודם יחד נגד האיסלאם. הקלאצ'קרה מלמדת יוגה מינית, אך גם מזהירה שלא להכניס את התרגול של בליעת חומרים לא טהורים למתחילים, שכן דבר זה מיועד רק ליוגים מתקדמים. נראה שהטנטרה הזו גם רוצה למזער את ההשפעה של הפרקטיקות הטרנסגרסיביות, מכיוון שהיא מייעצת לטנטריקים ללכת כלפי חוץ אחר מנהגי ארצם.

התפתחות נוספת ומשפיעה בתקופה זו הייתה ההסדרה (קודיפיקציה) של טכניקות יוגיות טנטריות שלימים יהפכו לתנועה הנפרדת המכונה האטה יוגה. לפי ג'יימס מלינסון, "טקסט המקור" המקורי של האטה יוגה הוא ה-ואראיאנה הבודהיסטי אמרטאסידהי (המאה ה-11 לספירה) המיוחס ל-מאהאסידהה וירופה. טקסט זה אומץ מאוחר יותר על ידי מסורות יוגיות שיוואיסטיות (כגון הנאטים) והוא מצוטט בטקסטים שלהם.

מסורת נוספת של טנטרה הינדית התפתחה בקרב הויאשנבים מכונה מסורת הפאנקאראטרה אגמה. מסורת זו נמנעה מהיסודות הטרנסגרסיביים והמיניים שאומצו על ידי השיוואיסטים והבודהיסטים. מסורת טנטרית קטנה יותר הקשורה לסוריה, אל השמש. נראה שגם הג'יאניזם פיתח קורפוס טנטרה משמעותי המבוסס על מסורת הסאורה, עם טקסים המבוססים על יאקשאות ויאקשינות (רוחות טבע). עם זאת, הטנטריזם הג'ייני הזה שימש בעיקר למטרות פרגמטיות כמו הגנה, ולא שימש כדי להשיג שחרור. כתבי יד שלמים של הטנטרות הג'איניות הללו לא שרדו. נראה שהג'איניסטים גם אימצו כמה מתרגולי הגוף המעודנים של טנטרה, אבל לא יוגה מינית. ההוגה הסווטאמברה המאקנדרה (בערך 1089–1172) דן בהרחבה בתרגולים טנטריים, כגון מדיטציות פנימיות על צ'אקרות, המסגירות את השפעות קאולה ונאת.

קבלה והתפתחויות מאוחרות

נראה שהתקיים ויכוח לגבי מידת הנאותות של הטנטרה. בקרב ההינדים, אלה המשתייכים למסורות הוודיות האורתודוקסיות יותר דחו את הטנטרות. בינתיים, הטנטריקות שילבו רעיונות וודיים בתוך מערכת הרעיונות שלהם, תוך התייחסות לטנטרות כהבנה הגבוהה והמעודנת יותר. בנוסף, חלק מהטנטריקות תפסו את הטנטרות כעליונות על הוודות בעוד אחרות סברו שהן משלימות דוגמת אומפטי, שצוטט כאומר: "הוודה היא הפרה, האגמה האמיתית החלב שלה."

לפי סמואל, שאנקארה, הפילוסוף הגדול של האדוויטה (המאה התשיעית לספירה) "מתואר בביוגרפיה שלו, הסנקרביג'איה, כמגנה את הגישות של סוגים שונים של מתרגלים טנטרים ומביס אותם באמצעות ויכוח או כוח רוחני". נאמר שהוא גם עודד את החלפתן של אלות עזות באלוהויות נשיות טובות לב, ובכך קידם את מסורת הסרי וידיה (הסוגדת לאלה שלווה ומתוקה, טריפורה סונדארי). למרות שלא ניתן לדעת בוודאות ששנקרה אכן פעל נגד הטנטרה הוא נתפס באופן מסורתי כמי שטיהר את ההינדואיזם משיטות טנטריות טרנסגרסיביות ו‏‏אנטינומיות.

מדהבאצ'ריה, החוקר ההודי בן המאה ה-14, בכותבו על פרשנויות על אסכולות מרכזיות של הפילוסופיות והמנהגים ההודים מאותה תקופה, ציטט את את יצירותיו של אבהינאוואגופטה מהמאה ה-10 לספירה שנחשב לחוקר טנטרה מרכזי ורב השפעה. עם זאת, מאדהאוואקארה אינו מזכיר את הטנטרה כפרקטיקה דתית או טקסית מובחנת ונפרדת. המלומד ההודי בן המאה העשרים, פנדוראנג ואמאן קיין, שיער שמדהבאצ'ריה התעלם מהטנטרה מכיוון שיתכן והיא נחשבה לשערורייתית. לעומת זאת, פאדו מציע שיתכן ומכיוון שהטנטרה הייתה כה נפוצה עד המאה ה-13 עד ש"לא נחשבה למערכת מובחנת".

Hindu tantra, while practiced by some of the general lay population, was eventually overshadowed by the more popular Bhakti movements that swept throughout India from the 15th century onwards. According to Samuel, "these new devotional styles of religion, with their emphasis on emotional submission to a supreme saviour-deity, whether Saivite or Vaisnavite, were better adapted, perhaps, to the subaltern role of non-Muslim groups under Muslim rule." Saiva tantra did remain an important practice among most Saiva ascetics however. Tantric traditions also survived in certain regions, such as among the Naths of Rajasthan, in the Sri Vidya tradition of South India and in the Bengali Bauls.

In Buddhism, while tantra became accepted in the great Mahayana establishments of Nalanda and Vikramashila and spread to the Himalayan regions, it also experienced serious setbacks in other regions, particularly Southeast Asia. In Burma, for example, King Anawratha (1044–1077) is said to have disbanded tantric "Ari" monks. As Theravada Buddhism became dominant in South East Asian states, tantric religions became marginalised in those regions. In Sri Lanka, tantric Buddhism also suffered debilitating setbacks. Initially the large Abhayagiri Monastery was a place where the practice of Vajrayana seems to have flourished during the 8th century. However, Abhayagiri was disbanded and forced to convert to the orthodox Mahāvihāra sect during the reign of Parakramabahu I (1153–1186).

Regarding the reception of tantra during the period of Hindu modernism in the 19th and 20th centuries, Samuel writes that this period saw "a radical reframing of yogic practices away from the Tantric context." Samuel notes that while Hindu Hatha yoga had its origins in a Saiva tantric context,

Given the extremely negative views of Tantra and its sexual and magical practices which prevailed in middle-class India in the late nineteenth and twentieth centuries, and still largely prevail today, this was an embarrassing heritage. Much effort was given by people such as Swami Vivekananda into reconstructing yoga, generally in terms of a selective Vedantic reading of Patañjali's Yogasutra (de Michelis 2004). The effort was largely successful, and many modern Western practitioners of yoga for health and relaxation have little or no knowledge of its original function as a preparation for the internal sexual practices of the Nath tradition.

Buddhist tantra has survived in modern Indo-Tibetan Buddhism, in various Japanese traditions such as Shingon, and in the Newar Buddhism of the Kathmandu Valley. There are also magical quasi-tantric traditions in Southeast Asia, sometimes termed Esoteric Southern Buddhism, though they are not called "tantric" and have been marginalised by state supported modernist forms of Theravada Buddhism.

---