מארי אנטואנט

מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה (בגרמנית: Maria Antonia Josepha Johanna ), ידועה גם בשם מארי אנטואנט (בצרפתית: Marie Antoinette;‏ 2 בנובמבר 1755 – 16 באוקטובר 1793), הייתה ארכידוכסית אוסטריה, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית ואשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה.

מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה
Maria Josepha Johanna Antonia

מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן בשנת 1783
לידה	2 בנובמבר 1755 הופבורג, וינה, ארכידוכסות אוסטריה
הוצאה להורג	16 באוקטובר 1793 (בגיל 37) פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה
שם מלא	מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה ארכידוכסית אוסטריה לבית הבסבורג לורן, מלכת צרפת
שם לידה	Maria Antonia Josepha Johanna
מדינה
מקום קבורה	בזיליקת סן-דני, פריז
דת	נצרות קתולית
בן זוג	לואי השישה עשר, מלך צרפת
שושלת בית הבסבורג-לורן
תואר ארכידוכסית אוסטריה מלכת צרפת ונווארה אב פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אם מריה תרזה צאצאים מארי תרז, נסיכת צרפת לואי ז'וזף, דופין צרפת לואי השבעה עשר, מלך צרפת סופי הלן ביאטריס, נסיכת צרפת
מלכת צרפת ונווארה 10 במאי 1774 – 4 בספטמבר 1791 (17 שנים) מונרך בתקופה לואי השישה עשר, מלך צרפת → מריה לשצ'ינסקה מריה אמיליה, נסיכת שתי הסיציליות (מלכת הצרפתים) ←
מלכת צרפת 4 בספטמבר 1791 – 10 באוגוסט 1792 (342 ימים) מריה ג'וספינה לואיזה ←
פרסים והוקרה
מסדר צלב הכוכב
חתימה

מארי אנטואנט בגיל 8 בציורו של ז'אן-אטיין ליוטאר

מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא הוצאה להורג באמצעות עריפת ראש בגיליוטינה, תשעה חודשים לאחר הוצאתו להורג של בעלה.

היא זכורה בעיקר בשל האמרה המפורסמת המיוחסת לה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהציגה אותה כשליטה מפונקת ומנותקת מהעם. למעשה מדובר בייחוס שגוי שכן משפט זה נכתב על ידי ז'אן-ז'אק רוסו בספרו "הווידויים", ופורסם ב-1767 כאשר מארי אנטואנט חיה כנסיכה צעירה באוסטריה ולא יועדה עדיין להיות מלכת צרפת. המשפט הידוע היה חלק מסיפור של רוסו על אחת ממלכות צרפת הקדומות, אך בתקופת המהפיכה עשו בו שימוש להשחרת דמותה של מארי אנטואנט.

ילדותה ונעוריה

מארי אנטואנט נולדה בשם מאריה אנטוניה יוזפה יוהנה לבית הבסבורג-לורן ב-2 בנובמבר 1755 בארמון הופבורג בווינה, כבתה החמש-עשרה של הקיסרית מריה תרזה, שהשיאה את ילדיה לתועלתה הפוליטית, בהצהירה: "אומות אחרות ינהלו מלחמות ואת, אוסטריה בת המזל, הינשאי". כילדה הייתה מאריה מחוננת בנגינה ובשירה. בזכות יכולתה להקסים את מוריה היא הצליחה להתחמק מרוב מטלותיה הלימודיות עד שאמה גילתה שהיא מתקשה לכתוב. אנקדוטה המתארת את יכולתה להקסים את סובביה מתוארת בזיכרונותיו של מוצרט, המספר כי הגיע פעמים רבות לנגן בחצר המלכות באוסטריה בהיותו ילד ויצר קשרי חברות עם הנסיכה בת גילו ובגין התרשמותו ממנה ומטוב לבה ביקש להינשא לה לכשיגדל. יופייה ואופייה היה הגורם שהניע את אמה לבחור בה להינשא ליורש העצר של ממלכת צרפת, שכן השידוך איפשר יצירת ברית בעלת חשיבות רבה לאוסטריה, בגין ההתקרבות בין אויבתה הגדולה, פרוסיה לממלכה המאוחדת. מאריה אנטוניה בת ה-14 הובטחה לנכדו של לואי ה-15, שעלה לבסוף לכס כלואי ה-16.

מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים להכשיר אותה לחצר המלכות הצרפתית. תרבות החצר בוורסאי נחשבה לתרבות עילית והצרפתים התייחסו בזלזול לבית המלוכה האוסטרי, אותם ראו כברבריים מבחינה תרבותית. על מנת להתאים לדרישות הצרפתים עברה מאריה השתלמות מדוקדקת בצרפתית, בנימוסים ובמנהגים המקומיים, עברה טיפולים קוסמטיים כמו יישור שיניה (שכן תמונתה שנשלחה לוורסאי זכתה להערות כי אינה יפה דיה), ונרכשה עבורה מלתחה ראוותנית על פי כללי הטקס הצרפתים.

ההודעה על השידוך האוסטרי התקבלה בהסתייגויות ובהתנגדויות בצרפת כבר מתחילת הדרך. מורת רוח הובעה מצד אנשי ממשל ואצילים ואף מקרב בנותיו של לואי ה-15, אולם השפעת המלך ניצחה והשידוך יצא אל הפועל. ב-7 במאי 1770, בגיל 14, הגיעה מאריה אנטוניה לצרפת על מנת להנשא ליורש העצר העתידי, לואי ה-16. קבלתה של הנסיכה האוסטרית לחצר הצרפתית נעשתה על פי כללי הטקס המלכותיים, שדרשו כי על הנסיכה להסיר כל סממן לתרבותה הקודמת בטרם הגעתה לארמון. על כן מקום המפגש נקבע בגבול אוסטריה-צרפת, על אי בנהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזס. שם נבנה בית עץ ארעי אליו נכנסה מאריה אנטוניה ונפרדה ממשפחתה, מארצה ומחפציה, וקיבלה את שמה החדש. אנשים רבים באו לקבל את הנסיכה הצעירה עם הגעתה לצרפת וחזו בנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית הופכת לנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה. מרגע זה לא שבה מארי אנטואנט לראות את משפחתה ומולדתה.

נסיכה ומלכה

מארי אנטואנט התקבלה בתחילה בצרפת בברכה ובהתלהבות בקרב הצרפתים ונערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת. עם זאת הקשיים הכלכליים והשינויים הפוליטיים בצרפת הובילו לתהפוכות רבות, חוזרות ונשנות, ביחס האזרחים למלכה בהתאם להלך הרוחות במדינה.

בתחילת דרכה בצרפת ניתן למצוא תיעודים רבים על מעשיה של מארי אנטואנט, התנהגותה, לבושה ויחסה לאחרים. בכל התיעודים תוארה מארי אנטואנט הצעירה כדמות אהודה. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואכפתי והיא כבשה את לבבות ההמון באמירותיה כי ברצונה להיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתו. מתיעוד פגישתה הראשונה עם ראש העיר, אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת, נמצא כי הוא פנה אליה בגרמנית, שפת אמה, והיא ביקשה שלא ידבר עימה בגרמנית, כי מכאן והלאה היא אינה מבינה שום שפה זולת צרפתית (" Non! Ne parlez point Allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). מארי אנטואנט זכתה להערצת העם הצרפתי בעיקר בזכות משאלתה לרצות את כל רואיה ונוכחותה הפיחה תקווה בקרב הצרפתים שקיוו ששלטונם החדש של לואי ה-16 ומארי אנטואנט יביא לשיפור במצב הכלכלי בצרפת ולהקלה בחיי האזרחים. צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת היו מבשרי טובות.

נישואיה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי 1770 לוו בחגיגות בארמון ורסאי ובכל צרפת. תאונה קטלנית שנגרמה משרפה בעקבות מופע זיקוקין די-נור בסיום חתונת הזוג (וגרמה למותם של 130–400 אנשים), העיבה על החגיגות, אך העידה על החשיבות שייחסה מארי אנטואנט לצרפתיים שגורלם לא שפר עליהם. השרפה תועדה וכן הטיפול האישי של מארי אנטואנט, שנחשב בעיני אנשי האצולה כהתנהלות חריגה ביחס לחצר המלכותית: מארי אנטואנט החליטה כי היא תשלם מהונה האישי הכנסה חודשית למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפריז, והדבר תועד במסמכי הארמון. תשומת הלב האישית של המלכה החדשה לנתיניה הוביל לתיאורים אוהדים על אופיה הרחום והקשוב והפופולריות שלה הייתה חסרת תקדים. הדרך הנלהבת בה התקבלה מארי אנטואנט בצרפת מתועד בתיאורי הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכתרה בקריאות "תחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות.

בשנים שלפני המהפיכה הצרפתית לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות הרבה בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים ובגין מעשיהם אלה זכו לפופולריות רבה בקרב פשוטי העם. תיאור הערצת ההמון את המלך והמלכה מתועדת בתיאור קבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773 וכוללים את תיאוריה של מארי אנטואנט כ"מלכת החסד והמתיקות". מעשיה של מארי אנטואנט לסייע לעם הצרפתי החלו מיד לאחר הכתרתה, ב-1774, כאשר ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה" שנהוג היה לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש. בבקשתה לוותר על המס התבדחה כי "כבר לא נהוג לחגור חגורות בימינו".

מקורות מידע מן התקופה כוללים את זכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה ובהן מתוארים תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט בנושאים שונים ויחסה טוב המזג כלפי אנשי החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"

מארי אנטואנט הביאה לחצר המלכות בצרפת את ההתנהלות המוכרת לה מחצר המלכות באוסטריה. חצר המלוכה הצרפתית לוותה בכללי טקס ברורים ונוקשים, כובד הראש ורצינות לכל פרט גדול כקטן מחיי היום יום של המלך והמלכה, אשר היו חקוקים באורח החיים של מלכי צרפת מתקופתו של לואי ה-14. חצר המלוכה האוסטרית התנהלה בסגנון נוצרי, חם ומשפחתי, המקדש את חיי הזוגיות ומאפשר למלך ולמלכה להקדיש זמן רב לחיי המשפחה. בעקבות זאת התנהלותה של מארי אנטואנט היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת והיא סירבה להיכנע לדרך הצרפתית בה נעשו הדברים. עדויות רבות שנשכחו במהפיכה הצרפתית מציגים את פעולותיה לסייע לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות ויבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון וורסאי ועוד. כמו כן, מארי אנטואנט הקפידה לאמץ לטיפולה ילדי עניים אליהם התייחסה כילדיה שלה, יש המשערים כי היה זה על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונות. תיעוד מיוחד במסמכי המלוכה מתאר את תהליך כניסתו, מימונו וגידולו עד לבגרות של ילד כפרי עני, אותו פגשה באחד מטיוליה בכרכרתה סביב ארמון ורסאי וגילתה כי הוא מתגורר עם סבתו ואחיותיו בעוני ובעליבות רבה. ציון יוצא דופן לילד זה היה בגין החלטתה של מארי אנטואנט להעבירו למגורים בארמון וורסאי, לגדל אותה כילדה ולסייע כלכלית למשפחתו.

פעולותיה של מארי אנטואנט ויחסה האוהד לעניי צרפת לא הייתה מקובלת על ידי אנשי האצולה שהתגוררו בוורסאי. הבדלי המעמדות בצרפת הגדירו נוהלי התנהגות ברורים שלא ראו בעין יפה ערבוב בין מעמד האצולה לאזרחים קשיי יום. חצר וורסאי התנהל בלוח זמנים של נשפים, חיי מותרות והוללות, מרוחק מפריז ומחיי היום יום של האזרחים. התנהגותה הפילנתרופית של מארי אנטואנט ואהדתה לכפריים סביב הארמון הייתה לא אופנתית באורח שערורייתי בעבור אצולת החצר, שראתה אותה כמסכנת את הפריווילגיות של מעמד האצולה על תושבי צרפת הכפריים והעניים. יחסה האוהד של מארי אנטואנט לעניים בצרפת הטריד את אצולת חצר המלוכה. היא צוטטה פעמים רבות בגין משפטים יוצאי דופן שנאמרו על ידה, אשר נכתבו ותועדו במכתבים רבים כגון מסמכי רופאו המנתח של המלך (Loustonneau), שסיפר כי מארי אנטואנט דיברה על מספרם הרב של העניים בצרפת ואמרה שאילו דלק נר בחלונו של כל עני בממלכה, הייתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת.

פרוטוקולים ותיעודים של חצר המלכות מציגים את מארי אנטואנט הצעירה כמלכה עדינה ורגישה הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות, וזאת מול תיעוד מזלזל של אנשי האצולה בחצר וורסאי כלפיה המתעב את "האוסטרית" שנדחפה למעמד זה של מלכה בגין שידוך לא אהוד עליו החליט לואי ה-15. המחקרים העדכניים המציגים את הפרדוקס שבתיעוד אישיותה של מארי אנטואנט אל מול שנאת ההמון הצרפתי בתקופת המהפיכה הצרפתית וכן ההתקפות הזדוניות והאישיות כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט, עוסקים בחיפוש אחר הסיבה לשנאה העזה ולתדמיתה השלילית.

ההשערות שעלו במחקרים עדכניים מסתמכים על עדויות בגין המימון שהוקצה לתעמולת המהפכה על ידי מקורבים למלך ולמלכה, על מנת למוטט את שלטונם שסיכן את מעמד האצולה וההטבות הכלכליות שנהנו מהם במטרה להמליך תחתיהם שלטון שיאפשר את המשך חיי המותרות בוורסאי. עם זאת, ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת, ערש המהפכה, הובילה לשלטון טרור רצחני וסאדיסטי, במהלכו נרצחו המונים, הושמדו יצירות אומנות, מבנים ומסמכים. הכאוס הוביל לכתיבת ההיסטוריה מחדש ותדמית השלטון המלוכני השתנה לאורך תקופת מלחמות נפוליאון, חזרתה של המלוכה עם לואי ה-18 והגלות השנייה של משפחת המלוכה. השחרת דמותם של המלך והמלכה, הצדקת הוצאתם להורג, רצח יורשים פוטנציאלים והאדרת המהפיכה הצרפתית שירתו את מעבר צרפת ממלוכה לרפובליקה, וההיסטוריה נכתבה בהתאם.

חיי החצר בארמון ורסאי

שעשועי אצילים בחצרות ארמון ורסאי, 1779

הארמון ורסאי התנהל בשונה מהערכים הנוצרים והתרבות האוסטרית ממנה הגיעה מארי אנטואנט. מודל חצר המלכות שהנחיל לואי ה-14 הפך את וורסאי למקום מגוריהם של אנשי האצולה, שנהגו לשהות במקום דרך קבע על מנת להיות קרובים פוליטית למלך ולמלכה. לואי ה-14 קבע כי ורסאי פועלת על פי לוח הזמנים של המלך וכל מהלך היום הורכב מטקסים שאליהם הוזמנו אנשי החצר על מנת לצפות בו בעודו אוכל, מבלה ואף מטופל באופן אישי, כאשר הוא מלווה בקהל אצילים רב שנוהה על פי גחמותיו. במטרתו להעצים את כוחו אל מול מעמד האצולה, שהיה בעל כוח עצום בתחילת מלכותו, העביר לואי ה-14 את מגוריו ואת מרכז העצבים הפוליטי לוורסאי, הרחק מפריז, על מנת שאנשי אצולה המעוניינים בכח פוליטי יאלצו להתרחק מבתיהם ולהתגורר איתו, תחת חוקיו, בוורסאי. תפקידם היה להיות הקהל בחצר הארמון ולואי ה-14 היה השחקן הראשי.

לואי ה-15 המשיך את דרכו של לואי ה-14 ונודע בבזבזנותו ובחיי הפריצות שניהל. מגוון רב של פילגשים, פרוצות ונשים ממעמדות שונים התגוררו בוורסאי ומחוץ לוורסאי על מנת לשעשע את המלך ואת אורחיו. מארי אנטואנט הצעירה הגיעה לחצר מלוכה שערורייתית אל מול חצר המלוכה עם ערכי המשפחה בהן דגלה: בוורסאי בעלים ונשים חיו בנפרד עם פילגשיהם ומאהביהן ולא נפגשו אלה עם אלה, אף לא בסעודות משותפות. המתגוררים בחצר המלכות בילו את זמנם בהימורים, מסיבות, משחקים מיניים, שתייה ואכילה מרובה, נשפים ראוותניים ובעיקר נהנו מהפצת רכילות רבה אלה על אלה.

התנהלות זו צמצמה את חייהם האישיים, הזוגיים והמשפחתיים של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. חייהם האישיים היו חלון ראווה, ואף הלידה המלכותית הייתה הצגה אליה הוזמנו כל אנשי החצר לצפות ברגע שבו הם מגיחים לעולם - בעת לידת בתה הבכורה, מארי תרז שרלוט, הגיעו כל אנשי החצר לצפות במארי אנטואנט כורעת ללדת. עומס ההמון היה כה רב, עד כי הקהל פרץ את דלתות חדר השינה ומילא את החדר, יצר מחנק כה רב עד שמארי אנטואנט לא יכלה לנשום וכמעט התעלפה מהחום. כתוצאה מהאירוע אסר לואי ה-16 את הזמנת אנשי החצר ללידות מלכותיות. שינוי זה היה הראשון מני רבים ואלה קוממו את מעמד האצולה על המלך והמלכה, אשר פעלו לצמצם את מעורבותם בחייהם.

מארי אנטואנט ביקשה לאמץ את נוהלי חצר המלוכה האוסטרית אשר התנהלה באופן פרטי ומשפחתי, חיי המשפחה זכו למקום הראשון והפרטיות הייתה ערך עליון. משפחת המלוכה בה גדלה מארי אנטואנט נהגה לעזוב את ארמון המלוכה מדי קיץ לחופשה משפחתית לארמון פרטי וחייהם התנהלו שם ללא התערבות חיצונית של האצולה האוסטרית. באופן דומה ביקשה מארי אנטואנט לנהל חיים אישיים בטריאנון הקטן ולצמצם את מעורבות אנשי החצר בפרטי חייה. ערכים אלה של משפחתיות, פרטיות, זוגיות המלך והמלכה, קרבה לילדים ולחברים, היו ערכים שונים בתכלית מערכי המלוכה הצרפתית וניגוד זה ערער את כוחם של אצילי החצר.

מארי אנטואנט מנגנת בנבל בחוג חבריה המצומצם, 1777

מבין השינויים שהנחילה מארי אנטואנט בחצר וורסאי היו הקביעה כי הזכות לשרתה לא תקבע על פי מעמדו של האדם. עד לשינוי זה תפקידים רבים של הלבשת המלכה, התארגנותה בבקרים או בערבים ניתנו לנשות החצר אשר בעליהן היו בעלי קרבה ועוצמה פוליטית. הנוכחות לצד המלכה שימשה את אנשי החצר לקבלת הטבות כלכליות שונות ומלכת צרפת הייתה מוקפת בנשים רבות שלא היו חברותיה או נשות אמונה. השינוי שהובילה מארי אנטואנט הביא לכך שהנשים שזכו לאמונה זכו לתפקידי מפתח בקרבתה. החוג החברתי החדש שנוצר היה שונה מהנהוג, מנוגד לכללי הטקס בארמון ומנותק מתככי האצולה, הרכילות והפוליטיקה. היא הצליחה ליצור לעצמה חברות וחיי משפחה, אולם גרמה לכעס רב מצד אצילי הממלכה שהיו רגילים שהגישה לארנק המלכותי ולהטבות פוליטיות עוברת דרך חדר השינה של המלכה והזכות להלבישה בבוקר.

החיכוכים הרבים שבין מארי אנטואנט לאנשי החצר החלו עם הגעתה לארמון, כאשר דודותיו של לואי ה-16, שתי בנותיו של המלך לואי ה-15, ניסו להשתמש בנסיכה הצעירה לצרכיהן. לואי ה-15 ניהל קשר רומנטי בערוב ימיו עם מאדאם דו בארי, אישה ממעמד נמוך שכניסתה לוורסאי לוותה בסימני שאלה רבים. לואי ה-15 היה ידוע במערכות היחסים הרבות שניהל עם נשים שונות, אחת ממאהבותיו הידועות הייתה מאדאם דה פומפדור ומערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עימה הפכה אותה לדמות רבת השפעה בחצר המלכות הצרפתית ומעמדה בחצר המלוכה היה רם ונישא אף יותר ממעמדה של רעייתו של המלך, המלכה מריה לשצ'ינסקה, ויותר מילדיו. בנותיו חששו מעלייתה של מאהבתו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, אישה פשוטה וחסרת נימוסי חצר. דודות המלך זעזעו את מארי אנטואנט הצעירה, שאך הגיעה מחצר המלכות האדוקה באוסטריה, בסיפורים על פריצותה של מאדאם דו בארי, מעמדה הנמוך, התנהגותה ההמונית ובעיקר היותה מאהבתו הידועה לשמצה של המלך. תחת השפעתן של דודותיו של לואי ה-16, יצרה מארי אנטואנט משבר דיפלומטי חמור שהגיעה עד לאוזניה אימה, מריה תרזה באוסטריה. מקור המשבר: סירובה של מארי אנטואנט הצעירה לפנות בדברים אל מאדאם דו בארי, מה שמנע ממאדאם דו בארי, על בסיס כללי הטקס הצרפתיים, לפנות בדברים אל מארי אנטואנט שהייתה בעלת מעמד גבוה יותר משלה. כאשר מארי אנטואנט הצעירה לא פנתה בדברים למאדאם דו בארי, מורת רוחה של האחרונה הייתה רבה וכל חצר המלכות צפו בשעשוע בהתנגשות בין שתי הנשים. המלך לואי ה-15 זעם על העלבון לפילגשו. השגריר האוסטרי הרוזן דה מרסי, אשר הוצב בארמון וורסאי בהוראתה של מריה תרזה, אמה של מארי אנטואנט אשר ביקשה לעקוב אחר בתה, דיווח במהירות לארמון באוסטריה על התקרית, כחלק ממשימותיו לדווח למריה תרזה אחר המתרחש בארמון ואחר מעשיה של מארי אנטואנט מחשש למזימה הנרקמת כנגדה. הרוזן דה מרסי היה היועץ הנאמן של מארי אנטואנט וסייע לה בהלכות החצר בצרפת ובטרם מזימת דודות המלך הפכה למשבר, אשר היה מגרש את מארי אנטואנט בחזרה לאוסטריה, הצליח השגריר לגשר בין הצדדים ולשכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה באומרה למאהבת המלך את המילים "אנשים רבים הגיעו הבוקר בורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון.

ארמון הטריאנון הקטן, שהעניק לואי ה-16 למארי אנטואנט

תקרית זו גרמה למארי אנטואנט להזהר ולא לתת אמון בשוחרי טובתה בחצר המלוכה, שכן גם דודות המלך, לכאורה חברותיה, התנגדו לשידוך בינה לבין לואי ה-16 כשידוך צרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו. יש הטוענים כי מערכת היחסים הלא תקינה בין מארי אנטואנט ללואי ה-16 הביאו לסברה כי עם מעט לחץ על לואי ה-15, הוא יבטל את השידוך השנוא ויחזיר את מארי אנטואנט לווינה. מקרה דו בארי היה עלול לגרום לכך. בעקבות התנהלותן והשפעתן השלילית של דודות המלך בנושא זה וההשלכות הרסניות למארי אנטואנט, היא נהגה בזהירות רבה יותר בקשריה החברתיים בחצר המלכות בעתיד, התרחקה מכל עיסוק בפוליטיקה של החצר והקיפה את עצמה באנשי אמונה שנבחרו בגין קשרי חברות ונאמנות למלכה ולא בשל דרגות האצולה שלהם.

״כפר המלכה״ של מארי אנטואנט בגני ורסאי

המגורים בארמון וורסאי כמוקד כוח פוליטי העיקו על לואי ה-16 ומארי אנטואנט שהיו אנשים פרטיים וסגורים וכללי הטקס של לואי ה-14 ולואי ה-15 לא לא היו נוחים להם. לואי ה-16 נהג להסתגר בחדריו ולעסוק במחקריו בנושאים שונים כגון חקלאות ומכניקת שעונים. על מנת להקל על מארי אנטואנט את חיי הארמון המלחיצים הוא העניק לה את ארמון הטריאנון הקטן, לאחר שהביאה את ילדיהם לעולם. הטריאנון הקטן נבנה על ידי סבו של לואי ה-16, לואי ה-15, בעבור פילגשיו. כאשר עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט הפך להיות מקום המפלט האישי שלה ממזימות ארמון ורסאי, כללי הטקס המלכותיים ואנשי האצולה. העברת הטריאנון הקטן על שמה של מארי אנטואנט היווה סקנדל בפני עצמו שכן העברת אחד מנכסי צרפת באופן חוקי ורשמי לידיה של אישה ועוד אישה אוסטרית, לא הייתה דבר מקובל. עם זאת, הוא הפך לרכושה של מארי אנטואנט, והיא שינתה את ראשי התיבות שהיו טבועים בקישוטי הטריאנון מראשי התיבות של לואי ה-15 לראשי התיבות של שמה. מארי אנטואנט אירחה בטריאנון הקטן את חוג חבריה ואת ילדיה. לבתה, מארי תרז', היה חדר משלה שם. מארי אנטואנט העבירה את רוב זמנה שם והכניסה למקום הייתה מותנית בהזמנתה בלבד. אורחים לא הגיעו מבלי שהוזמנו, גם לא המלך לואי ה-16 שכיבד את רצונה בשקט ובפרטיות. הוא הוזמן והגיע לערבי קונצרטים ותיאטרון, אולם לא נשאר מעולם לישון. "שם אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה", אמרה מארי אנטואנט על הטריאנון הקטן.

לצד ארמון הטריאנון הקטן תכננה מארי אנטואנט את הקמתה של חווה כפרית בשם "כפר המלכה". זהו כפר חקלאי קטן שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט שכרה לתפקידי צוות העובדים בכפר את בני משפחות האיכרים העניים בסביבת הארמון וכך סיפקה פרנסה לתושבים העניים אותם פגשה בטיוליה מחוץ לוורסאי. בכפר המלכה נבנו חדרים פרטיים ופשוטים בהם התגוררה מארי אנטואנט ושם היא החליפה את חיי הפאר והלבוש המלכותי בשמלות מוסלין וכובעי קש, בניסיון לחיות חיים פשוטים וטבעיים ולספק לילדיה את חיי המשפחה הנורמלים אותם חוותה כילדה בחצר המלוכה באוסטריה. יש הטוענים כי בניית הכפר היא כתוצאה מהכרותה עם ספריו של רוסו, המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות. לעומתם יש המפקפקים בהשכלתה הרחבה של מארי אנטואנט. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, "כפר המלכה" נבנה ופעל בהתאם לחזונו של רוסו, כחווה בעלת תוצרת עצמית בה חיים בפשטות, גם המלכה, ילדיה וחבריה.

בחירתה של מארי אנטואנט להתנתק מארמון וורסאי במגוריה והעדפת חוג חבריה הייתה שערורייתית לאנשי החצר הוותיקים, שנהגו לנופף בקשרי משפחתם ותאריהם על מנת להשיג את רצונם. הם דרשו לפגוש את המלכה כרצונם, בתוקף נוכחותם בארמון וורסאי. כאשר מארי אנטואנט צימצמה בהדרגה את מעגל המקורבים אליה, אנשי האצולה הפגועים התרחקו מארמון וורסאי ומוקדי הכוח עברו למחוזות אחרים ברחבי צרפת. צעד זה קידם במידה רבה את תהליך ההתנגדות ללואי ה-16 ומארי אנטואנט בקרב אנשי אצולה המקורבים למלוכה. כיום ידוע כי היו אלה מקורבים למלך ולמלכה, ביניהם הדוכס מאורליאן, בן דודו של לואי ה-16, שמימנו וגייסו מתנגדים למלוכה, הפיצו פרסומים המכפישים את המלך והמלכה וקידמו את המהפיכה הצרפתית במטרה לסלק את לואי ה-16 ואת מארי אנטואנט, האוסטרית השנואה.

סגנון ואופנה

איור של מארי אנטואנט כפי שהופיע במגזין האופנה ״גאלרי דה מוד״

סגנון לבושה של מארי אנטואנט ידוע לשמצה ושמה של מארי אנטואנט כאייקון אופנה פורץ דרך ידוע עד היום. מארי אנטואנט נמנעה מלקחת חלק בפוליטיקה הצרפתית אולם עשתה שימוש בבגדיה על מנת להעביר את מסריה. האופנה הצרפתית הייתה כלי לחיזוק השלטון והמעמדות השונים תחת קוד חוקים נוקשה, האוסר על פריטי לבוש מסוימים לבני מעמדות נמוכים ומעודדת ראוותנות מנקרת עיניים לבני המעמדות הגבוהים. המלך והמלכה שאמורים להיות מורמים מן העם וממעמד האצולה, נדרשו להתלבש באופן ראוונתי ויקר המוכיח את עוצמת שלטונם.

מארי אנטואנט נבחנה בכל מעשיה בהופעותיה בארמון וורסאי ועשתה שימוש באופנה על מנת להעביר את המסרים אותם היא מעוניינת להעביר אך אינה יכולה לומר. לבושה שהיה שונה מהאופנה הרווחת עד אז וחידושיה הוצגו לא בארמון ורסאי, בו זכתה להתנגדות נחרצת מצד אנשי האצולה, אלא בפריז, העיר הגדולה, בה ביקרה ערב אחר ערב בנשפים, בתיאטרון ובאופרה. האופנה איפשרה לה להעביר מסרים ישירות לבני המעמדות השונים בצרפת. סגנון לבושה היה לנושא השיחה העיקרי בקרב כל מעמדות המדינה, והיא זכתה להערכה בגין תעוזתה הסגנונית בלבושה ובתסרוקותיה. סגנונה של מארי אנטואנט הפך למקור להערצה ולחיקוי בקרב כל נשות צרפת ואף מעבר לים, כאשר דיווחים על האופנה הצרפתית החדשה הגיעו לרחבי אירופה. מארי אנטואנט הייתה הראשונה שדמותה ועיצוביה צוירו על גבי גלויות וחוברות והופצו בכל אירופה והסגנון הצרפתי החדש הופץ כך ברחבי העולם.

מבין השינויים האופנתיים שמארי אנטואנט הובילה ניתן לציין את תסרוקת ה"פוף" המוכרת בצרפת: פאה מהודרת וגבוהה, המשלבת בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים. מארי אנטואנט לא המציאה את ה"פוף", אך הפכה את התסרוקת לסימן ההיכר שלה ועשתה בה שימוש להעברת מסרים אישיים. לדוגמה, על מנת להציג את תמיכתה בצרפת לציון ניצחון הצי הצרפתי על האנגלי הורכבה על ראשה של מארי אנטואנט פיאה ובה דגם קטן של ספינה, תסרוקת ובה שזורים ירקות ופירות מתוצרת צרפת בתוך תסרוקותיה נעשו על מנת לסמל את תמיכתה ונאמנותה של מארי אנטואנט בצרפת והאנשים העמלים בה. נשות האצולה הבינו כי עליהם לאמץ את סגנונה של מארי אנטואנט אם ברצונן לשמור על מעמדן ובכך נקבעה האופנה החדשה.

מארי אנטואנט בתלבושת ציד, 1778

מתנגדי המלכה, ובתוכם רבים מבני מעמדות האצולה, עשו שימוש בחידושי לבושה על מנת לערער את מעמדה. תסרוקות ה"פוף" הפכו לגבוהות יותר ויותר ככל שהפכו פופולריות יותר ושמועות הופצו כי מארי אנטואנט הורתה על שבירת קירות ותקרות בארמון על מנת שתוכל לעבור בחדרים עם תסרוקתיה הגבוהות. שמועה זו הכתה גלים ובחלוף הזמן היא פגעה ברגשות העם שראה בארמון ורסאי את קודש הקודשים הצרפתי. בעקבות זאת עזבה מארי אנטואנט את תסרוקות הפוף ושינתה את סגנון לבושה ותסרוקותיה. ב-1776 היא נטשה באופן סופי את שמלות הארמון הכבדות והמסורבלות לטובת שמלות פשוטות בעלות גזרה משוחררת, שלא דרשו את המחוך בסגנונו הצרפתי, אותו שנאה עוד מימיה הראשונים בצרפת. היא בחרה לנטוש גם את תכשיטיה היקרים ולהחליפם בסרט משי דקיק שנקשר סביב צווארה. מלתחתה התעדנה והתבססה על סגנון נקי ופשוט המתבסס על שמלות לבנות מבד מוסלין אוורירי, אשר נחשב באותם הימים ללבוש תחתון של נשים. שמלות אלו לא דרשו קונסטרוקציה מורכבת של מחוכים ותחתיות, חידוש פורץ דרך לנשות התקופה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במלכת צרפת. דוגמה לסגנון לבוש זה היא הדיוקן של מארי אנטואנט מ-1783, של אליזבט ויז'ה-לה ברן.

כבכל סגנון אופנתי של מארי אנטואנט גם סגנון פשוט זה הפך להיות מודל לחיקוי. עם זאת, שמלות פשוטות אלה היו זולות לאימוץ ועד מהרה הפכו שמלות המוסלין הדקיקות לסגנון הלבוש המועדף על נשות האצולה ובנות המעמד הנמוך כאחד, שיכלו, ללא מאמץ רב, להיות אופנתיות כמו המלכה. שבירת מחסום הלבוש בין המעמדות השונים יצר שערורייה שאין כדוגמתה בעיני מתנגדי המלכה: בת אצילים ובתו של סוחר לבושות באופן דומה ולא ניתן עוד להבחין מי זו מי על פי לבושן. האצילים אף קראו לעברה: "אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!" הדברים הגיעו עד לאמה, מריה תרזה, ובמכתביה לבתה היא הורתה לה לשוב למחוכים ולהתנהגות מקובלת.

סגנון רכיבתה של מארי אנטואנט על סוס היה אף הוא שנוי במחלוקת ופורץ מוסכמות. במקום לרכב כשם שנהגו נשים לרכב בתקופה זו, באוכף רכיבה צידי, מארי אנטואנט רכבה באוכף רגיל, של גברים. רכיבתה בדומה לגברים היו הבסיס לטענות כנגדה כי היא השולטת בבעלה, לואי ה-16. לבוש הרכיבה שלה שילב שמלות פשוטות ומשוחררות עם ג'קט רכיבה גברי שנתפר במיוחד בעבורה ותואר בציור כשהיא יושבת בשמלתה הלבנה ובג'קט רכיבה כחול. התנהגותה ולבושה ליבו את השמועות שהיא, למעשה, "הגבר" במשפחתה. אל מול דמותו השקטה והגמלונית של לואי ה-16, מארי אנטואנט השאירה רושם של אישה חזקה, שאינה מהססת לשנות סדרי עולם ואינה נכנעת לתכתיביו של איש. בתקופת המהפיכה הצרפתית טענות אלה נגדה היו בעוכריה.

חיי אישות ומשפחה

מערכת היחסים בין לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו מעורערים בתחילת נישואיהם. הם לא מימשו את נישואיהם במשך 7 השנים שלאחר החתונה וכתוצאה מכך מארי אנטואנט לא מילאה את תפקידה העיקרי, אם לא היחיד, כמלכה - להביא יורש עצר לכתר הצרפתי. מצבה העגום של המלכה היה מקור לשעשוע אצל כל אנשי החצר, שהעבירו שמועות רבות בגין הנעשה בחדר המיטות של המלך והמלכה. חצר ורסאי הייתה גדושה בפילגשים ובמאהבים, ויחסיהם המיניים של אנשי האצולה היו ידועים בפומבי, כולל שלל המאהבות של לואי ה-15. התנזרותם של המלך והמלכה במאורת הפריצות המינית של ורסאי גרמה להשתוממות רבה, לבדיחות רבות אך בעיקר לתדמית הרסנית שמיתגה את המלך כחלש ואת המלכה כקרירה. בניגוד ללואי ה-15, לואי ה-16 לא רק שלא החזיק במאהבות רבות בנוסף לאשתו, אלא אף לא קיים יחסים עם אשתו. דמותו של המלך התקבעה כחלש אופי ללא און גברי, לא בחדר המיטות ולא כמלך. לעומתו, מארי אנטואנט צוירה כאישה שבעלה אינו מתעניין בה, ולכן היא מוצאת את סיפוקה בנהנתנות, פזרנות וניאוף עם גברים ועם נשים. הסיפורים על פריצותה המינית של מארי אנטואנט הנובעת מכך שבעלה אינו מתעניין בה, החלו להתפרסם בשנים הארוכות בהן המלך והמלכה לא חלקו את חדר המיטות. אלה שימשו כנשק בתקופת המהפכה נגד המלך והמלכה.

השנים הארוכות בהן יורש פוטנציאלי לא נראה באופק, הובילו את בני משפחתו של לואי ה-16 המקורבים לכתר לתכנן את דרכם לרשת את המלוכה והדבר תרם למרד העתידי של האצולה בלואי ה-16, שראו בו מלך זמני. יש הטוענים כי לואי ה-15 ידע אף הוא ולא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו, והעדיף לעודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. אלה הטוענים כך מסבירים כי לואי ה-15 היה זה שהחליט לשכן את לואי ה-16 ומארי אנטואנט בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה, וכי למעשה המחרוזת הידועה לשמצה (ר' להלן) הוזמנה במקור על ידי לואי ה-15 כמתנה של מלך לאשתו העתידית (ויש הטוענים כי חשב על מארי אנטואנט לתפקיד) ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.

בין אם אכן היה לואי ה-15 מעורב בקשיים בני הזוג ובין אם לא, עם מותו נותרו מלך ומלכת צרפת בקיבעון של חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בוורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה חברה בארמון ורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השוודי האנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך לידיד אמת שלה, וחוקרים טוענים כי ניהלו מערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים. באפלת המהפכה הרוזן פרסן פעל רבות על מנת לחלץ אותה ואת משפחתה מפריז עד לרגעיה האחרונים. תכתובת ענפה התקיימה בין הרוזן השוודי למארי אנטואנט וחשיפת חלקים מצונזרים ממכתבים אלה חושפים מערכת יחסים מיוחדת ורומנטית.

ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית הנסיכה מארי תרז לואיז דה סבואה-קריניאן שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, היא אמנם ברחה מצרפת, אולם חזרה כדי לשהות לצד מארי אנטואנט בימיה העקובים מדם של המהפכה. היא נרצחה יחד עם רבים אחרים במהלך טבח ספטמבר 1792.

מארי אנטואנט עם בעלה לואי ה-16 ואחיה יוזף בעת ביקורו בארמון ורסאי, 1777

ככל שנקפו השנים ועדיין לא מומשו הנישואים, הלכו וגברו השמועות בחצר המלוכה על האימפוטנציה של המלך ועל העדפותיה המיניות והסוטות של מארי אנטואנט. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואמה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת לבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה ואיבדה את כל החן שלה.

ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בהופעתה החיצונית ובבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה. אולם הדבר לא משך עדיין את תשומת לבו של בעלה. בעיית הקרירות המינית של לואי ה-16 לא נראתה כבעלת פתרון ועל כן, הייתה זו הקיסרית מריה תרזה, שהביאה לסיום המשבר: אמה של מארי אנטואנט שלחה לבסוף לצרפת את בנה, יורש העצר של כס המלכות באוסטריה יוזף השני, שבמסווה של ביקור אחים, ישים סוף למצב הלא טבעי שהתקיים בין הבעל לאשתו ויביא למימוש את נישואיהם ולהולדת יורשי העצר הנדרשים כל כך למשפחת המלוכה הצרפתית. מכתביו של יוזף השני לאמו מבהירים כי מטרת שליחותו היא להביא לפתרון הבעיה ואכן, במהלך שהייה בת חודשיים בצרפת ב-1777 הוא כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהיריון.

מבין ההשערות על הסיבה לאי מימוש הנישואים נטען כי המלך היה צריך לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה לפתרון בעיית פימוזיס), אולם לא נמצא תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן היה מכאיב במיוחד. יש הטוענים כי לואי ה-16 חונך על ברכי השנאה לאוסטריה, וכי מימוש נישואיו עם אישה אוסטרית היה יותר מכפי שהיה ביכולתו לשאת. עם זאת פתרון הבעיה במהירות בעקבות שיחתם של יוזף השני ולואי ה-16 מעלה את הטענה כי לואי ה-16 לא קיבל מעולם את ההכוונה וההנחיה הנדרשת להתנהלות בחיי הנישואים.

ילדים

מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז ולואי ז'וזף. צייר אדולף אולריק פון ורטמולר, 1788

מארי אנטואנט עם ילדיה מארי תרז, לואי-שארל ולואי ז'וזף. ציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן, 1787

מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים, אולם בנוסף נהגה לדאוג לילדים היתומים והעניים אשר חיו בסביבת הארמון. היא אימצה באופן רשמי שמונה ילדים, אשר חלקם חיו עימה בארמון וורסאי וחלקם נשארו להתגורר אצל קרובי משפחה כשהם מקבלים קיצבה לאורך כל חייהם.

מארי אנטואנט ראתה את עצמה כאחראית לחינוכם של ילדיה, בניגוד לנהוג בחצר הצרפתית בה הופקדו אומנות ומשרתים על כך, והקדישה את עיקר זמנה להם על אף הביקורת של אנשי החצר. ארבעת ילדיה הביולוגים היו:

• מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. מתה בגלות.
• ז'וזף לואי פרנסואה קסבייר, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, יורש העצר. מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות.
• לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. ירש את אחיו ז'וזף כיורש העצר. לפי החוק הישן הפך למלך לואי ה-17 עם הוצאת אביו להורג, אך המלוכה בטלה. מת ממחלה בכלאו. דודו לואי השמונה עשר כיבד את אחיינו והכתיר עצמו כ-18 בשל כך.
• סופי ביאטריס (1786–1787), מתה בגיל 11 חודשים.

ערב המהפכה ופרשת המחרוזת

הזוג המלכותי לא נהנה מאהדה יתרה בקרב אנשי האצולה המתגוררים בוורסאי בגין מופנמותו של לואי ה-16 והסתגרותו בחדריו, חוג הידידים המצומצם של המלכה וזרותה למנהגי ורסאי. גם מוצאה האוסטרי היה בעוכריה. גיסתה הנסיכה מארי אדלייד הטביעה לה את הכינוי הלא-מחמיא ״האוסטרית״, שדבק בה לאורך כל חייה. "הבעיה המלכותית", היה הכינוי של אנשי החצר לרכילות היומיומית על המצב הבין-אישי של המלך והמלכה, אשר בגינו לא זכו ליורש עצר. רכילות והשמצות כלפיה רווחו בוורסאי, ומארי אנטואנט צוטטה באומרה כי הרכילות היא זו שתביא בסופו של דבר למותה.

אנשי האצולה ובראשם דודו של לואי ה-16, לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן התאכזבו מכך שאנטואנט הביאה לו לבסוף ילדים שכן הכתר היה אמור לעבור מלואי ה-16 אם היה נותר חשוך ילדים. המרירות כלפיה בחוגי האצולה השיקה מסע תעמולה נרחב כלפי המלכה בשלהי שנות ה-80. מ-1787 היה ברור שצרפת מצויה במשבר כלכלי חמור שדרש את יישום כל הרפורמות שהמלך היסס לגביהן מזה שנים בגין התנגדות גורפת של מעמד האצולה. כזרה אוסטרית שנחשבה מתנשאת, המלכה הייתה מטרה קלה להשמצות. ראיות רבות מפנות את האצבע למעורבותם של אנשי אצולה, ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, בהפצת רכילות פרועה המערערת את מעמד המלך והמלכה. נטען שילדיה הם פרי ניאוף, שכן לא הגיוני שהמלך הצליח להביא יורש לאחר שנים של כישלונות, היא הוצגה כבזבזנית הוללת, פרוצה, לסבית, כוחנית ומרגלת של הכתר האוסטרי. תיאורים אלה דבקו בתדמיתה ההיסטורית, אך חוקרים מצאו כי הייתה להם השפעה מועטה על דעת הקהל בשנים הרלוונטיות ונמצא כי המתקפות על מארי אנטואנט כמעט לא תרמו דבר לפרוץ המהפכה הצרפתית.

פרשת מחרוזת היהלומים

אחת השערוריות המפורסמות שנקשרו אז בשמה הייתה "פרשת מחרוזת היהלומים". לואי ה-15 רכש ענק יקר מאוד עבור פילגשו מאדאם דו בארי, אך זה לא הושלם טרם מותו. המלכה הסכימה לקבל את הצורפים לפגישה, אך סירבה לקנותו. חבורת גנבים ובראשם נוכלת ידועה, ז'אן דה-ולואה סן-רמי, שמעו על המחרוזת וארגנו הונאה מתוחכמת: אנשיה זייפו מכתב מהמלכה לחשמן לואי-רנה דה רואן, שהיה להוט לשפר את יחסיו עם מארי אנטואנט, ובו מסר שהמלכה מעוניינת במחרוזת זו. החבורה מצאה אישה הדומה למלכה שהתחפשה ופגשה במסווה בגני וורסאי. רואן שוכנע כי "המלכה" מבקשת שירכוש בשמה את הענק היקר בסתר וכספו יוחזר לו בהמשך. המחרוזת נמסרה לגנבים והחשמן המתין עד לשווא לקבלת כספו בחזרה, עד שכתב למלכה בבקשה לקבל את כספו שהופתעה וזעמה על הסיפור. לואי הורה על מעצרו של החשמן באולם המראות בוורסאי, במטרה להעמידו למשפט ולהסיר כל ספק מחפותה של מארי אנטואנט בפרשה זו. במשפט נחשפה התרמית כולה וחפותה של המלכה אכן הוכחה, אולם השערורייה שנוצרה הייתה גדולה והנזק התדמיתי היה גדול מנשוא. במשפט הוכח שמארי אנטואנט לא ביקשה את המחרוזת, אולם השופט זיכה את הקרדינל מאשמה, בטענה כי התרמית הצליחה הודות להתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה. המלכה הואשמה בכך שהתנהגותה יצרה מצב בו הקרדינל הלך שולל להאמין למתחזה שטענה כי המלכה מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר. גזר הדין והשתלשלות הפרשה פגע קשות בתדמיתה.

בעקבות פרשה זו והבנת הנזק התדמיתי שנגרם למארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור למלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם. מאמצים אלה עלו בתוהו.

פרוץ המהפכה

הדיוקן הרשמי האחרון של מארי אנטואנט שצויר על ידי אליזבט ויז'ה-לה ברן, 1788

בשנת 1788 כונסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". לואי ה-16 שוכנע על ידי שר האוצר ז'אק נקר כי כינוס האספה יביא להעברת הרפורמות הכה נחוצות לכלכלה הצרפתית. אולם האספה התפוצצה בחוסר שביעות רצון של בני המעמד השלישי מהמקום שניתן להם וזכויות ההצבעה שלהם על החלטות האספה. בתקופה זו חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד עד מאוד במחלתו של בנם כמו גם באירועים המטרידים של התנגשות שלושת המעמדות בצרפת. הרפורמות החשובות לא אושרו ושר האוצר פוטר. המתנגדים למלוכה ולצידם המון נזעם ואלים, ראו בפיטוריו של שר האוצר האהוד ובתוצאות האספה סימן לכך שהשלטון אינו רואה את מצוקתם ופרצו בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.

מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם המלך סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, אך שר המלחמה מרשל ברולי (צר') סירב להמליץ על כך ושכנע את המלך המהסס. מארי אנטואנט החליטה אף היא להישאר. היה ברור כי נשקפת סכנה ממשית לבני האצולה והמלוכה ורבים מקרובי משפחת המלוכה נמלטו מצרפת. החלטת משפחת המלוכה להישאר בפריז נוכח הסכנה לא עזרה לשכנע את הצרפתים בטוהר כוונותיו של המלך. הם המשיכו לראות במלך אדם פסיבי והססן ואילו מארי אנטואנט תפסו כחזקה וכוחנית, ושולטת בו.

אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה. מארי אנטואנט הפכה יותר ויותר לסמל השחיתות השלטונית בעיני המהפכנים. הם השחירו את תדמיתה והפכו אותה לדמות מפלצתית שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם. ב-5 באוקטובר 1789 ארגן דוכס אורליאן צעדת נשים מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז, אך עם מטרה מוסווית לרצוח את המלכה. בעבור פעולות אלה גורש דוכס אורליאן מצרפת, אך חזר אליה בהמשך ואף היה מבין החותמים על גזר דין מוות ללואי ה-16. צעדת הנשים נועדה לאפשר למהפכנים לפרוץ לחדרי השינה של המלכה ולרצוח אותה במיטתה. עשרות אלפי נשים צעדו לוורסאי נגד המלכה, כאשר בתוך ההמון צעדו גם גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרצו המהפכנים את דלתות חדר השינה של המלכה והתעמתו עם חיילי המשמר שהגנו על חדריה. חיילי המשמר נרצחו במאבק, אך העניקו למלכה דקות יקרות מפז, שאפשרו לה להימלט מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של המלך, באמצעות מעבר מסדרונות סודי. ההמון הזועם אשר לא מצא את המלכה במיטתה כילה את זעמו בחפצים, קרע את הסדינים ונעץ כידונים במזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.

בפריצה לארמון ורסאי נלקחה המשפחה המלכותית בשבי, והמהפכנים דרשו כי המלך והמלכה יחזרו איתם לפריז. בלית ברירה עלתה המשפחה המלכותית על כרכרות במסע איימים לפריז, כאשר במהלכו מלווים אותם המון אלים, משולהב, שר, מגדף וצועק בעודו מחזיק כידונים שעל חודם נעוצים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה. בסיום התהלוכה הובלה המשפחה המלכותית לארמון טווילרי הריק, על מנת שישהו שם ולא יחזרו עוד לוורסאי.

לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו, והתקשה להחליט על הצעדים הבאים. הוא נטה להסכים עם דרישות המהפכנים לצמצום סמכויותיו ולהישבע אמונים למהפיכה, תוך איומים יום יומיים על חייו ועל חיי משפחתו. משפחת המלוכה שהתה בארמון טווילרי 18 חודשים, במעצר בית. בתגובה לחוסר האונים של לואי ה-16, החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות, בניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה ובניסיונות לחלץ את משפחתה מצרפת באמצעות עזרה מבני משפחתה באוסטריה ובכל רחבי אירופה. תכתובת מכתבים ענפה שכתבה מארי אנטואנט, שחלקה נעשתה בצופן סודי מעידה על מצוקת המלך והמלכה בשנים אלה. לבסוף שוכנע לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על כל המשתמע מצעד זה (ביטול המלוכה כפי שהייתה נהוגה עד כה), על מנת להגן על ילדיהם.

המנוסה לגבול

שהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים. לעיתים קרובות היו אזרחים זועמים מנסים לפרוץ לארמון ולנהוג באלימות כלפי המשפחה המלכותית. הסכנה למשפחה המלכותית ואף לחיילי המשמר שסיכנו את חייהם אל ההמון האלים, הייתה רבה.

לואי ה-16 ומארי אנטואנט ניסו למנוע שפיכות דמים ועל כן הצהיר לואי ה-16 כי כל אזרח צרפתי שירצה להגיע אליו מוזמן לעשות זאת, שכן הוא כאן בשביל האזרחים והמונים נכנסו אל הארמון ללא שפיכות דמים. אזרחי צרפת שהגיעו עד למלך עצמו דיברו עמו ונשארו לצפות במלכה ובילדיה. אירוע זה הסתיים ללא אלימות, אולם הקלות שבה יכלו המהפכנים לפגוע בהם לא נעלמה מעיניהם. במקרה אחר התקבלו ידיעות כי מתארגנת פריצה לארמון של מהפכנים חמושים וכי חיילי המשמר ככל הנראה יירצחו בקרב. כתוצאה מכך החליטו לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי הם יצאו אל גני טווילרי וישהו שם על מנת שהמהפכנים שפורצים לארמון לא יוכלו להגיע אליהם והחיילים לא ידרשו להגן עליהם בחייהם. המשפחה אכן עשתה זאת, המלך המלכה, מאדאם אליזבת ששהתה עימם, מארי תרז ולואי שארל יצאו אל גינות הארמון, והסתתרו שם. אולם אירוע זה לא הסתיים ללא אלימות. חיילי המשמר נטבחו על ידי המהפכנים בכל זאת, וגופותיהם נזרקו בקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט.

כתוצאה מהסכנה היומיומית החלה מארי אנטואנט לחפש אחר פתרון חילוץ שיארגן את בריחתם ובתמורה לכך סיפקה לקרובי משפחתה בכל אירופה מידע מודיעיני על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה. מלחמתה של צרפת במדינות אירופה בתקופת המהפיכה הייתה מלחמה על שלטון המלוכה בצרפת: אם צרפת תפסיד במלחמותיה, המהפכנים ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה – אחיה של מארי אנטואנט. מכתבים אלה נכתבו בצופן מיוחד ששימש את מארי אנטואנט לא רק לתכתובת זו אלא אף לתכתובת פרטית שניהלה מול הרוזן אקסל פון פרסן.

הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה: הוצע שהמלך ימלט עם יורש העצר לאנגליה, ולמארי אנטואנט הוצע להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם המלכה חזרה ואמרה באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". במסמכי הזיכרונות של הקרובים למשפחת המלוכה שהתפרסמו לאחר המאורעות נאמר על כך כי: אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט, אולם לא היה ניתן לשכנע אותה לברוח לבדה. על אף שעודדה את חבריה וקרוביה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה.

ב-1791 תכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. הרוזן פרסן עשה מאמצים רבים להציל את משפחת המלוכה ובסופו של דבר עלה בידו לארגן בעבורם בריחה באישון הלילה אל גבול אוסטריה. הבריחה מהארמון התנהלה כשורה, ומשפחת המלוכה הצליחה לעבור כברת דרך ארוכה, כמעט עד לגבול, אולם במונטמדי (Montmédy) זיהה אותם אחראי דואר חד עין, הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז. ניסיון בריחה זה הבאיש את תדמיתם של המלך והמלכה והמהפכנים הציגו את הבריחה כעדות לכך שלואי ה-16 למעשה אינו בעל ברית לרפורמה המתרקמת בשלטון הצרפתי. בעקבות זאת הוחלט לכלוא את המשפחה במקום שמור יותר, במקום ארמון טולירי הועברה המשפחה למצודת טמפל, שם הוחזקו כאסירים תחת משמר כבד.

חייהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה גם ללא ניסיון הבריחה; אולם יש הטוענים כי מנוסתם זירזה את הוצאתם להורג. נוכחותם של המלך והמלכה הייתה תזכורת מתמדת לאפשרות כי הם ישובו לשלטון. המלוכנים, אשר התנגדו למהפכנים, קיוו להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.

ההוצאה להורג

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה. (רישומו המפורסם של הצייר ז'אק-לואי דויד)

ניסיון נוסף של הרוזן פרסן לעזור למשפחה נחל אף הוא כישלון. הוא ביקש מדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה תיהרס פריז. איגרת זו, הנקראת איגרת ברונסוויק, החריפה את המצב. היא הדגישה כי יש ברית בין המלך והמלכה לבין צבאות האויב.

פריז המשיכה לבעור ואלימות השתוללה בעיר. רצח חפים מפשע הפך לדבר שבשיגרה. במהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו, נערך טבח המוני ברחובות. 14 אלף איש נרצחו על ידי המונים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה, בעקבות מכתב מזויף שנשלח אליה לכאורה מהמלכה. יש הטוענים כי המכתב נשלח מאת הדוכס אורליאן שתכנן את רציחתה על מנת לקבל לידיו את הונה של דה למבל אשר במותה עבר בירושה לאחותה, אשתו של דוכס אורליאן. עם הגעתה של דה למבל לפריז היא נתפסה והועברה לשלטונות לצורך משפט על שיתוף הפעולה בינה לבין משפחת המלוכה. היא התבקשה לגנות ולקלל את המשפחה המלכותית במהלך המשפט, ומשסירבה לעשות זאת, הובלה מאולם המשפט דרך מסדרון המוביל אל הרחובות הסוערים במקום להוביל אותה בחזרה לכלא. היא נדחפה מהדלתות אשר נפתחו אל הרחוב אל המון זועם שהקיף את אולם המשפט וכבר הכה עד מוות אנשים אחרים שגופותיהם נותרו ברחבה. מאדאם למבל נרצחה במקום, איבריה נכרתו וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט גבוה וצעד ברחובות העיר להציג את הניצחון. במהלך תהלוכת האימים הגיעו הצועדים אל חלון כלאה של מארי אנטואנט וקראו אליה שתגש אל החלון ותראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אליה שתצא אל החלון לנשק את שפתי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אולם לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.

ההצלה למשפחת המלוכה לא הגיעה. צבאות מדינות אירופה איימו על צרפת, אולם האיום המיידי הוסר כאשר בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת. גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.

לאחר הוצאתו להורג של בעלה נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, מאדאם אליזבת. שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל. עם זאת, כאשר לואי ה-16 הוצא להורג, האיום הבא על המהפכנים היה המלך החדש. אף על פי שלא הומלך מעולם, בנה הקטן של מארי אנטואנט, לואי שארל בן ה-8, היה יורש העצר. על כן, החליטו המהפכנים כי יש להפריד בין יורש העצר למשפחתו ול"חנכו מחדש" לא כמלך לעתיד, אלא כאזרח מהשורה. במסמכי המהפכנים נמצאו עדויות כי ניתוק הילד ממשפחתו נועדה למגר את האיום בקיומו שכן אם יתעללו בו, ימנעו ממנו טיפול, אוכל ועזרה ככל הנראה ימות בעצמו ויפטור אותם מקיומו. הם הגיעו ב-3 ביולי 1793 והודיעו כי הם לוקחים איתם את לואי שארל. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם רק לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי שארל, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. המשפחה לא הורשתה לראות עוד את יורש העצר הקטן והילד בן ה-8 לא ראה עוד את אמו ואת אחותו. מארי אנטואנט נהגה לעמוד ליד חלונה שעות, רק על מנת להצליח לשמוע את הדי קולו כאשר יצא לחצר הכלא ושר שירים אשר לימדו אותו השומרים, בגנות המלך והמלכה ובזכות המהפכה.

כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה ארוכה בה נכלאה בחדר צר, משמרות המהפכה שמרו על חדרה יום ולילה. החדר היה פתוח לקהל, אשר שילם כסף לבוא ולצפות ב"מלכה האחרונה של צרפת", כשעשוע דומה לזה של צפייה בבעלי חיים בגן חיות. התעללות המהפכנים במארי אנטואנט והמצוקה בגין הדאגה לילדיה הובילו לשינוי דרמטי במראה של המלכה. עדויות מתקופת המהפכה מתארים בכתב ובציור את פניה הקמוטים ושערה שהלבין כמעט בין לילה. תסמונת מארי אנטואנט, תסמונת המעידה על מצב חרדה ומצוקה כה גדולים הגורמים לשערו של אדם להלבין במהירות, נקראת על שמה .

לאחר שנכלאה 76 יום, נערך משפט בן יומיים שנועד להרשיע את המלכה ולהביא להוצאתה להורג. לשם כך הוצגו אישומים המתבססים על השמועות והרכילויות שפשטו בצרפת לאורך השנים, על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמים וראוותנותה. ההוכחות והעדויות היו קטעי העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית ואלה הפכו לכתב האישום.

כמו כן, ניסו התובעים לטעון כי מארי אנטואנט לוקה בפריצות מינית כה איומה, עד כי קיימה יחסי מין עם בנה בן ה-8. על מנת לעשות זאת, הם הביאו את עדותו של לואי שארל, שכחלק מחינוכו מחדש על ידי המהפכנים היה להסיתו כנגד משפחתו, אם בסיפורים, אם בצעקות ואם במכות, עד כי הילד הסכים לטעון כל מה שרצו שיטען. אשמה זו הייתה כה מופרכת, עד כי הצגתה הביאה לראשונה את אהדת הקהל למלכה. תגובתה להאשמות הביעה יותר מכל עד כמה החשיבה מארי אנטואנט את דעת העם הצרפתי על פני דעתם של מקבלי ההחלטות: היא הסתובבה לקהל שליווה את המשפט והיה נוכח בדיונים, ופנתה במיוחד לאמהות בקהל ואמרה כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". הטענה, כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי, גרמה להבנה כי מטרת המהפכנים היא להרוג את המלכה וכי הם אינם בוחלים בדבר על מנת להביא לתוצאה זו. התנהגותה של מארי אנטואנט ותשובותיה שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט הורשעה בבגידה.

גזר הדין הידוע מראש ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום. ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00 בגיליוטינה לשמחתם של המוני הצופים וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. מארי השאירה מכתב מוכתם בדמעותיה, אותו הפנתה לגיסתה, מאדאם אליזבת, דודתם של ילדיה והיחידה שנותרה מבני משפחת המלוכה בצרפת ואשר שהתה עימם במהלך כלאתם בארמון טווילירי ובמצודת הטמפל. המכתב לא הגיע ליעדו מעולם ונשאר בידי המהפכנים. שנים לאחר מכן הגיע המכתב ומילותיה האחרונות של מארי אנטואנט לידי בתה, מארי תרז שרלוט, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המאסר בארמון טוילירי וכיום הן חרוטות בקפלת אקספיואטורי בפריז.

לאחר הוצאתה של מארי אנטואנט להורג, "מחנכיו" החדשים של לואי שארל עזבו את מצודת הטמפל והשאירו אותו לבדו ללא השגחה. לואי שארל הושם בתא נפרד בקומה אחרת מאחותו, ואיש לא נכנס לטפל או לדבר איתו במשך כשנה. לאחר שנה הגיע רובספייר לבדוק את מצבו וראה כי הילד גוסס וכי הוא סובל מתזונה לקויה וממצב נפשי ירוד. לואי שארל נשאר למות לבדו בתאו, ורק בחודשיו האחרונים לחייו ולאחר בקשות רבות אושרה הגעתו של רופא להגיע ולטפל בו. לאחר מותו נערכה נתיחה לגופתו, אשר הושלכה לקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט. דבר מותו של הילד הקטן השאירה רבים מאזרחי צרפת בתדהמה, שכן בזאת תמה תקוותם של המלוכנים להשיב את המלך לכסאו. במשך שנים רבות עלו שמועות כי הילד ברח וכי גופתו של ילד אחר הושמה במקומו. אולם ליבו של הילד, שנשמר בסתר על ידי אחד מהמנתחים בביתו, סייע לקבוע שנים רבות לאחר מכן כי אכן היה זה לואי שארל שמת במצודה כתוצאה מהזנחה.

בתה של מארי אנטואנט, מארי תרז, נותרה לבדה בתאה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלה של אמה ושל דודתה. כל שידעה היה כי הן הועברו ממצודת הטמפל אל הקונסיירז'רי, אולם איש לא הסכים לענות על שאלותיה ולספר לה על דבר הוצאתן להורג. היא ביקשה שוב ושוב לראות את אחיה ולטפל בו, אולם בקשתה לא נענתה. לבסוף, לאחר שלוש שנים במצודת הטמפל, כאשר היא בת 17 בלבד, היא שוחררה בהחלפת שבויים עם אוסטריה והוגלתה מצרפת. רק לאחר שחרורה, גילתה מה עלה בגורלם של בני המשפחה.

ההוצאה להורג של מארי אנטואנט ושל כל בני משפחת המלוכה נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברציחות המוניות שהתנהלו באין מפריע ברחובות על ידי אספסוף פרוע שבזז ורצח משתפי פעולה עם המלוכה, מנזרים וכנסיות, וכל מי שנטען שאינו חלק מתומכי המהפיכה. הגופות הרבות שנערמו הושלכו לקברי אחים, באחד מהם נזרקה גם גופתה של מארי אנטואנט בחצר כנסיית מדלן, שם הושלכו גם גופותיהם של רבים מחיילי המשמר ששמרו על המשפחה המלכותית וגם גופתו של לואי ה-16.

כאשר שבה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, לצרפת לאחר גלות של 20 שנה מאירועי המהפיכה, היא החלה בחיפושים נרחבים אחר גופותיהם של בני משפחתה. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות לואי ה-16 ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת. עם זאת, במקום בו הושלכו הגופות הקימה מארי תרז את קפלת אקספיואטורי המוקדשת להוריה ולרבים שנקברו בקבר האחים שם, בתקופת הטרור של המהפיכה הצרפתית. יש הטוענים כי מארי תרז לא רצתה להעביר את גופות הוריה המתפוררות מחצר כנסיית מדלן, שכן לא היה ניתן להעבירם בשלמותם, אך לואי ה-18 דרש את טקס הקבורה המלכותי על מנת לחזק את שלטונו המחודש בצרפת. מארי תרז לא נכחה בטקס העברת הגופות וקבורתם המחודשת, במקום זאת בנתה את קפלת אקספיואטורי שכל עיטוריה ולוחות הזיכרון שבה מוקדשים לטבח של החפים מפשע בכלל ושל מארי אנטואנט ולואי ה-16 בפרט.

כיום מקום קבורתם הרשמי של מארי אנטואנט ולואי ה-16 הוא בבזיליקת סן-דני, בו קבורים כל מלכי צרפת. כמו כן, שם מוצג ליבו של לואי ה-17, בנם הקטן של מארי אנטואנט ולואי ה-16, השריד היחיד שנותר מגופתו.

"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"

ערך מורחב – אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות

מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האמרה המיוחסת לה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בצרפתית "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche", בתרגום מילולי: "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש"), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם המייצג היטב את התקופה. אולם אמרה זו, כרבים מהסיפורים שסופרו על המלכה, התבררה כסילוף שנועד להכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה שהוביל למהפכה.

הציטוט המפורסם הוא אחד מני רבים שתרמו להצגת דמותה של מארי אנטואנט כמלכה מנותקת מהעם, מושחתת ואטומה לסבלו. משפט זה נצרב בזיכרון ההיסטורי ומיוחס לה כציטוט דברים בשם אומרם, אף שכיום כבר ידוע כי המשפט נאמר זמן רב טרם הגעתה לצרפת. בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים" אותו סיים לכתוב בשנת 1767 (כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12) ופרסם בשנת 1782, סיפר רוסו את האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת על נתיניה. היה זה סיפור ידוע בתרבות הצרפתית, שעבר מפה לאוזן שנים רבות לפני הגעתה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה. כאשר פורסם הספר, כבר כיהנה מארי אנטואנט כמלכת צרפת והייתה אם לשני ילדים (מתוך ארבעה שילדה בחייה) לאחר שנים רבות של המתנה. הקושרים נגדה בחצר המלוכה עשו שימוש בספרו של רוסו ובציטוט שהביא, על מנת לטעון שהיא-היא הדמות המדוברת בספרו ובכך להשניא אותה על העם.

יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, טענה שעשויה להסביר מדוע הושלך הציטוט על מארי אנטואנט, בגין קשרי המשפחה בינה לדמות האלמונית שאמרה את המשפט המפורסם. אולם מועד כתיבת ספרו של רוסו מפריך טענה זו, ומציב את הציטוט כרונולוגית בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת, מקובלת יותר, היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות אחרת, כיום אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.

כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על עשייה פילנתרופית של מארי אנטואנט, על הרפורמות שהכניסה בחצר המלוכה ועל תמיכתה בעניי הממלכה, וכן מסמכים המעידים על התנגדותם הנחרצת של בני מעמד האצולה ואנשי חצר המלכות לשינויים אלה. בכל אלה יש כדי לספק הסבר להשחרת דמותה של מארי אנטואנט, לדחיקתה מן ההיסטוריוגרפיה כדמות משמעותית וחיובית בתולדות צרפת, ולהפיכתה לידועה לשמצה בגין חומרניותה וקלות דעתה. מסמכים שונים מציגים כי היו אלה בני מעמד האצולה בצרפת שרצו לשמר את כוחם ואת שליטתם במלך, ובכך הביאו למפלתה של המלכה, למפלת המלוכה כולה, ובכך אף גזרו את דינם שלהם, כאשר בני האצולה עצמם איבדו נכסיהם ואת ראשם במהלך המהפכה הצרפתית.

אילן יוחסין

קרל החמישי, דוכס לורן

אלאונורה מריה יוזפה מאוסטריה

פיליפ הראשון, דוכס אורליאן

אליזבת שארלוטה, נסיכת הפפאלץ

לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אלאונורה מגדלנה מנויבורג

לודוויג רודולף, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל

כריסטינה לואיזה, נסיכת אטינגן-אטינגן

לאופולד, דוכס לורן

אליזבת שארלוט, נסיכת אורליאן

קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

אליזבת כריסטינה מבראונשווייג-וולפנביטל

פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מריה תרזה, קיסרית אוסטריה

מארי אנטואנט, מלכת צרפת

לקריאה נוספת

• שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
• סנה ג'טר נסלונד. שפע - סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
• אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
• אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.
• הופמן, עמוס. מהפכה של הרוח. נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18. הוצאת רסלינג, 2012.
• ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.
• Deborah Cadbury, The lost king of France, Fourth Estate, London, 1988
• Sanche De Gramont, Epitaph for Kings, Hamish Hamilton, London, 1967
• Evelyn Farr, Marie Antoinette and Count Fersen - The untold story, Peter Owen, London and Chicago, 2013
• Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001
• Evelyne Lever, Marie-Antoinette, Reunion des musées nationaux, Paris, 2006
• The Question of Marie‐Antoinette: The Queen and Public Opinion before the Revolution, Vivian R. Gruder1, French History (2002) 16 (3): 269-298.

קישורים חיצוניים

• תדהר ואלד, פאריס, למלכה יש בית, באתר הארץ, 17 במרץ 2008
• זכרונותיה של הנסיכה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (בצרפתית)
• זכרונותיה של קמפיין, אומנת ילדי המלוכה, על מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
• זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות בארמון ורסאי, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אדמונד ברק והלקחים מהמפכה הצרפתית
• נאום הביקורת של אדמונד ברק על מותה של מארי אנטואנט (באנגלית)
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מארי אנטואנט‏, 20 ביולי 2010
• ז'אן ג'ק רוסו, וידויים, הוצאת כרמל, עמוד 250
• A Dictionary of Quotations
• מכתבה האחרון של מארי אנטואנט לגיסתה, מאדאם אליזבת׳, לאחר מתן גזר הדין
• מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר, פרנקופילים אנונימיים
• מארי אנטואנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מארי אנטואנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרי אנטואנט (1755–1793), אשת לואי ה-16 מלך צרפת, דף שער בספרייה הלאומית