משתמש:Taloosh888/טוואל דה ז'ואי

טוואל דה ז'ואי

טוואל (Toile) –

שם של בד הנכנס לשפה האנגלית בסביבות המאה ה-16. מהמילה הצרפתית Toile שפירושה בד פשתן או קנבס, בד שהתאים במיוחד להדפסה או ציור.

טוואל דה ז'ואי (Toile De Jouy) –

בד כותנה או פשתן מהמאה ה-18, בדרך כלל לבן או אוף ווייט המודפס בצבע אחד, לעיתים קרובות שחור, אדום כהה או כחול. הסצנות המודפסות על הבד הן נוף, טבע ואנשים. הדגמים הראשונים יוצרו בצרפת על ידי כריסטוף פיליפ אוברקמף ( Christophe Philippe Oberkamf 1738 -1815) שפתח את המפעל הראשון בעיר Jouy En Josés שנבחרה בזכות איכות המים שלה. בד הטוואל דה ז'ואי היה פופולרי ועדיין ניתן לראותו בעיצובים שונים בקרב המעצבים העכשוויים, אשר משלבים ריפוד קלאסי, טפטים, מצעים ואפילו נייר.

היסטוריה

כריסטוף פיליפ אוברקמף היה ממוצא גרמני, התאזרח והפך לאחד ממובילי התעשייה הצרפתית. משפחתו החזיקה לאורך דורות בידע על צביעת בדים מקצועית, גם אביו וסבו היו בעסקי הצביעה, וכילד ליווה אותם בעבודות הצביעה השונות.

אוברקמף הגיע לפריז בשנת 1758 בגיל 20, על מנת לפתוח מפעל לצביעת בדים, אך באותה תקופה בפריז שמרו על מסורת צביעת הבדים שהייתה נהוגה במקום, ולכן לא הורשה לפתוח מפעל בפריז עצמה. כמה שנים לאחר מכן, הצטרף אליו אחיו פרדריק אוברקמף (Frederic Oberkampf) לפתיחת המפעל. הוא עלה במהרה בסולם הדרגות בעבודות שונות בצרפת ובשנת 17טקסט מודגש59, כשנה אחת בלבד לאחר עבודה בפריז, הוא הקים שותפות עם מעסיקו לשעבר והתחיל בתהליכי פתיחת המפעל.

במאה ה-18 Jouy en Josés היה כפר קטן, כמה קילומטרים מוורסאי שבדרום פריז, ליד גדות נהר הBièvre. אוברקמף ראה כפר זה כמתאים למיקום המפעל. אתר המפעל נבחר בעיקר בשל קרבתו למים הזורמים הנקיים של נהר ה Bièvre, בגלל העובדה הידועה שהמים הם גורם מכריע בתהליך הצביעה.

בשנת 1701 אנגליה אסרה על ייבוא בד הכותנה מהודו. מאוחר יותר, בין השנים 1720-1774, חל איסור כולל על ייבוא בד הכותנה. (טווח זמן כולל של כמעט שלושת רבעי מאה). גם בצרפת חל איסור על מכירת בדי כותנה, הן זרים והן מקומיים, בשל שתדלנות מצד חברי תעשיות הצמר ותעשיות המשי. האיסור שנמשך 70 שנה, החל בשנת 1686 לא בוטל עד לשנת 1756. עד לתקופה שבד הtoile יוצר, כותנה לבטח נראתה כמו סחורה חדשה בשווקי צרפת.

הבד היה בשימוש בעיקר אצל אנשי המעמד העליון בחברה הצרפתית, שהשתמשו בו לעיצוב פנים לבתיהם.

הדפסה בשיטת ווד בלוק (בלוק העץ)

בתחילה, יוצרו במפעל רק דגמים צמחיים בהדפסה עם תבליטי עץ. בלוק העץ שגודלו המקסימלי היה כ-40X30 סנטימטרים, הגביל את גודל העיצוב בגלל צורך בגילוף ידני. כל בלוק היה מגולף בתמונת מראה (mirror) של העיצוב המוגמר. פרטים כגון גבעולים דקיקים נחרטו על לוחות נחושת דקיקים שצורפו לבלוק העץ. כאשר העיצוב כלל רקע המכיל נקודות קטנות, נעצו סיכות פליז עם ראשים קטנים לתוך בלוק העץ. תהליך זה נקרא Picotage. הדפסת בד באמצעות שיטה ידנית זו הפיקה ייצור של כ-100 מטרים של בד מודפס ליום, תהליך הייצור היה ארוך ומייגע ולכן במשך זמן רב חיפשו עובדי המפעל שיטות ייעול.

הדפסה בשיטת גלילי תחריטי נחושת

בשנת 1752 מצא פרנסיס ניקסון (Francis Nixon) מדבלין שבאירלנד, דרך משופרת וקלה יותר להדפיס בד. הוא גילה שמערכת צילינדר הבנויה מלוחות נחושת חרוטים יכולה להעביר עיצובים לבד. תהליך זה היה יותר אפקטיבי כי דרש פחות כוח אדם מאשר הדפסה בשיטת בלוק העץ ולכן עלות ההדפסה הייתה יותר זולה. יתרון נוסף הוא ששטח הריפיט היה יותר ארוך בגלל היקף הגליל, מעט יותר ממטר מרובע. תחריטי הנחושת היו יותר מדויקים ומפורטים מאלו שיוצרו בעץ מגולף.עבודה של אדם אחד שהדפיס בעזרת תחריט נחושת שווה לעבודת 42 עובדי הדפסת בלוק עץ ביום!

ב1770 טכניקה חדשה הגיחה. היה ניתן להדפיס בעיצוב עדין מאוד, זאת על מנת לשמר את הציור ריאליסטי על הבד ככל שניתן. קווים עדינים נחרטו בעדינות יתרה על הגליל ולכן נכנס אליהם פחות צבע, מקור ההצללה אינו רק תוצאה מעומק ועדינות החריטה אלא מהצלבת קווים מה שמתקבל כתיאור ריאליסטי ככל הניתן של הדימוי. שינויים אלו הובילו להדפס מונוכרומטי- בצבע אחד. טכניקה זו עזרה ליצור דמויות מוכרות מסיפורים אמתיים, מיתולוגיות ואגדות היסטוריות. ע"י כך כל אחד היה יכול לזהות דמויות מוכרות או סצנות מסיפורים מפורסמים והמונח טוואל דה ז'ואי היה שגור בפי כל.

למרות שיפור ההדפסה בעזרת גלילי הנחושת, עדיין ההדפסה לא הייתה מושלמת והיו בה פגמים רבים: ההדפס לא הודפס באופן רציף ואחיד על הבד, לעיתים הופיעו כתמי צבע לא רצויים במקומות מסויימים והעברת ההדפס הייתה תלויה בלחץ שהפעיל הצילינדר על הבד. בשנת 1783, האנגלי תומאס בל (Thomas Bell) שיפר את תהליך ההדפסה, ובכך העניק שליטה רבה יותר למדפיס ואף היה אפשרי להדפיס שישה צבעים בו זמנית בבהירות ובפרטים מושלמים. לא היו קטיעות בהדפס, לא הופיעו שלוליות צבע, מעט מאד שגיאות במיקום העיצוב והבד יצא כמעט ומושלם.

היסטוריית המפעל

בתחילת שנות ה80 של המאה ה-18 שמו של אוברקמף כבר היה ידוע לכל והוא הוערך מאוד על ידי עובדיו ועמיתיו. אוברקמף הפך לשם נרדף למילה טוואל, על אף שהיו עוד מפעלים בצרפת ובמדינות נוספות אחרות (חבל אלזס, נאנט ורואן).

משפחת המלוכה הצרפתית היו בין התומכים הנלהבים של אוברקמף. סצנות פסטורליות תוארו בבדי הטוואל בקנה אחד עם ההשקפות האידיאליסטיות של מארי אנטואנט, אשתו של לואי ה-16, שהייתה מעריצה של כתביו של ז'אן ז'אק רוסו (פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי ומלחין שוויצרי צרפתי מפורסם). בשנת 1783 המלך לואי ה-16 לקח תחת חסותו את המפעל של אוברקמף ונתן לו את התואר של מפעל בחסות המלוכה Manufacture Royal De Jouy .

בשנת 1785, אוברקמף המציא את המכונה הראשונה להדפסת טפטים.

עד 1787 הכפר הקטן Jouy הפך בזכות תעשיית הטוואל ומפעל נוסף לכימיקלים שהוקם בו, לאחד מהמקומות החשובים ביותר של הכלכלה הצרפתית. הוא היה המפעל השני בגודלו בצרפת באותה תקופה וז'ואי הפכה לעיירה מתקדמת.

בעקבות רפורמות המהפכה הצרפתית שהתרחשה בשנים 1789 – 1799, התמנה אוברקאמף לראש העיר הראשון של Jouy en Josas. המפעל המשיך לפרוח בתקופת המהפכה והפך לחברה השנייה בגודלה תחת חסותה של הממלכה, אחרי חברת Saint Gobain שהתעסקה בייצור מראות. החסות המלכותית הסתיימה יחד עם המהפכה שהובילה בסופו של דבר לקץ המשטר הרפובליקני ועקב כך חלה ירידה ניכרת במכירות בשנת 1799, דבר שהשפיע ישירות על כוח האדם במפעל (שמנה עד אז כ-2000 עובדים), שנאלץ להצטמצם.

המפעל הצליח בזכות השימוש בבדי כותנה ופשתן איכותיים ביותר. בדים אלו שימשו כמצעים, וילונות, אפיריון, טפטים, ריפוד לכריות, לכיסאות ואף שימשו לכיסוי קירות הבית.

בתקופה זו, כיסוי קירות הבית באותו בד או טפט היה אופנתי וסימן טעם אלגנטי ומלכותי. לעיתים קרובות, אמנים מפורסמים הוזמנו ליצור דפוסים חדשים, לדוגמא ז'אן בטיסט יו (Jean-Baptiste Huet)- עליו נרחיב בהמשך.

בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin), בעל השפעה גדולה בארצות הברית, ביקר באירופה, התעניין בתהליכי הייצור וההדפסה ואף קנה לאשתו מבד הטוואל על מנת שתקשט בו את כל חדרה.

עד 1805, במפעל מועסקים 1322 עובדים.

ב-20 ביוני 1806 הצלחת המפעל הוכתרה על ידי כמה מבקרים חשובים כמו נפוליאון, שהתרשם רבות מהמפעל שבנה ומהמהפכה התעשייתית שאוברקמף הצליח לחולל, ולאחר ביקור בסדנאות המפעל העניק לו נפוליאון את עיטור הכבוד. בנוסף לכך, דווח שבפגישה שערכו אמר נפוליאון לאוברקמף: "שנינו מנהלים מלחמה גדולה נגד האנגלים... אבל בסך הכל אתה בלחימה יותר טובה משלי!"

"We are both waging a great war against the English… but on the whole you are fighting a better one than I!"

באותה שנה, אוברקמף זכה במדליית זהב ביריד התעשייתי של הלובר, בזכות הצלחתו ותפקידו הבכיר, בייצור הטוואל המודפס.

ב-1810 מכירות בד הטוואל במפעל של אוברקמף, שהיה נפוץ בבתים רבים באירופה ובאמריקה, היו במצב של ירידה. ישנה סברה שלפיה הדבר קשור למלחמות נפוליאון, שהותירו את צרפת במצב קשה פיזית ונפשית, וגם הקשור לקשרי הייצוא הכושלים עם אמריקה, שהצליחה להקים בעצמה מפעלי בדים מצליחים.

ב-1815 בגיל 77, חמישים וחמש שנים מאז שהגיע לז'ואי, נפטר אוברקמף בז'ואי, משבץ מוחי עקב הלחץ הגדול בו היה שרוי בתקופת השפל של המפעל. מותו השאיר את המפעל בקשיים כלכליים והרבה סחורה לא נמכרה, לכן הוחלט למכור אותה בהנחות גדולות, מה שהוביל להפסדים. ז'ואי כבר לא היה המפעל השולט היחיד בתעשייה זו ולא היה מוכן לנפילה הגדולה.

את מקומו של כריסטוף ירשו ב-1816 אמיל אוברקמף (Emile Oberkampf) גיסו, וכמה מאחייניו. במשך 4 שנים הם נאבקו כדי להציל את המפעל, אך כוחם של המפעלים המתחרים בצרפת גבר עליהם ונאלצו למכור את המפעל לגורמים חיצוניים. כך הפסיק המפעל להיות עסק משפחתי השומר על מורשת אוברקמף.

למרות שהיו פיטורים, ההצלחה הרשמית של המפעל נגמרה ב1843 והוא נסגר. במהלך 83 שנות פעילותו הפיק המפעל בז'ואי יותר משלושים אלף דפוסי טוואל שונים.

הטוואל בעולם

הקסם שטומן בחובו המזרח הרחוק הביא לייצור בדים שמתארים את נופי המזרח (Chinoserie) וכן תיאור דמויות קריקטוריסטיות של סינים. המראה האקזוטי של הבד הפך לנחשק. התיאורים והאיורים הגיעו מהמטיילים האירופאים בסין, ועל בסיס זה פותחו סצנות דמיוניות מקסימות מהחיים בסין. העיצובים הללו נתנו השראה לתחריטים חדשים של האמנים François Boucher ו- Jean Baptiste Pillement. דוגמאות קיימות של תחריטי הטוואל של Pillement מתוארכות משנים 1755-1760.

כאשר בד הטוואל יוצר לראשונה בצרפת, המוטיבים הבולטים היו סצנות אידיאליות מחיי היומיום של הפרברים בצרפת. מוטיבים המתארים אנשים בזמן עבודתם ובשעות הפנאי שלהם. סצנות ציד- אשר מתוארות כבילוי אצילי, היו הסצנות המועדפות.

סוג טוואל נוסף אשר היה מבוקש אצל אנשי המעמד הגבוה של ארה"ב, הוא זה אשר הציג דימוי של אמריקנים מפורסמים. הדפס טוואל מפורסם במיוחד: “America Presenting at the Altar of Liberty Medallions her Illustrious Sons.” ההדפס מציג את ג'ון אדמס, בנג'מין פרנקלין וג'ורג' וושינגטון שמקורו הוא תחריט נחושת אנגלי שנעשה ב1785.

סגנון ומוטיבים

הטוואל דה ז'ואי הושפע מסגנון הרוקוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-18. הסגנון שהחל כתגובה לבארוק הפך בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-18 למאופיין ומגובש. המאפיינים של הסגנון היו צורות קונכייה וצדפה ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריות כגון צורות S ו-C, עבודת סבכה, מוטיבים אסייתיים, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מעוטרים בזהב ברקע של צבעי פסטל ועץ אדמדם.

טכניקות שונות בתחום הריהוט והאמנות הדקורטיבית פותחו ושופרו והביאו אותה לשיא שלא ידעה קודם. כל האלמנטים שיצרו את הדקורציה של החדר שולבו בהרמוניה כדי ליצור יופי עילאי מותאם לטעם התקופה.

אחד ההדפסים המפורסמים ביותר שנוצר ב1783-84 לכבוד הכתרת המפעל כמפעל בחסות המלוכה, נקרא "הפעילות של המפעל" "Les Travaux de la manufacture" שצוייר על ידי ז'אן בטיסט יו (Jean-Baptiste Huet). ההדפס האדום על רקע הקרם, מציג תצוגה מפורטת של כל התהליכים המעורבים בייצור בד במפעל בJouy. ישנן בסך הכל ארבע סצינות שונות המתארות את הנעשה במפעל: טוויית החוטים, צביעה, שאיבת המים, שטיפת הבדים, אריגה והדפסה, ולסיום ייבוש הבדים המשלים את תמונת התהליך. הדפסת סצינות המתארות את התהליכים במפעל, מסמלת את קסם ההשכלה עם ההישגים האנושיים.

תיאורים נושאיים הקשורים למיתולוגיה הרומית או היוונית היו מאד פופולריים משום שמשכו קהל משכיל. גם מוטיבים אדריכליים של בניינים שולבו בהדפסי טוואל.

במאה העשרים, בדי טוואל לעיתים קרובות התהדרו בנושאים ספרותיים כגון "רובינזון קרוזו".

ז'אן בטיסט יו (Jean-Baptiste Huet)

היה צייר צרפתי, חרט ומעצב ששמו נקשר להרבה מבדי הטוואל בצרפת.

נולד בשנת 1745 למשפחת אמנים. סבו כריסטוף ואביו ניקולס היו שניהם ציירים. הוא התחיל כשולייה בגילדה של צ'ארלס דאגומר ( Charles Dagomer ) צייר חיות, ולאחר מכן הפך סטודנט מצטיין של הצייר הגדול פרנסואה בושה (François Boucher).

בסביבות 1764, התחיל לפתח את מיומנויותיו כחרט ורוב תחריטיו הראשונים היו רפרודוקציות של עבודותיו של ג'יל דמרטיו (Gilles Demarteau). בשנת 1769 התקבל באקדמיה המלכותית כצייר חיות והתחיל להציג את עבודותיו ב"סלון הצרפתי". הציור החשוב ביותר שלו היה "שועל בין תרנגולות" ב-1766.

בשנת 1780, אחרי שהתפרסם, הוזמן על ידי מפעל גובלנים (Beauvais) לעצב קולקציה של 10 דגמי טפסטרי. זו הייתה הצלחה גדולה והדגמים הופקו שוב מספר פעמים.

הוא צייר מוטיבים של טבע פסטורלי וסצנות של חיות במניירות הרוקוקו, התמקד באומנות דקורטיבית, בהשראת פרנסואה בושה והיה המעצב הראשי במפעל עד 1783. יו ואמנים אחרים כבר יצרו במפעל תיק עבודות (פורטפוליו) של קרוב ל100 תחריטים גדולים.

מוזיאון הטוואל דה ז'ואי בצרפת

בשנת 1977 נוסד מוזיאון toile de jouy בעיירה, בכדי לשמר את 30,000 העיצובים המקוריים שעדיין קיימים. 5000 פריטים מוצגים בטירה שבה שוכן המוזיאון.

בנוסף, המוזיאון אוסף בדים והדפסים עכשוויים שעוצבו בהשראת העיירה Jouy en Josas מהתקופה של ימיו המוקדמים של המפעל הישן.

כיום, ישנו ביקוש לעיצובי טפטים, סטנסילים, בדים במגוון משקלים וצבעים ועוד אביזרים עם עיצוביי טוואל, ששורשיהם במפעלים של צרפת בהם השיטות והטכניקות פותחו.

מסורת העיצוב נמשכת

לפי המסורת, לכל עיצוב טוואל היה שם משלו שממשיך כיום. בד הטוואל דה ז'ואי חווה רנסנס – לידה מחדש. בדי טוואל במגוון רחב של צבעים ונושאים מופקים כיום, בהישענות על הבדים המסורתיים אך באופן חדשני המזכיר אותם.

הטוואל איבד את פופולריותו באמצע המאה ה-19, אך קם לתחייה לסירוגין במאה ה-20. ייצרני בדים ייצרו בדי טוואל עם נושאים מלפני מלחמת העולם הראשונה, עם שחרורו של הסרט "חלף עם הרוח" "Gone With The Wind" בשנת 1939.

בשנת 1950 הודפס בד מיוחד עבור נשיא ארצות הברית דווייט ד. אייזנהאואר (Dwight D. Eisenhower), לכבוד הגברת הראשונה- מימי אייזנהאואר (Mamie Eisenhower). הבד הופק באדום, כחול וחום.

נכון לעכשיו , סצנות מסיפורי ילדים ידועים, כמו "אמא אווזה", מודפסים על בגדי ומוצרי תינוקות בגרסתם המקורית של הטוואל בוורוד בהיר או תכלת.

מוטיבים ובדי טוואל מקוריים משולבים עד היום בעיצוב פנים בצירוף עם דוגמאות נוספות. בניגוד לאופנה המסורתית שכללה כיסוי מלא של קירות הבתים, היום משמשים בדי הטוואל לעיטור חלקי של חלל הבית.

חדשנות

ספר הנקרא: Timeless Toile by Roxanne Rentzel (Ft. Worth, TX: Suzanne McNeill Design Originals, 2003), מציע מגוון עיצובים חדשניים של קווילט בשילוב עם טוואל- כריות, שמיכות, ארנקים וכו'.

רייצ'ל פרי (Rachael fry), בוגרת לעיצוב תקשורת חזותית בביה"ס הגבוה לעיצוב Parsons, ייצרה קולקציית טוואל דה ז'ואי עכשווית ב-2007, ובה טפט, אהיל וכלים לאוכל. מרחוק, דפוסים אלו נראים כפאטרנים יפים, כטוואל מסורתי, אך מקרוב, מסתבר שהפאטרן הוא של אנשים חסרי בית בניו- יורק. היא כותבת: "מאז המאה ה19 נעשה שימוש של טוואל דה ז'ואי בהקשר של מותרות. מוטיב דקורטיבי זה בדרך כלל מתאר סצנות פסטורליות. על ידי הכנסת אנשים חסרי בית לתוך נוף הטוואל העכשווי, אני מקווה להציע פרשנות אישית לדפוס מסורתי זה, שתעורר מחשבה על אומנות, עיצוב ועוני."

"Since the 19th century, Toile de Jouy, a French textile pattern, has been used within the context of luxury. This decorative motif [typically] depicts pastoral scenes. By blending real homeless individuals into a contemporary Toile landscape, I hope to offer a personal interpretation of this traditional pattern that will provoke thought on art, design, and poverty."

חברת Sweet suite chic מציגה עיצוב חדשני של טוואל, בו ערבוב של שרבוט ידני, פטרן גרפי, וטוואל דה ז'ואי עכשווי בהגדלה.

ליז מנרד (Liz Menard), אמנית הדפס וציירת, ייצרה סדרה על ידי שילוב טכניקות מסורתיות של עבודות יד, טקסטילים והדפסים עתיקים. "I like to think of my etchings on textiles as contemporary Toile de Jouy. Like the work created by Oberkampt’s employees in the 18th century, I hand print my etched copper plate images on linen or cotton using French inks (Carbonnelle). As in 18th Century Toile de Jouy, my work depicts recognizable scenes: reflections of trees in a lake, shorelines, and bogs. However, I break with tradition by cutting up the images and sewing them back together. In my work, I use methods, materials and techniques that have stood the test of time. While this could suggest permanence, endurance and stability, the divided images, frayed edges, and uneven stitching suggest that things might not be as stable as they appear. My hope is that my work will challenge viewers to engage in dialogue about our increasingly threatened environment and our need to help it withstand the stresses and tests of our times." "כמו העבודות שייצרו עובדי המפעל של אוברקמף במאה ה-18, הדפסתי בצורה ידנית את לוחות הנחושת שלי על פשתן או כותנה בשימוש בדיו צרפתי... תקוותי היא שעבודתי תאתגר את הצופים להיכנס לדיאלוג על סביבתנו המאויימת כיום והצורך שלנו לעזור לה במבחני זמנינו"

אתרים לחנויות בהם אפשר למצוא בדי טוואל דה ז'ואי כיום:

http://www.marvictextiles.co.uk/pattern/toile

http://www.liberty.co.uk/fcp/product/Liberty//Toile-de-Jouy-Cushion-Liberty-London/2110

http://www.fabricsandpapers.com/category/view/toile-de-jouy-wallpapers

http://www.toiledejouy.com.fr

http://sweetsuitechic.tumblr.com/post/6160384511/the-mixture-of-a-free-hand-scribble-graphic

ביבליוגרפיה

1. English and American Textiles from 1790 to the present (1989), Mary schoeser, Celia Rufey. Pg 12, 28, 60-61, 72, 100-101.

2. Toile De Jouy – printed textiles in the classic French style, Melanie Riffel, Sophie Rouart, Mark Walter. Pg 28-29, 98, 110-111, 131, 173, 190-191.

3. 5,000 Years Of Textile, Jennifer Harris, Pg 37, 225.

4. Printed French Fabrics Toile De Jouy, Josette Bredif. Pg 26-27, 29, 36-37, 52-53, 61, 136-137.

5. www.quiltersmuse.com\toile

6. The illustrated history of textiles, edited by Jennifer Harris British Museum, press 1993. Pg. 36-39, 224-226.

7. painted and printed fabrics by Henri Clouzot, New York 1927

8. Toile de Jouy. Printed Textiles in the Classic French Style Toiles for All Seasons. French and British Printed Textiles. By Miller Lesley Ellis Journal of Design History, Vol. 20, No. 1. (2007), pp. 77-80 Oxford University Press, Oxford, ROYAUME-UNI (2004) (Revue

9. Shenkar College of Engineering and Design archive