שתי וערב
שְׁתִי וָעֵרֶב הם שמות החוטים מהם אורגים בד. חוטי ה"שתי" מתוחים בשני הקצוות שלהם, ומקובעים בין שני מקלות, מוטות או מנורים קשיחים שמחזיקים את החוטים מתוחים חוטי השתי הם ה'שלד' שממנו נוצר הבד. לתוך ובין חוטי השתי מערבים את חוטי ה"ערב": בעזרת מחט באריגת יד, או בעזרת דוושות המחוברות לבתי ניר בנולים, מרימים חלק מחוטי השתי ומורידים חלק ובתוך המיפתח מעבירים את חוטי הערב שמגולגלים על בוכיר או על מקל עם חריצים, על ידי העלאה והורדה לסירוגין של חוטי שתי שונים. כך מקבלים מיפתח שונה בכל פעם, ונוצרת יריעת בד בצפיפות (או דוגמה) משתנה, לפי ייעוד הבד.
שתי וערב לתיקון ואיחוי
עריכהבעבר נהגו להטליא חורים בבגדים בתיקון של "שתי וערב". לשם כך הלבישו את הגרב או כרכו את הקטע הקרוע על משהו קשיח שמתח את הסריג או האריג ובעזרת מחט וחוט ארגו מעין טלאי על החוטים בשיטת "שתי וערב".
נולים שונים ועוד אפשרויות אריגה
עריכהבזמנים קדומים, נארגו הבדים על ענפים או קורות מהם תלו חוטים שנמתחו כלפי מטה בעזרת משקולות אבן או חרס[1], והאורגים דחפו את העבירו את הערב בין חוטי השתי מצד לצד ואחר כך דחפו וצופפו אותו כלפי מעלה. מתקן כזה נקרא נול. עם הזמן למדו שקל יותר לדחוף את הערב כלפי האדמה. בחפירות ארכאולוגיות בישראל נמצאו משקלות אריגה מחרס מתקופת הברזל שנחקרו על ידי הארכאולוגית אביגיל שפר[2].
למעשה אפשר לארוג על כל אמצעי נוקשה מספיק למתיחת השתי, קרשים, עם או בלי מסמרים, מסגרות של חלונות, מסגרות של תמונות, ספרים, קרטונים, קרטון או פס פלסטיק שיש בו חריצים וחורים לסירוגי[3] גושי קלקר, גלגלי אופניים ככל שעולה בדעתם[4] של הרוצים לארוג.
קיימים נולים מסוגים שונים: אצל הבדואים[5] ועמים נודדים אחרים נפוצים נולי אדמה שנוצרים על ידי תקיעת יתדות באדמה, ביניהן מותחים את חוטי השתי ובעזרת מקל מורידים ומעלים חלק מחוטי השתי, כדי לשלב את חוטי הערב.
ישנם נולים העומדים על שולחן, יש בעלי רגליים משלהם ויש נולים תעשייתיים, ועוד.
בשל צורת העירוב בין החוטים משמש המושג שתי וערב בהשאלה לתיאורים שונים בתחומי המשפט, השירה, תכנון הערים וכו'.
מקור השם
עריכההמילה שתי באה מהמילה האכדית "שת"[6], מלשון תשתית, שכן הוא נתלה על הנול. "ערב", מלשון עירוב, שכן הוא נשזר בין חוטי השתי.
המילים "שתי" ו"ערב" מופיעות בפרשת תזריע שבספר ויקרא כך: "וְשָׂרַף אֶת-הַבֶּגֶד אוֹ אֶת-הַשְּׁתִי אוֹ אֶת-הָעֵרֶב" (ויקרא י"ג, 52). הצירוף "שתי וערב" מופיע בתלמוד הבבלי: "קורעו שתי וערב וטחו בכותל" (מסכת חולין, דף ק"ט, עמוד ב').
שימושים בהשאלה
עריכה- בתכנון ערים משתמשים במונח: רחובות שתי וערב לתיאור רחובות הפרוסים על פני העיר כרשת מצטלבת בזוויות ישרות.
- במשפט מכנים חקירה צולבת מכמה זוויות: "חקירת שתי וערב".
- בניהול מכנים ארגון מטריציוני: "ארגון שתי וערב".
- במסורת יהודית עממית משמש הצירוף כלשון נקייה לציון צורת הצלב. לדוגמה, בסיפור "דיבוק" שנכתב על ידי ר' משה בן אברהם בן ראובן חייט: והיה נראה לעין כל איך שהרוח הוליך את ידיו לחבקן ולעשות תמונת שתי וערב. והנער מעצמו התחזק להפריד ידיו זה מזה, עד שבאוזנים שמענו איך שאמר אל הרוח וזה לשונו: "אתה רשע! אתה רוצה שאעשה שתי וערב! אני אינני רוצה!"[7] כן מופיע הצירוף בספרות הרבנית[8].
- בשירה העברית ניתן למצוא את הביטוי שתי וערב בהשאלה לתיאור רגשות. נתן זך, לדוגמה, כותב:
זו נפשי את נפשך אוהבת
ארוגה עמה בשטיח מוות
חוט וחוט בצמר שתי וערב
מצטלבים בו כמו הבוקר והערב— "שתי וערב"
- תלמה אליגון-רוז כותבת:
אל ארץ צבי שדמעותיה
נושרות על שדה חמניות
שעצבונה וששונה
הם שתי וערב בבגד יומה.— "ארץ צבי"
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- שתי וערב, באתר האקדמיה ללשון העברית, 23 ביוני 2024
הערות שוליים
עריכה- ^ Sarita r. rainey, Weaving as an art form, Weaiving without a loom, 1966, Worcester Massachusetts: Davis, 1966, עמ' 7, ISBN 978-0871927859. (באנגלית)
- ^ Elizabeth Wayland Barber, Postscript: Finding the Invisible, WOMEN~S WORK: The First 20,000 Years, 1995, New York: W.W. NORTON, 1994, עמ' 293-4, ISBN 0-393-31348-4. (באנגלית)
- ^ Grete Kroncke, תרגום: Christine Hauch, Ribbon weaving and darning on a rigid heddle, Simple Weaving, 1973, New York: VAN NOSTRAND, 1970, עמ' 29-34, ISBN 0442299818. (באנגלית)
- ^ DIY WEAVING LOOM WITH HEDDLE BAR, WHY DON`T YOU MAKE ME (באנגלית)
- ^ ענת ציגלמן, האם השטיחים הבדואים של נשות לקייה יהפכו ללהיט עולמי, באתר Xnet, 21 ביוני 2005
- ^ אברהם אבן-שושן, האות ש, המלון החדש, כרך שביעי ש-ת, 1980, ירושליים: קרית ספר, 1980, עמ' 2803, מסת"ב 965-17-0113-7
- ^ חייט משה אברהם בן ראובן, רוח חיים, 1785 עמ' ד' ע"ב [1]
- ^ לדוגמה, באר היטב ומשנה ברורה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"א, סעיף ו'