מארי אנטואנט
מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה (בגרמנית: Maria Josepha Johanna Antonia), ידועה גם בשם מארי אנטואנט (בצרפתית: Marie Antoinette; 2 בנובמבר 1755 – 16 באוקטובר 1793), הייתה ארכידוכסית אוסטריה, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית ואשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה.
 | |||||||
| מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן בשנת 1783 | |||||||
| לידה |
2 בנובמבר 1755 הופבורג, וינה, ארכידוכסות אוסטריה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
16 באוקטובר 1793 (בגיל 37) פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||||||
| שם מלא | מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה ארכידוכסית אוסטריה לבית הבסבורג לורן, מלכת צרפת | ||||||
| מדינה |
 ממלכת צרפת | ||||||
| מקום קבורה |
 בזיליקת סן-דני, פריז | ||||||
| בן זוג | לואי השישה עשר, מלך צרפת | ||||||
| שושלת בית הבסבורג-לורן | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
מסדר צלב הכוכב  | |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
_-_01.jpg)
מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא הוצאה להורג באמצעות עריפת ראש בגיליוטינה, תשעה חודשים לאחר הוצאתו להורג של בעלה. היא זכורה בעיקר בשל האמרה המפורסמת המיוחסת לה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהציגה אותה כשליטה מפונקת ומנותקת מהעם. למעשה מדובר בטעות, והמשפט מופיע בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו "הווידויים", שפורסם ב-1767 כאנקדוטה שנאמרה על ידי אחת ממלכות צרפת הקודמות, הרבה לפני הולדתה של מארי אנטואנט.
ילדותה ונעוריהעריכה
מארי אנטואנט נולדה בשם מאריה אנטוניה יוזפה יוהנה לבית הבסבורג-לורן ב-2 בנובמבר 1755 בארמון הופבורג בווינה, כבתה החמש-עשרה של הקיסרית מריה תרזה, שהשיאה את ילדיה לתועלתה הפוליטית כפי הצהרתה: "אומות אחרות ינהלו מלחמות ואת, אוסטריה בת המזל, הינשאי". כילדה הייתה מאריה מחוננת, מוכשרת ונושאת חן בעיני רואיה; אנקדוטה המתארת את יכולתה להקסים את סובביה מתוארת בזיכרונותיו של מוצרט, המספר כי הגיע פעמים רבות לנגן בחצר המלכות באוסטריה בהיותו ילד ויצר קשרי חברות עם הנסיכה בת גילו ובגין התרשמותו ממנה ומטוב לבה ביקש להינשא לה לכשיגדל. בזכות יכולתה להקסים את מוריה היא הצליחה להתחמק מרוב מטלותיה הלימודיות עד שאמה גילתה שהיא מתקשה לכתוב. יופייה ואופייה היה הגורם שהניע את אמה לבחור בה להינשא ליורש העצר של ממלכת צרפת, יריבה ישנה עמה נאלצה אוסטריה לחדש את הקשרים נוכח ההתקרבות בין אויבתה הגדולה פרוסיה לממלכה המאוחדת. מאריה אנטוניה בת ה-14 הובטחה לנכדו של לואי ה-15, שעלה לבסוף לכס כלואי ה-16.
מרגע ההחלטה נעשו מאמצים רבים להכשיר אותה לחצר המלכות הצרפתית. תרבות החצר בוורסאי נחשבה לאליטיסטית ומתנשאת, והצרפתים התייחסו בזלזול לבית המלוכה האוסטרי שאת בניו ראו כברבריים מבחינה תרבותית. על כן עברה מאריה השתלמות מדוקדקת בצרפתית, בנימוסים ובמנהגים המקומיים, טיפולים קוסמטיים כמו יישור שיניה (שכן תמונתה שנשלחה לוורסאי זכתה להערות כי אינה יפה דיה), ונרכשה עבורה מלתחה ראוותנית.[1]
בצרפת, ההודעה על השידוך האוסטרי התקבלה בהסתייגויות ובהתנגדויות כבר מתחילת הדרך. הובעה מורת רוח מצד אנשי ממשל ואצילים, ואף מקרב בנותיו של לואי ה-15. אולם השפעת המלך ניצחה והשידוך יצא אל הפועל.[2] ב-7 במאי 1770, בגיל 14, על אי בנהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזס, נפרדה מאריה אנטוניה ממשפחתה ומארצה וכל חפציה נותרו מאחור. אנשים רבים באו לחזות בנסיכה הצעירה עם הגעתה לצרפת. כחלק מכללי הטקס המלכותיים על הנסיכה להסיר כל סממן לתרבותה הקודמת, לשם כך נבנה בית עץ ארעי במקום המפגש בגבול אוסטריה-צרפת, אליו נכנסה הנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית וממנו יצאה הנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה. מאז לא שבה עוד לראות את מולדתה.
נסיכה ומלכהעריכה
מארי אנטואנט התקבלה בתחילה בצרפת בברכה ובאהבה, אולם היחס אליה השתנה פעמים רבות בהתאם להלך הרוחות ולשינויים הפוליטיים שחלו בממלכה. עם זאת, הגעתה של מארי אנטואנט כאשתו לעתיד של לואי ה-16 הביאה להתלהבות ושמחה בקרב הצרפתים ונערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת.
כבר בתחילת דרכה בצרפת תועדו וצוטטו הילוכה, מראיה ודבריה. בכולם תוארה הנסיכה כדמות מקסימה ומלבבת. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואוהד, והיא כבשה את לבבות ההמון ברצונה להיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתו. אחד התיאורים של מארי אנטואנט הצעירה מגיע מתיעוד פגישתה הראשונה עם ראש העיר אשר בא לקבל את פניה עם הגעתה לצרפת. הוא פנה אליה בגרמנית והיא ביקשה שלא ידבר עימה בגרמנית, כי מכאן והלאה היא אינה מבינה שום שפה זולת צרפתית (" Non! Ne parlez point Allemand, s'il-vous-plaît. À dater d'aujourd'hui je n'entends plus d'autre langue que le français"). מארי אנטואנט זכתה להערצת העם הצרפתי לא רק בגין יופייה, חינה ונעוריה, אלא בעיקר בזכות משאלתה לרצות את כל רואיה. נוכחותה הפיחה רעננות ותקווה בקרב הצרפתים, ונראה היה כי צעדיה הראשונים של הנסיכה האוסטרית בצרפת מבשרים טובות.
נישואיה של מארי אנטואנט ללואי ה-16 ב-30 במאי 1770 לוו בחגיגות בארמון ורסאי ובצרפת כולה. תאונה קטלנית שנגרמה משרפה בעקבות מופע זיקוקין די-נור בסיום חתונת הזוג (וגרמה למותם של 130–400 אנשים) לא רק שלא שינתה את היחס של העם הצרפתי למלך ולמלכה העתידיים, אלא אף גרמה לעם הצרפתי להכיר באופיה הרחום והקשוב של מלכתם החדשה, שכן היא טיפלה באופן אישי במשפחות הקורבנות. בתיעודי חצר המלכות צוין כי מארי אנטואנט העבירה הכנסה חודשית מהונה האישי למשפחות הקורבנות שנמחצו במנוסת ההמון בפריז. תיעוד של הכתרת לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכי צרפת מלמד כי הפופולריות של מארי אנטואנט הייתה בשיאה, כאשר ההמון שנכח בהכתרה קטע את טקס ההכתרה בקריאות "תחי המלכה" במשך כ-15 דקות רצופות.
לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו ידועים ברצינות הרבה בה לקחו את תפקידם כמגיני העניים והנזקקים בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, ובגין מעשיהם אלה, זכו לפופולריות בקרב פשוטי העם שהערצתם ניכרה בקבלת הפנים אותה ערכו למלך ולמלכה בביקורם הראשון והרשמי בפריז, ביוני 1773. תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכת החסד והמתיקות התחזקה כאשר לאחר הכתרתה, ב-1774, היא ביקשה לשחרר את העם מעולו של מס שנקרא "חגורת המלכה" שנהוג היה לגבות עם עלייתו לשלטון של מלך חדש. בבקשתה לוותר על המס התבדחה כי "כבר לא נהוג לחגור חגורות בימינו".[3][4]
אחד ממקורות המידע המעטים שנותרו ומציגים את מארי אנטואנט באור אוהד הוא זכרונותיה של מאדאם קמפיין, האומנת של ילדי המלך והמלכה. היא סיפרה על תשובותיה השנונות של מארי אנטואנט בנושאים שונים ועל יחסה טוב המזג כלפי אנשי החצר. דוגמה ליחסה השנון והמשועשע של המלכה לכובד ראשם של אנשי חצר המלכות ניתן למצוא באנקדוטה על הרופא המלכותי, שנהג לספר על מות מטופליו במשפט "זה עתה איבדתי את אחד מחבריי הטובים". מארי אנטואנט אמרה על כך כי "אם הוא מאבד את כל המטופלים שהם חבריו, מה עולה בגורלם של אלה שאינם חבריו?"[5]
מארי אנטואנט התייחסה לחצר המלוכה הצרפתית באורח יוצא דופן. הטקסיות הרבה, כובד הראש והרצינות שבה התייחס מעמד האצולה לכל פרט, גדול כקטן, מחיי היום יום של המלך והמלכה, היו שונים מאורח החיים החם והמשפחתי הנהוג בחצר המלוכה באוסטריה, ממנה הגיעה מארי אנטואנט. גם פעולותיה היו שונות מההתנהגות המלכותית הנהוגה בצרפת. ניתן למצוא עדויות רבות אך נשכחות, על סיועה לפצועים צרפתיים באמצעות פינויים בכרכרה המלכותית, סירובה להשתתף במסעות ציד הנערכים תוך רמיסת שדות ויבול של איכרים הגרים בשכנות לארמון וורסאי ועוד. היא הוסיפה למניין תושבי חצר ורסאי ילדים עניים אותם אימצה וטיפלה בהם כילדיה שלה, על מנת למלא את מקום הילדים שלא נולדו לה בשנות נישואיה הראשונות. תיעוד מיוחד במסמכי המלוכה מתאר את תהליך כניסתו וגידולו עד לבגרות של ילד כפרי עני, אותו פגשה באחד מטיוליה בכרכרתה סביב ארמון ורסאי וגילתה כי הוא מתגורר עם סבתו ואחיותיו בעוני ובעליבות רבה. הוא אומץ על ידי מארי אנטואנט שהעבירה אותו להתגורר בארמון, גידלה אותו כשלה וסייעה כלכלית למשפחתו.[6]
התייחסותה של מארי אנטואנט לעניי צרפת ולחייהם הייתה לא מובנת ולא מקובלת על ידי אנשי האצולה, אשר הורגלו לחיי מותרות והוללות בארמון ורסאי המרוחק מפריז ומחיי היום יום של האזרחים. התנהגותה הפילנתרופית של מארי אנטואנט ואהדתה לכפריים סביב הארמון הייתה לא אופנתית באורח שערורייתי בעבור אצולת החצר, שראתה את תכלית קיומם בהוללות ובנהנתנות יומם וליל, כחלק מהפריווילגיות של השתייכותם למעמד האצולה והיותם נעלים מתושבי צרפת הכפריים והעניים. עדות ליחסה השונה של מארי אנטואנט לעוני העליבות בצרפת אשר לא הטריד את אצולת צרפת ניתן למצוא בתיעוד דבריו של אחד מבעלי התפקידים בארמון, רופאו המנתח של המלך (Loustonneau), שסיפר כי מארי אנטואנט דיברה על מספרם הרב של העניים בצרפת ואמרה שאילו דלק נר בחלונו של כל עני בממלכה, הייתה נוצרת תאורה יוצאת דופן בצרפת.[6]
תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות בה נהגו אנשי האצולה הצרפתית אלה לאלה. הפרדוקס של אישיותה המיוחדת של מארי אנטואנט אל מול שנאת ההמון הצרפתי, ההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט והשתלשלות המהפכה הצרפתית, הובילו למחקרים רבים בחיפוש אחר הסיבה לשנאה העזה ולתדמיתה השלילית.[7] מחקרים מודרניים טוענים כי הדבר נבע מתעמולת המהפכה שביקשה למוטט את השלטון המלוכני בכל מחיר והובילה לרצח ולמעשי זוועה בחסות שאיפה זו. ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת לפני המהפכה הובילה לכאוס רצחני וסאדיסטי של שלטון הטרור, שבמהלכו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים ומסמכים. כאוס זה יצר הזדמנות לכתיבת ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים, שפעלו למנוע את החזרת השלטון המלוכני לצרפת באמצעות הצדקת המהפיכה, הרס המוניטין של משפחת המלוכה, השחרת דמותם של המלך והמלכה ורצח כל היורשים הפוטנציאליים.
חיי החצר בארמון ורסאיעריכה
מארי אנטואנט חיה בארמון ורסאי מגיל 15, אך חיי חצר לא היו לטעמה ולא התאימו לערכים ולתרבות ממנה באה. חצר המלכות הצרפתית פעלה על פי המודל שהנחיל לואי ה-14, ובו היא משמשת כביתם של אנשי אצולה רבים, הנוהגים להתארח ולשהות במקום דרך קבע על מנת להיות מקורבים פוליטית למלך ולמלכה. לואי ה-14 הבהיר כי ורסאי פועלת על פי לוח הזמנים שלו, ועל כן כל מהלך יומו היה מורכב מטקסים שאליהם מוזמנים אנשי החצר, בילויים ופעילות פנאי שנקבעו על פי גחמותיו של המלך. לואי ה-14 ולואי ה-15 בתורו, הפכו את חצר המלוכה למקום שערורייתי בפריצותו, בעלים ונשים שחיו בו חיו בנפרד, עם פילגשיהם ומאהביהן, כאשר הם כלל לא נפגשו אלה עם אלה, אף לא בסעודות משותפות. חצר ורסאי היה מקום שבו רכילות הייתה הדרך הטובה ביותר להעביר את הזמן, לצד הימורים, משחקי חצר מיניים, שתייה ואכילה מרובה, נשפים ראוותניים ומעל לכל – טקסים וחוקים לכל דבר ודבר. במסגרת השינויים שערך לואי ה-14 במלכותו, הוא קבע כי מרכז העצבים הפוליטי יהיה בוורסאי וכי אנשי אצולה המעוניינים בכח פוליטי יחיו על פי חוקיו, בוורסאי. הדבר נועד על מנת לחזק את מעמדו של המלך כשחקן הראשי.
החוקים הרבים בארמון והאווירה בו הביאו לכך שהמלך והמלכה לא הורשו לנהל חיים אישיים, אף לא חיים זוגיים ומשפחתיים. גם לידה מלכותית הייתה הצגה אליה הוזמנו כל אנשי החצר לצפות ברגע שבו הם מגיחים לעולם. בעת לידת בתה הבכורה, מארי תרז שרלוט, הוזמנו כל אנשי החצר לצפות במלכה כורעת ללדת והעומס היה כה רב, עד כי הקהל פרץ את דלתות חדר השינה ומילא את החדר. העומס והמחנק בחדר השינה היה כה רב עד שמארי אנטואנט לא יכלה לנשום וכמעט התעלפה מהחום.[8] כתוצאה מהאירוע אסר לואי ה-16 את הזמנת אנשי החצר ללידות מלכותיות. שינוי זה היה הראשון מיני רבים, ואלה קוממו את כל מעמד האצולה על המלך והמלכה:
מארי אנטואנט הגיעה מחצר מלוכה פרטית ומשפחתית, שבה חיי המשפחה זכו למקום הראשון והפרטיות הייתה ערך עליון. משפחתה של מארי אנטואנט אף נהגה לעזוב את ארמון המלוכה מדי קיץ לחופשה משפחתית לארמון פרטי, וחייהם התנהלו שם ללא התערבות חיצונית של האצולה האוסטרית. ערכים אלה של משפחתיות, פרטיות, זוגיות המלך והמלכה, קרבה לילדים ולחברים, היו ערכים שונים בתכלית מערכי המלוכה הצרפתית הנהנתנית, ומארי אנטואנט לא הצליחה להיענות לערכים הנהוגים בוורסאי.
החל מתחילת דרכה בארמון, הנחילה מארי אנטואנט שינויים בתרבות החצר. בין היתר קבעה כי הזכות לשרתה לא תקבע על פי מעמדו של האדם, כך שנשות המלכה לא יהיו נשים שבעליהן מבקשים קרבה פוליטית, המנצלות את נוכחותן לצד המלכה לקבלת הטבות כלכליות שונות, אלא נשים שמקורבות אליה אישית וחברתית. בכך יצרה מארי אנטואנט לעצמה חוג חברתי שונה מהנהוג, מנותק מתככי הארמון, הרכילות והפוליטיקה. היא הצליחה ליצור לעצמה חברות וחיי משפחה, אולם בכך היא גרמה לתרעומת רבה מצד אצילי הממלכה שהיו רגילים שהגישה לארנק המלכותי ולהטבות פוליטיות עוברת דרך חדר השינה של המלכה והזכות להלבישה בבוקר.
נעשו ניסיונות רבים להשפיע על מארי אנטואנט לרעה בחיי החצר. אחת מהדוגמאות המוכרות היו השפעתן הרעה של דודותיו של לואי ה-16. שתי בנותיו של המלך לואי ה-15 לא אהבו את התנהגותו הבוטה של אביהן עם מאהבתו הנוכחית, מאדאם דו בארי. לואי ה-15 היה ידוע בהתנהגותו הבוטה ומערכות היחסים הרבות שניהל עם נשים שונות, בעוד אשתו וילדיו וכן כל חצר המלוכה בצרפת מודעים למעשיו. אחת מהמאהבות הידועות של לואי ה-15 הייתה מאדאם דה פומפדור. מערכת היחסים ארוכת השנים שניהל עימה הובילו לכך שהייתה דמות רבת השפעה בחצר המלכות הצרפתית, קשריה הענפים עם אנשי החצר, השפעתה הפוליטית, השפעתה על אמנות התקופה ועל המלך עצמו הובילו לכך שמעמדה בחצר המלוכה היה רם ונישא אף יותר ממעמדה של רעייתו של המלך, המלכה מריה לשצ'ינסקה, ויותר מילדיו. על כן, בנותיו חששו מעלייתה של מאהבתו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, שהייתה אישה פשוטה וחסרת נימוסי חצר. תחת השפעתן של דודותיו של לואי ה-16, סירבה מארי אנטואנט הצעירה להתנהג בנימוס אל מאדאם דו בארי. טענותיהן של דודות המלך בגין פריצותה, מעמדה הנמוך, התנהגותה ההמונית ובעיקר היותה מאהבתו הידועה לשמצה של המלך, נגעו היטב ברגשותיה המזועזעים של מארי אנטואנט הצעירה, בגין פריצות חצר המלכות שאליה הגיעה. משבר מלכותי נוצר כאשר מארי אנטואנט, בעצתן של דודות המלך, לא פתחה בשיחה עם מאדאם דו בארי. על פי חוקי החצר הנוקשים של צרפת, רק אדם בעל מעמד גבוה יכול לפנות בדברים אל אדם ממעמד נמוך יותר ולא להפך. כאשר מארי אנטואנט הצעירה לא פנתה בדברים למאדאם דו בארי, לא הייתה יכולה זו לדבר עימה, למורת רוחה. חצר המלכות עלצה על ההזדמנות לצפות בשעשוע החדש ועד מהרה הדבר היה ידוע לכל.
מריה תרזה אשר הייתה מודעת לקשיי החצר בצרפת, הציבה בארמון את שגרירה האוסטרי הרוזן דה מרסי על מנת שירגל אחר המתרחש בארמון ואחר מעשיה של מארי אנטואנט וידווח לה על כל מזימה הנרקמת כנגדה. הוא הפך ליועץ הנאמן של מארי אנטואנט וסייע לה בהלכות החצר בצרפת. כאשר פרשת דו בארי יצרה משבר דיפלומטי שהכעיס את מלך צרפת, הרוזן דה מרסי גישר בין הצדדים והצליח לשכנע את מארי אנטואנט לסיים את הפרשה באומרה למאהבת המלך את המילים "יש הרבה אנשים הבוקר בורסאי". בכך נפתר המשבר הראשון אך לא האחרון של מארי אנטואנט בחצר הארמון.
גם דודות המלך, לכאורה חברותיה ושוחרות טובתה, היו מהמתנגדות לשידוך הצרפתי-אוסטרי עוד מראשיתו, ובואה של מארי אנטואנט לא שינה את דעתן בנושא. התנהלותן והשפעתן השלילית הייתה הרסנית לתדמיתה של מארי אנטואנט בשנותיה הראשונות בצרפת ועד מהרה ניתקה עימן מארי אנטואנט את קשרי החברות. גם מערכת היחסים הלא תקינה בינה לבין בעלה, סייעה לסברה הרווחת כי עם מעט לחץ על המלך, לואי ה-15, הוא יבטל את הנישואים השנואים ויחזיר את מארי אנטואנט לווינה.[7]
כשתוצאה מהניסיונות של אנשי החצר לנצל את המלכה הצעירה לצרכיהם, החליטה מארי אנטואנט להתרחק מכל עיסוק בפוליטיקה של החצר וכן מנעה מאנשים שאינם אנשי שלומה להיות חלק ממפגשיה החברתיים. היא הקיפה את עצמה בחברים קרובים שבחרה בזכות נאמנותם אליה ולא בזכות תואר האצולה שברשותם ולא איפשרה לאחרים לקחת חלק במעגל חברתי זה. התנהגות זו הייתה שערורייתית לאנשי החצר הוותיקים, שנהגו לנופף בקשרי משפחתם ותאריהם על מנת להשיג את רצונם. הם דרשו כי נוכחותם בארמון וורסאי מקנה להם את הזכות לפגוש את המלכה כרצונם ושלילת פריבילגיה זו מרחיקה אותם מהארמון.[9]
לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו אנשים פרטיים וסגורים יותר משני המלכים שקדמו להם, וסגנון החיים של חצר ורסאי לא היו נוחים להם. לואי ה-16 נהג להסתגר בחדריו ולעסוק במחקריו בנושאים שונים כגון חקלאות ומכניקת שעונים. על מנת להקל על מארי אנטואנט את חיי הארמון המלחיצים הוא העניק לה את ארמון הטריאנון הקטן, לאחר שהביאה את ילדיהם לעולם. הטריאנון הקטן נבנה על ידי סבו של לואי ה-16, לואי ה-15, בעבור פילגשיו. כאשר עבר לשימושה האישי של מארי אנטואנט הפך להיות מקום המפלט האישי שלה ממזימות ארמון ורסאי, כללי הטקס המלכותיים ואנשי האצולה השאפתנים. העברת הטריאנון הקטן על שמה של מארי אנטואנט עוררה תרעומת בקרב אצולת צרפת, שכן העברת אחד מנכסי צרפת באופן חוקי ורשמי לידיה של אישה ועוד אישה אוסטרית, לא הייתה דבר מקובל. אולם למרות זאת, הוא הפך לרכושה של מארי אנטואנט, והיא שינתה את ראשי התיבות שהיו טבועים בקישוטי הטריאנון מראשי התיבות של לואי ה-15 לראשי התיבות של שמה. מארי אנטואנט אירחה בטריאנון הקטן את חוג חבריה ואת ילדיה - לבתה, מארי תרז', היה חדר משלה שם. היא העבירה את רוב זמנה שם והכניסה למקום הייתה מותנית בהזמנתה בלבד. אורחים לא הגיעו מבלי שהוזמנו, גם לא המלך לואי ה-16 שכיבד את רצונה בשקט ובפרטיות. לואי ה-16 הוזמן והגיע לערבי קונצרטים ותיאטרון, אולם לא נשאר מעולם לישון. "שם אני יכולה להיות עצמי ולא המלכה", אמרה מארי אנטואנט על הטריאנון הקטן.
לצד ארמון הטריאנון הקטן תכננה מארי אנטואנט את הקמתה של חווה כפרית בשם "כפר המלכה". זהו כפר חקלאי קטן שסיפק לה את תחושת החופש אליה ערגה ואת הפנטזיה לחיות חיים פשוטים ולא מלכותיים. הכפר החקלאי סיפק תוצרת טרייה של ירקות, ביצים וחלב לה ולילדיה באמצעות עובדי משק שטיפחו וטיפלו בגינות הירק ובחיות המשק. מארי אנטואנט שכרה לתפקידי צוות העובדים בכפר את בני משפחות האיכרים העניים בסביבת הארמון וכך סיפקה פרנסה לתושבים העניים אותם פגשה בטיוליה מחוץ לוורסאי. בכפר המלכה נבנו חדרים פרטיים ופשוטים בהם התגוררה מארי אנטואנט ושם היא החליפה את חיי הפאר והלבוש המלכותי בשמלות מוסלין וכובעי קש, בניסיון לחיות חיים פשוטים וטבעיים ולספק לילדיה את חיי המשפחה הנורמלים אותם חוותה כילדה בחצר המלוכה באוסטריה. יש הטוענים כי בניית הכפר היא כתוצאה מהכרותה עם ספריו של רוסו, המטיפים לחזרה לטבע ולפשטות. לעומתם יש המפקפקים בהשכלתה הרחבה של מארי אנטואנט. אולם בין אם הכירה את רוסו ובין אם לא, "כפר המלכה" נבנה ופעל בהתאם לחזונו של רוסו, כחווה בעלת תוצרת עצמית בה חיים בפשטות, גם המלכה, ילדיה וחבריה.
סגנון ואופנהעריכה
סגנון לבושה של מארי אנטואנט היה סמל להתנגדותה לתרבות הצרפתית הנהנתנית, ושמה של מארי אנטואנט כאייקון אופנה פורץ דרך ידוע בעקבות זאת, עד היום.[10] מארי אנטואנט הבינה כי בצרפת האופנה משמשת ככלי לחיזוק השלטון והמעמדות השונים, עוד בימים בהם הייתה ילדה אוסטרית שכל בגדיה עוצבו מחדש על בסיס האופנה הצרפתית אליה הייתה מיועדת להגיע. צרפת של המאה ה-18 פעלה תחת קוד חוקים נוקשה, האוסר על פריטי לבוש מסוימים לבני מעמדות נמוכים ומעודדת ראוותנות מנקרת עיניים לבני המעמדות הגבוהים. המלך והמלכה אמורים להיראות מורמים מן העם וממעמד האצולה, ולבושם היקר אמור להוכיח כי הם אלים ושולטים בעם מתוך עליונות זו.
מארי אנטואנט הבינה כי האופנה תשמש אותה למסרים שאותם היא מעוניינת להעביר אך אינה יכולה לומר. כמלכת צרפת האוסטרית ציפו ממנה לא לקחת חלק בפוליטיקה ובקבלת ההחלטות. היא עשתה זאת באמצעות לבושה שהיה שונה מהאופנה הרווחת עד אז, ואת חידושיה הציגה לא בארמון ורסאי, בו זכתה להתנגדות נחרצת מצד אנשי האצולה, אלא בפריז, העיר הגדולה, בה ביקרה ערב אחר ערב בנשפים, בתיאטרון ובאופרה. האופנה איפשרה לה להעביר מסרים ישירות לבני המעמדות השונים בצרפת וזכתה להערכתם בגין תעוזתה הסגנונית בלבושה ובתסרוקותיה.[1] סגנונה של מארי אנטואנט הפך למקור להערצה ולחיקוי בקרב כל נשות צרפת ואף מעבר לים, כאשר דיווחים על האופנה הצרפתית החדשה הגיעו לרחבי אירופה. מארי אנטואנט הייתה הראשונה שדמותה ועיצוביה צוירו על גבי גלויות וחוברות והופצו בכל אירופה והסגנון הצרפתי החדש הופץ כך ברחבי העולם.
מבין השינויים האופנתיים שמארי אנטואנט הובילה ניתן לציין את תסרוקת ה"פוף" המוכרת בצרפת: פאה מהודרת וגבוהה, המשלבת בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים. מארי אנטואנט לא המציאה את ה"פוף", אך הפכה את התסרוקת לסימן ההיכר שלה ועשתה בה שימוש להעברת מסרים אישיים. לדוגמה, על מנת להציג את תמיכתה בצרפת לציון ניצחון הצי הצרפתי על האנגלי הורכבה על ראשה של מארי אנטואנט פיאה ובה דגם קטן של ספינה, תסרוקת ובה שזורים ירקות ופירות מתוצרת צרפת בתוך תסרוקותיה נעשו על מנת לסמל את תמיכתה ונאמנותה של מארי אנטואנט בצרפת והאנשים העמלים בה. נשות האצולה הבינו כי עליהם לאמץ את סגנונה של מארי אנטואנט אם ברצונן לשמור על מעמדן ובכך נקבעה האופנה החדשה.
כבכל נושא שבו קבעה מארי אנטואנט את הטון, גם תסרוקותיה היו כלי בידי מתנגדי המלוכה על מנת להציגה כראוותנית ובזבזנית. תסרוקות ה"פוף" הפכו לגבוהות יותר ויותר ככל שהפכו פופולריות יותר, ומתנגדי המלוכה הפיצו שמועות כי מארי אנטואנט הורתה על שבירת קירות ותקרות בארמון על מנת שתוכל לעבור בחדרים עם תסרוקתיה הגבוהות.[1] שמועה זו הכתה גלים ובחלוף הזמן היא פגעה ברגשות העם שראה בארמון ורסאי את קודש הקודשים הצרפתי ומארי אנטואנט, שלא רצתה בכעסם של האזרחים אלא באהבתם, החליטה לשנות שוב את האופנה שיצרה, בעיקר לאחר שנולדו ילדיה.
בחלוף הזמן, מארי אנטואנט זנחה את התסרוקות הראוותניות והשמלות המהודרות. ב-1776 היא נטשה באופן סופי את שמלות הארמון הכבדות והמסורבלות לטובת שמלות פשוטות בעלות גזרה משוחררת, שלא דרשו את המחוך בסגנונו הצרפתי, אותו שנאה עוד מימיה הראשונים בצרפת. היא בחרה לנטוש גם את תכשיטיה היקרים ולהחליפם בסרט משי דקיק שנקשר סביב צווארה.
מלתחתה התעדנה והתבססה על סגנון נקי ופשוט המתבסס על שמלות לבנות מבד מוסלין אוורירי, אשר נחשב באותם הימים ללבוש תחתון של נשים. שמלות אלו לא דרשו קונסטרוקציה מורכבת של מחוכים ותחתיות, חידוש פורץ דרך לנשות התקופה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במלכת צרפת. דוגמה לסגנון לבוש זה היא הדיוקן של מארי אנטואנט מ-1783, של אליזבט ויז'ה-לה ברן.
סגנון לבוש זה שהיה פשוט, זול וקל לחיקוי הפך במהרה לסגנון הלבוש המועדף על נשות האצולה ואף בנות המעמד הנמוך יכלו, ללא מאמץ רב, להיות אופנתיות כמו המלכה. שבירת מחסום הלבוש בין המעמדות השונים היה שערורייה שאין כדוגמתה בעיני מתנגדי המלכה: בת אצילים ובתו של סוחר לבושות באופן דומה ולא ניתן עוד להבחין מי זו מי על פי לבושן. האצילים אף קראו לעברה: "אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!"[10] הדברים הגיעו עד לאמה, מריה תרזה, ובמכתביה לבתה היא הורתה לה לשוב למחוכים ולהתנהגות מקובלת.
גם סגנון רכיבתה על סוס היה פורץ מוסכמות. במקום לרכב כשם שנהגו נשים לרכב בתקופה זו, באוכף רכיבה צידי, מארי אנטואנט רכבה באוכף רגיל, של גברים. התנהגותה זו, אל מול דמותו השקטה והגמלונית של לואי ה-16, השאירה רושם של אישה חזקה, שאינה מהססת לשנות סדרי עולם ואינה נכנעת לתכתיביו של איש. היא נהגה לשלב את שמלותיה הפשוטות והמשוחררות עם ג'קט רכיבה גברי, שנתפר במיוחד בעבורה ואף תוארה בציור כשהיא יושבת בשמלתה הלבנה ובג'קט רכיבה כחול. התנהגות זו ליבתה את השמועות שהיא, למעשה, "הגבר" במשפחתה.
חיי אישות ומשפחהעריכה
מערכת היחסים בין לואי ה-16 ומארי אנטואנט לא סייעה למעמדה המעורער בארמון. הם לא מימשו את נישואיהם במשך 7 השנים שלאחר החתונה ועל כן מארי אנטואנט לא סיפקה יורש לכתר הצרפתי. תפקידה העיקרי, אם לא היחיד, של מלכה היה להביא לעולם יורש עצר ועל כן מצבה העגום של המלכה היה מקור לשעשוע כל אנשי החצר שריכלו על הבעיה בחדר המיטות של המלך והמלכה. אצילי צרפת שנהגו להתפאר ביחסיהם המיניים בפומבי, להחליף מאהבים רבים והפכו את וורסאי למאורת פריצות מינית, זלזלו בלואי ה 16 שלא רק שלא החזיק במאהבות רבות בנוסף לאשתו, אלא אף לא קיים יחסים עם אשתו. השנים הארוכות שבהן מארי אנטואנט ולואי ה-16 לא מימשו את נישואיהם תרמו לתהליך ההרסני בו דמותו של המלך התקבעה כחלש אופי ללא און גברי לא בחדר המיטות ולא על כס המלוכה, ואילו דמותה של מארי אנטואנט התקבעה כאישה שבעלה אינו מתעניין בה ולכן היא מוצאת את סיפוקה בנהנתנות, פזרנות וניאוף עם גברים ועם נשים. כל ספקולציה מינית אפשרית שויכה למארי אנטואנט על מנת להסביר את מצבם יוצא הדופן של בני הזוג, וסיפורים אלה שהחלו כשעשוע רכילותי של אנשי החצר שימשו בתקופת המהפכה לנשק כנגד המלכה. כמו כן, השנים הארוכות ללא יורש פוטנציאלי הובילו את קרובי משפחתו של לואי ה-16 לתכנן תוכניות לרשת את המלוכה והדבר תרם למרד העתידי של האצולה בלואי ה 16, שראו בו מלך זמני. יש הטוענים כי לואי ה-15 ידע אף הוא ולא עשה דבר על מנת לסייע לזוג בקשיי הזוגיות שלו, והעדיף לעודד את הקרירות שנוצרה בין בני הזוג כי חשב לקחת את מארי אנטואנט לעצמו. אלה הטוענים כך מסבירים כי לואי ה-15 היה זה שהחליט לשכן את לואי ה-16 ומארי אנטואנט בדירות רחוקות שהקשו עליהם את המפגשים הנחוצים לשם הפיכתם לחברים ולבעל ואישה, וכי למעשה המחרוזת הידועה לשמצה (ר' להלן) הוזמנה במקור על ידי לואי ה-15 כמתנה של מלך לאשתו העתידית (ויש הטוענים כי חשב על מארי אנטואנט לתפקיד) ורק לאחר מכן יועדה למאדאם דו בארי.[7]
בין אם אכן היה לואי ה-15 מעורב בקשיים בני הזוג ובין אם לא, הוא נפטר והותיר את מלך ומלכת צרפת בקיבעון של חיים נפרדים: לואי ה-16 התעניין בעיקר בציד ובתחביביו השונים, ומארי אנטואנט נמשכה לחיי הלילה בורסאי ובפריז, אשר כללו מסיבות מפוארות ונוצצות בארמון, נשפים, תיאטרון, אופרה וחיי חברה עשירים. במסיבות אלו היא יצרה לעצמה את חוג הידידים שהיה כה חשוב לה ליצור, על מנת לספק לעצמה חברה בארמון ורסאי. שם היא פגשה את הרוזן השוודי הנס אקסל פון פרסן (Hans Axel von Fersen), שהפך לידיד אמת שלה וחוקרים טוענים כי ניהלו מערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים. באפלת המהפכה הרוזן פרסן פעל רבות על מנת לחלץ אותה ואת משפחתה מפריז עד לרגעיה האחרונים. תכתובת ענפה התקיימה בין הרוזן השוודי למארי אנטואנט וחשיפת חלקים מצונזרים ממכתבים אלה חושפים מערכת יחסים מיוחדת ורומנטית.[11][12]
ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית הנסיכה מארי תרז לואיז דה סבואה-קריניאן שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. גורלה של זו לא שפר עליה, היא אמנם ברחה מצרפת, אולם חזרה כדי לשהות לצד מארי אנטואנט בימיה העקובים מדם של המהפכה. היא נרצחה יחד עם רבים אחרים במהלך טבח ספטמבר 1792.
ככל שנקפו השנים ועדיין לא מומשו הנישואים, הלכו וגברו השמועות בחצר המלוכה על האימפוטנציה של המלך ועל העדפותיה המיניות והסוטות של מארי אנטואנט. במכתבים אשר החליפו מארי אנטואנט ואמה, הפצירה בה מריה תרזה לעשות הכל כדי למשוך את תשומת לבו של בעלה, שכן מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, מפאת אי מימושם. ככל שעברו השנים ודבר לא השתנה בין השניים, הפכו מכתביה של מריה תרזה לנואשים יותר, והיא החלה להעביר ביקורת על מארי אנטואנט על היותה חסרת יכולת לעורר תשוקה בבעלה, על כך שהיא כבר אינה יפה ואיבדה את כל החן שלה.
ניסיונותיה של מארי אנטואנט להיות יפה יותר, משעשעת יותר, מושכת ואופנתית, הביא אותה להשקיע יותר בהופעתה החיצונית ובבגדיה, נעליה, תכשיטיה ותסרוקותיה. אולם הדבר לא משך עדיין את תשומת לבו של בעלה. בעיית הקרירות המינית של לואי ה-16 לא נראתה כבעלת פתרון ועל כן, הייתה זו הקיסרית מריה תרזה, שהביאה לסיום המשבר: אמה של מארי אנטואנט שלחה לבסוף לצרפת את בנה, יורש העצר של כס המלכות באוסטריה יוזף השני, על מנת שבמסווה של ביקור אחים, ישים סוף למצב הלא טבעי שהתקיים בין הבעל לאשתו ויביא למימוש את נישואיהם ולהולדת יורשי העצר הנדרשים כל כך למשפחת המלוכה הצרפתית. מכתביו של יוזף השני לאמו מבהירים כי מטרת שליחותו היא להביא לפתרון הבעיה ואכן, במהלך שהייה בת חודשיים בצרפת ב-1777 הוא כתב ועדכן את אימו, מריה תרזה, כי נדמה שאין בעיה יוצאת דופן בתפקודו של לואי ה-16, מלבד אי הבנה בסיסית בדרך בה יש לקיים יחסי מין. לאחר התערבותו של יוזף השני ועזיבתו את פריז, נפתרה הבעיה "העדינה", כלשונו של יוזף השני, ובמהרה עדכנה מארי אנטואנט את אימה כי היא בהיריון.
אי מימוש הנישואים מוסבר כיום על ידי היסטוריונים בכך שהמלך היה צריך לעבור ניתוח קצר (כנראה מילה לפתרון בעיית פימוזיס), אולם לא נמצא תיעוד לניתוח שכזה (ובזמן שבו כביכול עבר ניתוח זה הוא היה באמצע ציד). סברה אחרת טוענת שהפתח הווגינלי של מארי אנטואנט היה צר, ולכן היה מכאיב במיוחד. יש הטוענים כי לואי ה-16 חונך על ברכי השנאה לאוסטריה, וכי מימוש נישואיו עם אישה אוסטרית היה יותר מכפי שהיה ביכולתו לשאת.
ילדיםעריכה
מארי אנטואנט ילדה ארבעה ילדים, אולם בנוסף נהגה לדאוג לילדים היתומים והעניים אשר חיו בסביבת הארמון. היא אימצה באופן רשמי שמונה ילדים, אשר חלקם חיו עימה בארמון וורסאי וחלקם נשארו להתגורר אצל קרובי משפחה כשהם מקבלים קיצבה לאורך כל חייהם.[13]
מארי אנטואנט ראתה את עצמה כאחראית לחינוכם של ילדיה, בניגוד לנהוג בחצר הצרפתית בה הופקדו אומנות ומשרתים על כך, והקדישה את עיקר זמנה להם על אף הביקורת של אנשי החצר. ארבעת ילדיה הביולוגים היו:
- מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. מתה בגלות.
- ז'וזף לואי פרנסואה קסבייר, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, יורש העצר. מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות.
- לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. ירש את אחיו ז'וזף כיורש העצר. לפי החוק הישן הפך למלך לואי ה-17 עם הוצאת אביו להורג, אך המלוכה בטלה. מת ממחלה בכלאו. דודו לואי השמונה עשר כיבד את אחיינו והכתיר עצמו כ-18 בשל כך.[14]
- סופי ביאטריס (1786–1787), מתה בגיל 11 חודשים.
ערב המהפכה ופרשת המחרוזתעריכה
הזוג המלכותי לא נהנה מאהדה יתרה בקרב החצרנים, בשל מופנמותו של לואי, היצמדותה של המלכה לחוג ידידים מצומצם וזרותה למנהגי ורסאי.[9] גם מוצאה האוסטרי היה בעוכריה. גיסתה הנסיכה מארי אדלייד הטביעה לה את הכינוי הלא-מחמיא ״האוסטרית״, שדבק בה לאורך כל חייה. "הבעיה המלכותית", היה הכינוי של אנשי החצר לרכילות היומיומית על המצב הבין-אישי של המלך והמלכה, אשר בגינו לא זכו ליורש עצר. רכילות והשמצות כלפיה רווחו בוורסאי, ומארי אנטואנט צוטטה באומרה כי הרכילות היא זו שתביא בסופו של דבר למותה.[15]
אכזבתם של אחי המלך מכך שאנטואנט הביאה לו לבסוף ילדים והמרירות כלפיה בחוגי האצולה, השיקה מסע תעמולה נרחב כלפי המלכה בשלהי שנות ה-80. מ-1787 היה ברור שצרפת מצויה במשבר כלכלי חמור שדרש את יישום כל הרפורמות שהמלך היסס לגביהן מזה שנים. רוב מעמד האצולה היה נחוש להתנגד לכך; כזרה אוסטרית שנחשבה מתנשאת, המלכה הייתה מטרה קלה להשמצות. ישנן ראיות רבות לכך שהרכילות הפרועה מומנה על ידי אצילים מסוימים: בין היתר, נטען שילדיה הם פרי ניאוף, שכן לא הגיוני שהמלך הצליח להביא יורש לאחר שנים של כישלונות, והיא הוצגה כבזבזנית הוללת. תיאורים אלה דבקו בתדמיתה ההיסטורית, אך ויויאן גרודר מצאה שהייתה להם השפעה מועטה על דעת הקהל הטרודה בשנים הרלוונטיות. המתקפות על מארי אנטואנט כמעט לא תרמו דבר לפרוץ המהפכה הצרפתית.[16]
אחת השערוריות המפורסמות שנקשרו אז בשמה הייתה "פרשת מחרוזת היהלומים". לואי ה-15 רכש ענק יקר מאוד עבור פילגשו מאדאם דו בארי, אך זה לא הושלם טרם מותו. המלכה הסכימה לקבל את הצורפים לפגישה, אך סירבה לקנותו. אז שמעה על כך הרמאית והגנבת הידועה ז'אן דה-ולואה סן-רמי, שארגנה הונאה מתוחכמת: אנשיה זייפו מכתב מהמלכה לחשמן רוהאן, שהיה להוט לשפר את יחסיו עם מארי אנטואנט, ומצאו גם אישה הדומה לה שפגשה אותו. רוהאן שוכנע כי "המלכה" מבקשת שירכוש בשמה את הענק היקר בסתר וכספו יוחזר לו בהמשך. החשמן המתין עד בוש ואז כתב למלכה בבקשה לקבל את כספו. לואי הורה על מעצרו של הקרדינל באולם המראות בוורסאי, במטרה להעמידו למשפט ולהסיר כל ספק מחפותה של מארי אנטואנט בפרשה זו. במשפט נחשפה התרמית כולה וחפותה של המלכה אכן הוכחה, אולם השערורייה שנוצרה הייתה גדולה והנזק התדמיתי היה גדול מנשוא. אמנם הוכח במשפט שמארי אנטואנט לא ביקשה את המחרוזת, אולם השופט שזיכה את הקרדינל מאשמה, טען כי התרמית הצליחה הודות להתנהגותה הלא מוסרית והפזרנית של המלכה. המלכה הואשמה בכך שבהתנהגותה יצרה מצב בו הקרדינל הלך שולל להאמין למתחזה, כי המלכה מעוניינת לרכוש את הענק בכל מחיר. תדמיתה נפגעה קשות.
בעקבות פרשה זו והבנת הנזק התדמיתי שנגרם למארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור לשיפור תדמיתה של המלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם. מאמצים אלה עלו בתוהו.
פרוץ המהפכהעריכה
בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד במחלתו של בנם. במקביל לכך כונסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". לואי ה-16 שוכנע על ידי שר האוצר ז'אק נקר כי כינוס האספה יביא להעברת הרפורמות הכה נחוצות לכלכלה הצרפתית. אולם האספה התפוצצה בחוסר שביעות רצון של בני המעמד השלישי מהמקום שניתן להם וזכויות ההצבעה שלהם על החלטות האספה. הרפורמות החשובות לא אושרו, ושר האוצר פוטר. ההמון ראה בפיטוריו של שר האוצר האהוד ובתוצאות האספה סימן לכך שהשלטון אינו רואה את מצוקתם ופרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.
מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם המלך סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, אך שר המלחמה מרשל ברולי (צר') סירב להמליץ על כך ושכנע את המלך המהסס. מארי אנטואנט החליטה אף היא להישאר. היה ברור כי נשקפת סכנה של ממש לבני האצולה והמלוכה, אולם אפילו החלטת משפחת המלוכה להישאר בפריז נוכח הסכנה לא עזרה לשכנע את הצרפתים בטוהר כוונותיו של המלך. הם המשיכו לראות במלך אדם פסיבי והססן ואילו מארי אנטואנט תפסו כחזקה וכוחנית, ושולטת בו.
אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה.[17] מארי אנטואנט הפכה יותר ויותר לסמל השחיתות השלטונית בעיני המהפכנים. הם השחירו את תדמיתה והפכו אותה לדמות מפלצתית שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם. ב-5 באוקטובר 1789 התארגנה צעדה מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז, אך עם מטרה מוסווית לרצוח את המלכה. המהפכנים ארגנו נשים שייקחו חלק בצעדה ויפלשו לחדרי השינה של המלכה על מנת לרצוח אותה במיטתה. עשרות אלפי נשים צעדו במסע האמהות נגד המלכה, כאשר בתוך ההמון צעדו גם גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרצו המהפכנים את דלתות חדר השינה של המלכה והתעמתו עם חיילי המשמר שהגנו על חדריה. חיילי המשמר נרצחו במאבק, אך העניקו למלכה דקות יקרות מפז, שאפשרו לה להימלט מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של המלך, באמצעות מעבר מסדרונות סודי. ההמון הזועם אשר לא מצא את המלכה במיטתה כילה את זעמו בחפצים, קרע את הסדינים ונעץ כידונים במזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.
הפריצה לארמון ורסאי הפכה את המשפחה המלכותית לשבויה. המהפכנים אילצו את המשפחה המלכותית לעלות על כרכרות ולנסוע עימם לפריז, לארמון טווילרי הריק, כאשר הצעדה היא למעשה מסע אימים בו הצועדים צועקים ומגדפים, שרים ומשולהבים, מחזיקים כידונים שלופים שעל חודם תקועים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה.
לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו, והתקשה להחליט על הצעדים הבאים. הוא נטה להסכים עם דרישות המהפכנים לצמצום סמכויותיו ולהישבע אמונים למהפיכה, תוך איומים יום יומיים על חייו ועל חיי משפחתו.
משפחת המלוכה שהתה בארמון טווילרי 18 חודשים, במעצר בית. בתגובה לחוסר האונים של לואי ה-16, החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות ובניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה, והחלה לייעץ למלך כיצד לנקוט מול המהפכנים אשר דרשו ממנו לוותר על זכויותיו המלכותיות. היא החלה לכתוב מכתבים לבני בריתה של משפחת המלוכה ברחבי אירופה ולבני משפחתה באוסטריה. לבסוף היא שכנעה את לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על כל המשתמע מצעד זה (ביטול המלוכה כפי שהייתה נהוגה עד כה), על מנת להגן על ילדיה.
המנוסה לגבולעריכה
שהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים.
לעיתים קרובות היו אזרחים זועמים מנסים לפרוץ לארמון והדבר היווה סכנה לא רק למשפחה המלכותית אלא אף לחיילי המשמר שסיכנו את חייהם אל מול האספסוף. לואי ה-16 ומארי אנטואנט החליטו כי יש למנוע שפיכות דמים שכזו ועל כן אמר לואי ה-16 כי כל אזרח צרפתי שירצה להגיע אליו מוזמן לעשות זאת, שכן הוא כאן בשביל האזרחים ופריצת האזרחים לארמון נעשתה ללא שפיכות דמים. הצרפתים הגיעו עד למלך עצמו ודיברו עמו, והגיעו לצפות במלכה ובילדיה. אירוע זה הסתיים ללא אלימות, אולם הקלות שבה יכלו המהפכנים לפגוע בהם לא נעלמה מעיניהם. במקרה אחר התקבלו ידיעות כי מתארגנת פריצה לארמון של מהפכנים חמושים, וכי חיילי המשמר ככל הנראה יירצחו בקרב. כתוצאה מכך החליטו לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי הם יצאו אל גני טווילרי וישהו שם על מנת שהמהפכנים שפורצים לארמון לא יוכלו להגיע אליהם והחיילים לא ידרשו להגן עליהם בחייהם. המשפחה אכן עשתה זאת, המלך המלכה, מאדאם אליזבת ששהתה עימם, מארי תרז ולואי שארל יצאו אל גינות הארמון, והסתתרו שם. אולם אירוע זה לא הסתיים ללא אלימות. חיילי המשמר נטבחו על ידי המהפכנים בכל זאת, וגופותיהם נזרקו בקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט.
כתוצאה מהסכנה היומיומית על חייהם החלה מארי אנטואנט לשלוח מכתבים לבני משפחתה שקשרי הנישואים שרקמה מריה תרזה הביאו אותם מאוסטריה לחצרות המלוכה בכל רחבי אירופה, ולגורמים בינלאומיים נוספים, שייחלצו לעזרתם ויסייעו להם לצאת מצרפת. בתכתובת עניפה היא לא רק ניסתה לארגן את בריחתם, אלא אף סיפקה פרטי מידע מודיעיניים על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה. היא ידעה כי אם אוסטריה תנצח במלחמה מול צרפת, המהפכנים של צרפת ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת על אוסטריה יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה – אחיה. המכתבים נכתבו בקוד מיוחד ששימש את מארי אנטואנט לא רק לגורמים מלכותיים ברחבי אירופה אלא אף בתכתובת הפרטית שניהלה מול הרוזן אקסל פון פרסן[18].
הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה: הוצע שהמלך ימלט עם יורש העצר לאנגליה, ולמארי אנטואנט הוצע להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם המלכה חזרה ואמרה באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". במסמכי הזיכרונות של הקרובים למשפחת המלוכה שהתפרסמו לאחר המאורעות נאמר על כך כי: אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט. אולם לא היה ניתן לשכנע אותה לברוח לבדה, היא הייתה מעל לאנוכיותה ורווחתה האישית, על אף שאת חבריה וקרוביה היא עודדה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה[7].
ב-1791 תכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. הרוזן פרסן עשה מאמצים רבים להציל את משפחת המלוכה ובסופו של דבר עלה בידו לארגן בעבורם בריחה באישון הלילה אל גבול אוסטריה. הבריחה מהארמון התנהלה כשורה, ומשפחת המלוכה הצליחה לעבור כברת דרך ארוכה, כמעט עד לגבול, אולם במונטמדי (Montmédy) זיהה אותם אחראי דואר חד עין, הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז. כתוצאה מניסיון הבריחה הוחלט כי הם יעבירו את מקום כליאתם מארמון טולירי למצודת טמפל, שם הם הוחזקו כאסירים תחת משמר כבד.
חייהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה גם ללא ניסיון הבריחה; אולם יש הטוענים כי מנוסתם זירזה את הוצאתם להורג. נוכחותם של המלך והמלכה הייתה תזכורת מתמדת לאפשרות כי הם ישובו לשלטון, והמלוכנים, אשר התנגדו למהפכנים, קיוו להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.
ההוצאה להורגעריכה
הרוזן פרסן ניסה לעזור בשנית. הוא ביקש מדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה, תיהרס פריז. אולם איגרת זו, הנקראת איגרת ברונסוויק, החריפה את המצב. היא הדגישה כי יש ברית בין המלך והמלכה לבין צבאות האויב.
פריז המשיכה לסעור. רצח חפים מפשע ברחובות הפך לדבר שבשיגרה. במהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו, נערך טבח המוני ברחובות. 14 אלף איש נרצחו על ידי המונים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה. עם הגעתה לפריז היא נתפסה והועברה לשלטונות לצורך משפט על שיתוף הפעולה בינה לבין משפחת המלוכה. היא התבקשה לגנות ולקלל את המשפחה המלכותית במהלך המשפט, ומשסירבה לעשות זאת, הוצאה מאולם המשפט, אלא שבמקום להוביל אותה בחזרה לכלא, היא נדחפה אל דלתות האולם אשר נפתחו אל הרחוב ואל ההמון הזועם שהקיף את אולם המשפט, שהיה משולהב מהמחשבה על רציחתה של חברתה של מארי אנטואנט. מאדאם למבל נרצחה במקום, איבריה נכרתו וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט גבוה וצעד ברחובות העיר להציג את הניצחון. במהלך תהלוכת האימים הגיעו הצועדים אל חלון כלאה של מארי אנטואנט וקראו אליה שתגש אל החלון ותראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אליה שתצא אל החלון לנשק את שפתי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אולם לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.
צבאות מדינות אירופה איימו על צרפת אולם האיום המיידי הוסר כאשר בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים. ההצלה למשפחת המלוכה לא הגיעה. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה, וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת, כאשר גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.
לאחר הוצאתו להורג של בעלה נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, מאדאם אליזבת. שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל. עם זאת, כאשר לואי ה-16 הוצא להורג, האיום הבא על המהפכנים היה המלך החדש. אף על פי שלא הומלך מעולם, בנה הקטן של מארי אנטואנט, לואי שארל בן ה-8, היה יורש העצר. על כן, החליטו המהפכנים כי יש להפריד בין יורש העצר למשפחתו ול"חנכו מחדש" לא כמלך לעתיד, אלא כאזרח מהשורה. הם הגיעו ב-3 ביולי 1793 והודיעו כי הם לוקחים איתם את לואי שארל. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם רק לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי שארל, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. המשפחה לא הורשתה לראות עוד את לואי שארל. והילד בן ה-8 לא זכה עוד לראות את אמו ואת אחותו. מארי אנטואנט נהגה לעמוד ליד חלונה שעות, רק על מנת להצליח לשמוע את הדי קולו כאשר יצא לחצר הכלא ושר שירים אשר לימדו אותו השומרים, בגנות המלך והמלכה ובזכות המהפכה.
כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה זו היא הושמה בחדר צר, כאשר משמרות המהפכה שמרו על חדרה יום ולילה. החדר היה פתוח לקהל, אשר שילם כסף לבוא ולצפות ב"מלכה האחרונה של צרפת", כשעשוע דומה לזה של צפייה בבעלי חיים בגן חיות. התעללות המהפכנים במארי אנטואנט והמצוקה בגין הדאגה לילדיה הובילו לשינוי דרמטי במראה של המלכה. תיאורים רבים בתקופת המהפכה המתארים בכתב ובציור את פניה הקמוטים ושערה שהלבין כמעט בין לילה בימיה האחרונים מעידים על זאת וכן התיעוד על תסמונת מארי אנטואנט, תסמונת המעידה על מצב חרדה ומצוקה כה גדולים הגורמים לשערו של אדם להלבין במהירות [19].
מארי אנטואנט שהתה בתאה בכלא במשך 76 יום. בסופם נערך משפט בן יומיים שבו הוחלט על הוצאתה להורג. המשפט נועד להרשיע את המלכה ולהביא להוצאתה להורג. לשם כך הוצגו אישומים המתבססים על השמועות והרכילויות שפשטו בצרפת לאורך השנים, על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמים וראוותנותה. ההוכחות והעדויות היו קטעי העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית, ואלה הפכו לכתב האישום.
כמו כן, ניסו התובעים לטעון כי מארי אנטואנט לוקה בפריצות מינית כה איומה, עד כי קיימה יחסי מין עם בנה בן ה-8. על מנת לעשות זאת, הם הביאו את עדותו של לואי שארל, שכחלק מחינוכו מחדש על ידי המהפכנים היה להסיתו כנגד משפחתו, אם בסיפורים, אם בצעקות ואם במכות, עד כי הילד הסכים לטעון כל מה שרצו שיטען. אשמה זו הייתה כה מופרכת, עד כי הצגתה הביאה לראשונה את אהדת הקהל למלכה. תגובתה להאשמות הביעה יותר מכל עד כמה החשיבה מארי אנטואנט את דעת העם הצרפתי על פני דעתם של מקבלי ההחלטות: היא הסתובבה לקהל שליווה את המשפט והיה נוכח בדיונים, ופנתה במיוחד לאמהות בקהל ואמרה כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". הטענה, כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי, גרמה להבנה כי מטרת המהפכנים היא להרוג את המלכה וכי הם אינם בוחלים בדבר על מנת להביא לתוצאה זו. התנהגותה של מארי אנטואנט ותשובותיה שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט נשפטה והורשעה בבגידה.
גזר הדין היה ידוע מראש והוא ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום. ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. מארי השאירה מכתב מוכתם בדמעותיה, אותו הפנתה לגיסתה, מאדאם אליזבת, דודתם של ילדיה היחידה שנותרה מבני משפחת המלוכה בצרפת ושהתה עימם במהלך כלאתם בארמון טווילירי ובמצודת הטמפל, אך גם היא נשפטה והוצאה להורג זמן לא רב לאחר מכן. המכתב האחרון של מארי אנטואנט לא הגיע ליעדו מעולם ונשאר בידי המהפכנים. אולם שנים לאחר מכן הגיעו מילותיה האחרונות של מארי אנטואנט לידי בתה, מארי תרז שרלוט, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המאסר בארמון טוילירי וכיום הן חרוטות בקפלת אקספיואטורי בפריז.[20]
לאחר הוצאתה של מארי אנטואנט להורג, "מחנכיו" החדשים של לואי שארל עזבו את מצודת הטמפל, והשאירו אותו לבדו ללא השגחה. לואי שארל הושם בתא נפרד בקומה אחרת מאחותו, ואיש לא נכנס לטפל או לדבר איתו במשך כשנה. לאחר שנה הגיע רובספייר לבדוק את מצבו וראה כי הילד גוסס וכי הוא סובל מתזונה לקויה וממצב נפשי ירוד. לואי שארל נשאר למות לבדו בתאו, ורק בחודשיו האחרונים לחייו ולאחר בקשות רבות אושרה הגעתו של רופא להגיע ולטפל בו. לאחר מותו נערכה נתיחה לגופתו, והיא נזרקה בכנסיית סנט מרגוט. דבר מותו של הילד הקטן השאירה רבים מאזרחי צרפת בתדהמה, שכן בזאת תמה תקוותם של המלוכנים להשיב את המלך לכסאו. במשך שנים רבות עלו שמועות כי הילד ברח וכי גופתו של ילד אחר הושמה במקומו. אולם ליבו של הילד, שנשמר בסתר על ידי אחד מהמנתחים בביתו, סייע לקבוע שנים רבות לאחר מכן כי אכן היה זה לואי שארל שמת במצודה כתוצאה מהזנחה[21].
בתה של מארי אנטואנט, מארי תרז, נותרה לבדה בתאה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלה של אמה ושל דודתה. כל שידעה היה כי הן הועברו ממצודת הטמפל אל הקונסיירז'רי, אולם איש לא הסכים לענות על שאלותיה ולספר לה על דבר הוצאתן להורג. היא ביקשה שוב ושוב לראות את אחיה ולטפל בו, אולם בקשתה לא נענתה. לבסוף, לאחר שלוש שנים במצודת הטמפל, כאשר היא בת 17 בלבד, היא שוחררה בהחלפת שבויים עם אוסטריה והוגלתה מצרפת. רק לאחר שחרורה, גילתה מה עלה בגורלם של בני המשפחה.
ההוצאה להורג של מארי אנטואנט ושל כל בני משפחת המלוכה נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים במעשי רצח של ההמון ברחובות צרפת.[22]
מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן בבית הקברות של כנסיית מדלן, שבה נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16.
לאחר 20 שנה שבה ביתה, מארי תרז, מהגלות בחזרה לפריז על מנת לחפש אחר גופותיהם של בני משפחתה ובינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת.
בבזיליקת סן-דני קבורים כל מלכי צרפת מראשית המלוכה, ושם גם מוצג ליבו של לואי ה-17, בנם הקטן של מארי אנטואנט ולואי ה-16.
"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"עריכה
ערך מורחב – אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות
מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האמרה המיוחסת לה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בצרפתית "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche", בתרגום מילולי: "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש"), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם המייצג היטב את התקופה. אולם אמרה זו, כרבים מהסיפורים שסופרו על המלכה, התבררה כסילוף שנועד להכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה שהוביל למהפכה.
הציטוט המפורסם הוא אחד מני רבים שתרמו להצגת דמותה של מארי אנטואנט כמלכה מנותקת מהעם, מושחתת ואטומה לסבלו. משפט זה נצרב בזיכרון ההיסטורי ומיוחס לה כציטוט דברים בשם אומרם, אף שכיום כבר ידוע כי המשפט נאמר זמן רב טרם הגעתה לצרפת: בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים" אותו סיים לכתוב בשנת 1767 (כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12) ופרסם בשנת 1782, סיפר רוסו את האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת על נתיניה.[23][24] היה זה סיפור ידוע בתרבות הצרפתית, שעבר מפה לאוזן שנים רבות לפני הגעתה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה. כאשר פורסם הספר, כבר כיהנה מארי אנטואנט כמלכת צרפת והייתה אם לשני ילדים (מתוך ארבעה שילדה בחייה) לאחר שנים רבות של המתנה. הקושרים נגדה בחצר המלוכה עשו שימוש בספרו של רוסו ובציטוט שהביא, על מנת לטעון שהיא-היא הדמות המדוברת בספרו ובכך להשניא אותה על העם.
יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, טענה שעשויה להסביר מדוע הושלך הציטוט על מארי אנטואנט, בגין קשרי המשפחה בינה לדמות האלמונית שאמרה את המשפט המפורסם. אולם מועד כתיבת ספרו של רוסו מפריך טענה זו, ומציב את הציטוט כרונולוגית בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת, מקובלת יותר, היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות אחרת, כיום אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.[8][25]
כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על עשייה פילנתרופית של מארי אנטואנט, על הרפורמות שהכניסה בחצר המלוכה ועל תמיכתה בעניי הממלכה, וכן מסמכים המעידים על התנגדותם הנחרצת של בני מעמד האצולה ואנשי חצר המלכות לשינויים אלה. בכל אלה יש כדי לספק הסבר להשחרת דמותה של מארי אנטואנט, לדחיקתה מן ההיסטוריוגרפיה כדמות משמעותית וחיובית בתולדות צרפת, ולהפיכתה לידועה לשמצה בגין חומרניותה וקלות דעתה. מסמכים שונים מציגים כי היו אלה בני מעמד האצולה בצרפת שרצו לשמר את כוחם ואת שליטתם במלך, ובכך הביאו למפלתה של המלכה, למפלת המלוכה כולה, ובכך אף גזרו את דינם שלהם, כאשר בני האצולה עצמם איבדו נכסיהם ואת ראשם במהלך המהפכה הצרפתית.
אילן יוחסיןעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
- סנה ג'טר נסלונד. שפע - סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
- אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
- אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.
- הופמן, עמוס. מהפכה של הרוח. נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18. הוצאת רסלינג, 2012.
- ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.
- Deborah Cadbury, The lost king of France, Fourth Estate, London, 1988
- Sanche De Gramont, Epitaph for Kings, Hamish Hamilton, London, 1967
- Evelyn Farr, Marie Antoinette and Count Fersen - The untold story, Peter Owen, London and Chicago, 2013
- Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001
- Evelyne Lever, Marie-Antoinette, Reunion des musées nationaux, Paris, 2006
- The Question of Marie‐Antoinette: The Queen and Public Opinion before the Revolution, Vivian R. Gruder1, French History (2002) 16 (3): 269-298.
קישורים חיצונייםעריכה
- תדהר ואלד, פאריס, למלכה יש בית, באתר הארץ
- זכרונותיה של הנסיכה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (בצרפתית)
- זכרונותיה של קמפיין, אומנת ילדי המלוכה, על מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
- זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות בארמון ורסאי, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אדמונד ברק והלקחים מהמפכה הצרפתית
- נאום הביקורת של אדמונד ברק על מותה של מארי אנטואנט (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מארי אנטואנט, 20 ביולי 2010- ז'אן ג'ק רוסו, וידויים, הוצאת כרמל, עמוד 250
- A Dictionary of Quotations
- מכתבה האחרון של מארי אנטואנט לגיסתה, מאדאם אליזבת׳, לאחר מתן גזר הדין
- מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר, פרנקופילים אנונימיים
- מארי אנטואנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מארי אנטואנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרי אנטואנט (1755-1793), אשת לואי ה-16 מלך צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שולייםעריכה
- ^ 1 2 3 Weber Caroline - Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution
- ^ זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות ארמון ורסאי
- ^ louis and Antoinette, Vincent Cronin, published by Millefleurs, 1996
- ^ Marie Antoinette, Philippe Huisman and Marguerite Jallut, published by Studio, 1971
- ^ זכרונותיה של קמפיין על מארי אנטואנט
- ^ 1 2 קמפיין
- ^ 1 2 3 4 מאדאם דה הוסט
- ^ 1 2 שטפן צווייג "מארי אנטואנט"
- ^ 1 2 Cadbury, 2002
- ^ 1 2 http://francophilesanonymes.com/marie-antoinette-fashion/ מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר], פרנקופילים אנונימיים
- ^ "טכניקה מתקדמת חשפה מילים שצונזרו במכתביה של מארי אנטואנט". הארץ. נבדק ב-2021-10-12.
- ^ "I shall love you up to the death" (Marie-Antoinette to Axel von Fersen) Jacques Patarin, Val ́erie Nachef, 2009
- ^ *Philippe Huisman, Marguerite Jallut: Marie Antoinette, Stephens, 1971
- ^ * מאמר מסכם: בדיקת DNA לשרידי ליבו של לואי ה-17 מול שרידי משיערה של מארי אנטואנט Jehaes, Decorte,Peneau, Petrie, Boiry, Gilissen, Moisan, Van den Berghe, Pascal and Cassiman - Mitochondrial DNA analysis on remains of a putative son of Louis XVI, King of France and Marie-Antoinette, 1998
- ^ מארי אנטואנט בוויקיציטוט
- ^ Gruder, 2002
- ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
- ^ * פענוח הצופן הסודי ששימש את מארי אנטואנט במכתביה EVELYN FARR, CODE-BREAKER
- ^ מדוע השיער מלבין?, באתר מדוע השיער מלבין?, 2016-11-12
- ^ Chapelle expiatoire, Centre des monuments nationaux (בצרפתית)
- ^ * מאמר מסכם: בדיקת DNA לשרידי ליבו של לואי ה-17 מול שרידי משיערה של מארי אנטואנט Jehaes, Decorte,Peneau, Petrie, Boiry, Gilissen, Moisan, Van den Berghe, Pascal and Cassiman - Mitochondrial DNA analysis on remains of a putative son of Louis XVI, King of France and Marie-Antoinette, 1998
- ^ נאום הביקורת של אדמונד ברק (1729–1797), על קיצוניות המהפכה הצרפתית, מותה של המלכה ומותו של עידן
- ^ Jean-Jacques Rousseau, Confessions, Book V
- ^ Respectfully Quoted: A Dictionary of Quotations
- ^ ססיל אדמס, Did Marie Antoinette really say "let them eat cake"?, אתר StraightDope.com, 24 באוקטובר 1986