"השתלטות עוינת" היא תהליך בו קבוצת מנהלים, משקיעים או חברה רוכשים באופן זה או אחר חברה אחרת ומשתלטים על ניהולה תוך החלפת ההנהלה הקודמת. הרוכשים, שהם חיצוניים לארגון, פונים בדר"כ ישירות לבעלי-המניות וקונים מהם את מניותיהם במחיר גבוה ממחיר השוק שלהן, וכך מגיעים לעמדת בעלות המספיקה לשליטה על החברה. ההשתלטויות מתבצעות במסגרת "השוק לשליטה ארגונית" אשר הוא חיצוני לארגונים ומתקיים במקביל לשוק התחרותי הרגיל הפועל ביניהם. מטרת ההשתלטויות יכולה להיות פירוק החברה הנרכשת או הטמעתה בחברה אחרת (מיזוג בכוח), והן יכולות להתבצע במסגרת שלושה מודלים בסיסיים: 1) שתי קבוצות מנהלים מתחרות על ניהולה של חברה מסוימת. במקרה זה בעלי-המניות יהיו פאסיביים ומטרתם תהיה מכירת מניותיהם למרבה במחיר או תמיכה בקבוצת ההנהלה אשר תעלה את ערכן. 2) קבוצת יזמים חוברת לבעלי-מניות על-מנת להחליף את ההנהלה. היזמים אינם בהכרח רוצים לנהל את החברה. 3) המשתלטים הם מנהלים אשר מנסים לקדם אינטרסים אישיים וליצור אימפריות עסקיות, לא מתוך שיקולים אפקטיביים אלא מתוך מה שמגדירה "תיאוריית היוהרה" כהפרזה בערכם העצמי והערכה מוטעית של החברה הנרכשת. פעולה כזו מזיקה לערך מניותיה של החברה הרוכשת ועל-כן מהווה פגיעה באינטרסים של בעלי-המניות שאותם אמורים המנהלים לשרת.
Manne (1965) אומר שהמטרה המרכזית של השתלטויות היא שיפור הניהול של חברות שהמנהלים שלהן כשלו בעבודתם. לכן ההשתלטויות אינן פוגעות בשוק התחרותי אלא משפרות את השליטה בו ואת ניהול החברות הכלולות בו. הוא טוען שמיזוגים הם סוג של השתלטות אך גם מבחין ביניהם: במיזוגים רכישת החברה נעשית בהסכמת ההנהלה והדירקטוריון ועל-כן גם מחייבת לשלם להם תמורות גבוהות. המיזוגים עדיפים בדר"כ על סוגי השתלטות אחרים משום שאינם מצריכים מסחר יקר במניות, אולם אם לא מצליחים להגיע להסכמה הם עלולים להפוך להשתלטויות עוינות.
Hirsch (1986) מונה גם הוא הבדלים בין מיזוג והשתלטות: מיזוג נעשה בדר"כ בין חברות מאותו סקטור, ואילו השתלטות יכולה להיעשות ע"י חברות מסקטורים שונים לגמרי, המיזוג חייב להיות ידידותי ואילו ההשתלטות יכולה להיות עוינת, וכן המשתלטים תופסים שליטה מלאה על ה"מטרה" ואילו במיזוג ההנהלה אינה בהכרח מתחלפת. חוקרים ניסו לנבא בעזרת תיאוריות שונות את מאפייני החברות שיהוו מטרות מפתות להשתלטות עוינת. המחקרים האמפיריים העלו כי אין תיאוריה אחת אשר כל השערותיה מאומתות. עם זאת כמה מהן אוששו. טענות התיאוריה הפיננסית שהמחקרים אוששו הן: 1) בעלות החברה על הון נזיל תגדיל את סיכוייה להוות מטרה – זאת משום שהון נזיל מורה על-כך שלא נעשה שימוש אפקטיבי בכסף ועל-כך שלמנהלי החברה יש חופש פעולה רחב. הוא אינו בהכרח מצביע על ביצועים טובים ובריאות ארגונית – כמו שטוענות התיאוריות הארגוניות. 2) חסרונותיו של ארגון זקן יגדילו את סיכוייו להוות מטרה – למרות שהאספקטים האורגניים והחברתיים שלו בריאים ומפותחים, ארגונים זקנים הם אינרטיים מאוד, כוח עבודתם ותיק ושמרן והם לא משתמשים במשאביהם באפקטיביות. 3) ארגון שביצועיו הכלכליים טובים מקטין את סיכוייו להוות מטרה – זאת משום שהסוכנים-המנהלים מתפקדים היטב, מנצלים היטב את משאבי הארגון והבעלים שבעי-רצון מהם. טענות של תיאוריות ארגוניות אשר המחקרים אוששו: 1) רקע פיננסי של המנכ"ל יגדיל את סיכויי החברה להוות מטרה – אם המנכ"ל הוא בעל רקע בייצור או בשיווק הוא יראה בארגון יחידה אורגנית ויתקשה למכור אותה, אולם אם המנכ"ל הוא מרקע פיננסי הוא יראה בארגון אסופת נכסים שיחסיה מוסדרים באסופת חוזים, ועל כן היא עומדת למכירה בכל עת לכל המרבה במחיר. 2) שליטה משפחתית של החברה תקטין את סיכוייה להוות מטרה – כנכס משפחתי יש לה גם ערך סנטימנטלי, ובעליה יתקשו להיפרד ממנה. מאנה (שם) רואה את ערכן הנמוך של המניות כגורם אשר יפתה משתלטים לרכוש את החברה, משום שמתוך הנחה שערכן משקף את המידע הנחוץ אודות פעילות החברה והתנהלותה – ערך נמוך מצביע על-כך שהפוטנציאל של החברה אינו מנוצל וגורמים שונים רוצים לנסות לשפר זאת בעצמם. כמו-כן הוא מצביע על-כך שלמנהלים יש ככל-הנראה משכורות ותגמולים נמוכים ועל-כן הרכישה תהיה זולה יחסית. כיום ההשתלטויות מהוות מהלך דומיננטי בשוק האמריקאי אולם זה אינו המצב מאז ומעולם. עפ"י הירש (שם), עד תחילת שנות השבעים נחשבו ההשתלטויות פעולה חריגה, לא לגיטימית ולא מכובדת אשר מחזיקים בה רק גורמים שאינם חלק מעולם העסקים המכובד וההגון. תפיסה זו וחששן של חברות קטנות מהשתלטויות הביאו ללחץ ולחקיקה מאסיבית למניעתן. אך למרות כל המאמצים, הפכה טכניקת ההשתלטות למכשיר לגיטימי ונפוץ.