נבחרת גרמניה בכדורגל נשים
נבחרת כדורגל הנשים של גרמניה היא נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של גרמניה. הנבחרת מנוהלת על ידי התאחדות הכדורגל הגרמנית, ומייצגת את גרמניה במשחקי ידידות נגד נבחרות לאומית אחרות, וכן בטורנירים בינלאומיים כמו אליפות אירופה בכדורגל נשים, גביע העולם בכדורגל נשים, ליגת האומות של אופ"א לנשים ובמשחקים האולימפיים.
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| כינוי | האחת-עשרה הלאומיות (Die Nationalelf) | |||
| התאחדות | התאחדות הכדורגל הגרמנית | |||
| השתייכות | UEFA | |||
|
דירוג פיפ"א (12 ביוני 2025) |
3  | |||
| - ניקוד פיפ"א | 2,030.88 | |||
| - דירוג שיא | 1 (נמדד באוקטובר 2003) | |||
| - דירוג שפל | 6 (נמדד ביולי 2023) | |||
| מאמן | כריסטיאן ווק | |||
| קפטן | ג'וליה גווין | |||
| מירב השערים | בירגיט פרינץ (128) | |||
| מירב ההופעות | בירגיט פרינץ (214) | |||
| אצטדיון ביתי | אצטדיון ווקסינדה | |||
| אתר רשמי | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
| משחק בינלאומי ראשון | ||||
 שווייץ 1 - 5  מערב גרמניה(קובלנץ, מערב גרמניה; 10 בנובמבר 1982) | ||||
| הניצחון הכי גדול | ||||
 קזחסטן 0 - 17 גרמניה(ויסבאדן, גרמניה; 19 בנובמבר 2011) | ||||
| ההפסד הכי גדול | ||||
 ארצות הברית 6 - 0 גרמניה(ג'ורג'יה, ארצות הברית; 14 במרץ 1996) | ||||
| גביע העולם בכדורגל | ||||
| הופעות | 7 (הראשונה ב-1991) | |||
| ההישג הטוב |
 מקום ראשון, 2003, 2007 | |||
| המשחקים האולימפיים | ||||
| הופעות | 6 (הראשונה ב-1996) | |||
| ההישג הטוב |
מקום ראשון, 2016 | |||
| אליפות אירופה בכדורגל נשים | ||||
| הופעות | 10 (הראשונה ב-1989) | |||
| ההישג הטוב |
מקום ראשון, 1989, 1991, 1995, 1997, 2001, 2005, 2009, 2013 | |||
הנבחרת הגרמנית היא הנבחרת המדורגת שנייה במידת הצלחתה ההיסטורית אחרי נבחרת ארצות הברית. הנבחרת זכתה פעמיים במונדיאל, שמונה פעמים באליפות אירופה וזכתה במדליית הזהב באולימפיאדה ב-2016. בין השנים 1995-2013, הנבחרת זכתה בשישה טורנירי יורו רצופים. גרמניה היא המדינה היחידה בה נבחרות הנשים והגברים זכו גם במונדיאל וגם ביורו. השחקנית עם מספר השערים הגבוה ביותר עבור הנבחרת היא בירגיט פרינץ, שגם זכתה בנעל הזהב במונדיאל 2003.
בשנים 2003 ו-2009, הנבחרת נבחרה כקבוצת השנה של גרמניה. עד למרץ 2009, הנבחרת הייתה מדורגת במקום השני בדירוג פיפ"א, אך ב-27 במרץ היא נשרה למקום השלישי לראשונה אחרי חמש וחצי שנים. לאחר שזכתה ביורו 2009, הנבחרת חזרה למקום השני. ב-19 בדצמבר 2014, גרמניה עלתה למקום הראשון בדירוג, וזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נבחרות הגברים והנשים של אותה המדינה דורגו במקום הראשון בדירוג בו זמנית. גם לאחר ההופעה הכושלת בגביע SheBelieves ב-2018, הנבחרת ירדה למקום השלישי. ביוני 2018 חזרה הנבחרת למקום השני. עקב כישלונה להעפיל לאולימפיאדת טוקיו שנדחתה בשנה עקב מגפת הקורונה, הנבחרת ירדה למקום השלישי באוגוסט 2021, ומשם למקום הרביעי במרץ 2022. לאחר ההפסד נגד סרביה במוקדמות המונדיאל, נשרה הנבחרת למקום החמישי בחודש יוני. אחרי ההדחה בשלב הבתים במונדיאל 2023, הנבחרת ירדה למקום השישי בדירוג.[1] תודות להופעות הנבחרת במוקדמות יורו 2025 ובאולימפיאדת פריז ב-2024, הנבחרת עלתה למקום השלישי בדצמבר 2024.[2]
מפברואר 2019 ועד לתחילת נובמבר 2023, מרטינה פוס-טקלנבורג שימשה כמאמנת הנבחרת,[3] ומאוקטובר 2023 עד אוגוסט 2024 שימש הורסט רובש כמאמן הזמני. במרץ 2024, ההתאחדות הגרמנית הודיעה שכריסטיאן ווק יחליף את רובש בקיץ 2024.[4] ווק משמש כמאמן מאוגוסט 2024.
על הופעותיה במונדיאל 2003 ו-2007 וביורו 2009, הקבוצה הייתה מועמדת לפרס לאורוס לקבוצה הטובה של השנה (אנ') בשנים 2004, 2008 ו-2010.[5]
היסטוריה
עריכההערה: שני הקטעים הבאים עוסקים בהתפתחות כדורגל הנשים ברפובליקה הפדרלית לשעבר. ראו גם: כדורגל נשים ברפובליקה הפדרלית הגרמנית
היסטוריה מוקדמת
עריכהב-1955, באספת פדרציית הכדורגל הגרמנית, הוחלט לאסור על קיום כדורגל נשים. הנימוק באותה התקופה היה ש"משחק מעין זה מהווה היפוך לטבע הנשים", וש"במאבק על הכדור, החן הנשי נעלם והגוף והנשמה סופגים פגיעה", וש"חשיפת הגוף מפירה את ההגינות ואת דרך הישר".[6] למרות האיסור, למעלה מ-70 משחקים בינלאומיים בלתי-רשמיים נערכו בשנות ה-50 וה-60. ב-23 בספטמבר 1956, התקיים המשחק הראשון של נבחרת גרמניה בכדורגל נשים. המשחק נערך באצטדיון מתיאס סטינס באסן בפני 17,000 צופים. היריבה הייתה נבחרת הולנד בכדורגל נשים, והמשחק הסתיים בניצחון גרמניה 2-1.
האיסור על קיום כדורגל נשים בוטל על-ידי ההתאחדות רק ב-31 באוקטובר 1970. באותו הזמן, ההערכה הייתה שישנן 40-60,000 כדורגלניות שמשחקות במועדונים תחת ההתאחדות הגרמנית.[7] ההתאחדות פחדה שמא הנשים יפתחו התאחדות כדורגל משלהן.[8]
בעוד התאחדויות שונות הקימו נבחרת נשים כבר בשנות ה-70, ההתאחדות הגרמנית לא עשתה מאומה למשך תקופה ארוכה. ב-1980, נציג ההתאחדות הורסט שמידט ביקר בטאיוואן ביחד עם קבוצת הנוער של איינטרכט פרנקפורט, וקיבל הזמנה לגביע העולם בכדורגל נשים הבלתי-רשמי בשם ההתאחדות הגרמנית, תוך שהוא אינו מציין את העובדה שלגרמניה אין נבחרת נשים. בכדי לא להביך את עצמה, ההתאחדות שלחה את האלופה המכהנת ברגיש גלדבאך למזרח הרחוק, והקבוצה יצאה מהטורניר כמנצחת הבלתי-רשמית עם 25 שערים וללא הפסדים.[9][10] ההתאחדות אז הכירה בצורך בנבחרת, וייסדה את נבחרת הנשים ב-1982. נשיא ההתאחדות דאז, הרמן נויברגר, הפקיד בידי גרו ביסנץ - אז מאמן בבית הספר לספורט בקלן - את המשימה לבנות את הנבחרת. ביסנץ היה סקפטי בתחילה, אך בהמשך קיבל על עצמו את תפקיד המאמן. כיון שאופ"א ייסדה את אליפות אירופה בכדורגל נשים ומשחקי המוקדמות הראשונים תוזמנו ל-1983, זמן היה שם המשחק.[11]
1982-1993: התחלה קשה וניצני הצלחה
עריכהגרו ביסנץ ערך שני מסעות חיפוש בספטמבר 1982, מהם הרכיב נבחרת בת 16 כדורלגניות. הנבחרת דאז הורכבה בעיקר משחקניות המועדון הבכיר ברגיש גלדבאך.[12] אן טרבנט מונתה לשמש כעוזרת המאמן. המשחק הבינלאומי הרשמי הראשון נערך ב-10 בנובמבר 1982. במעקב אחרי המסורת, היריבה הייתה שווייץ, מולה ערכה נבחרת הגברים את משחקה הרשמי הראשון. דוריס קרסימון כבשה את השער הראשון בדקה ה-25, ובמחצית השנייה השחקנית בת ה-18 סילביה נייד כבשה פעמיים והובילה לניצחון 5-1. נייד מונתה ב-1996 לשמש כעוזרת מאמן הנבחרת וב-2005 מונתה למאמנת הנבחרת.
הנבחרת הראשונה
עריכהמריון איזברט (36. קלאודיה רייכלר) - גבי דלוגי-וינטרברג (52. קריסטל קלינצמן (אנ')); פטרה לנדרס (אנ'); מוניקה שטיינמץ (אנ'); בריג'יט קלינץ (אנ') - ריקה קוקק (אנ') (41. סילביה נייד); אן טרבנט-הארבראך (אנ'); בטינה קרוג (אנ') (47. בירגיט אופרמן (אנ')) - בירגיט בורמן; דוריס קרסימון; אינגריד גבאואר (אנ') (47. פטרה ברטלמן)
- שערים: נייד (2), בורמן, גבאואר, קרזימון[13]
עקב העבודה המאומצת, אן טרבנט פרשה מתפקידה כעוזרת המאמן ב-1983. מחליפתה שמונתה ב-1986 הייתה טינה ת'וין (אנ'), אותה הכיר ביסנץ מעבודתו באוניברסיטת קלן. אליפות אירופה הראשונה נערכה כשגרמניה אינה משתתפת, כיון שכשלה מלהעפיל לטורניר. חמישה תוצאות תיקו והפסד לדנמרק הובילו לסיום במקום השלישי במוקדמות. מטרתו הראשונית של ביסנץ הייתה להדביק את הפער אל מול הקבוצות הסקנדינביות ואיטליה - שבאותו הזמן היו הנבחרות החזקות באירופה - תוך חיזוק אימונים ועבודה עם הנוער. מ-1985 והלאה, ביסנץ חידש את הקבוצה לעיתים קרובות, אך זה לא מנע מהקבוצה מלהיכשל להעפיל ליורו 1987. באותה התקופה, ת'וין פיתחה את מערך הסקאוטינג בכדי לשלב כדורגלניות חדשות ומוכשרות בנבחרת.
במוקדמות יורו 1989, הנבחרת הגרמנית סיימה את הקמפיין ללא הפסדים וללא ספיגות. ב-17 בספטמבר הנבחרת השיגה את ניצחונה הראשון בספרות זוגיות, בניצחון 10-0 על שווייץ. בהמשך הבטיחה הנבחרת את השתתפותה בחצי הגמר, אחרי ניצחונות ברבע הגמר על צ'כסלובקיה (1:1, 2-1). הטורניר התקיים בגרמניה, ובחצי הגמר שיחקה הנבחרת נגד איטליה בזיגן. היה זה המשחק הראשון של הנבחר ששודר בשידור-חי בטלוויזיה. ערוץ ARD משך יותר צופים מהערוצים היריבים, כששטפי גראף משחקת טניס באותה השעה. בדו-קרב הפנדלים, שוערת הנבחרת מריון איזברט יצאה הגיבורה, כשהיא הצילה שלוש בעיטות והבקיעה את הבעיטה המכריעה. ב-2 ביולי 1989, הנבחרת פגשה בגמר את הנבחרת העדיפה, נורווגיה. 23,000 צופים צפו במשחק באוסנבריק, מספר שיא לנבחרת הגרמנית שעמד על תילו עד ל-22 ביולי 2009. הנבחרת הגרמנית הייתה עדיפה כל המשחק וניצחה 4-1, כשהניצחון מהווה פריצת דרך בכדורגל הנשים בגרמניה. סילביה נייד הובילה את הקישור באותו המשחק, כשדוריס פיטשן מנצחת על ההגנה, והיידי מוהר משמשת כאחת החלוצות הטובות בעולם באותה התקופה.
שנתיים לאחר מכן, הנבחרת הגרמנית שמרה בהצלחה על התואר. במוקדמות, הנבחרת שמרה על מאזן ללא הפסדים (חמישה ניצחונות ותיקו בודד), לפני שניצחה את אנגליה (4-1, 2-0) ברבע הגמר. טורניר הגמר נערך במתכונת מצומצמת בדנמרק ב-1991. בחצי הגמר הקבוצה שיחקה שוב נגד איטליה, וניצחה בקלילות 3-0, כשהיידי מוהר כובשת שני שערים וסיסי ריית' מבקיעה אחד. ב-14 ביולי 1991 גרמניה נפגשה לגמר שני ברציפות נגד נורווגיה. הנורווגיות עלו ליתרון משער של הגסטד, אך שער של היידי מוהר הוביל לכך שהמשחק המשיך להארכה. בהארכה מוהר הבקיעה שוב וסילביה נייד הוסיפה לניצחון 3-1. בקבוצה המצליחה הייתה גם בטינה ויגמן, מי שלימים הייתה מאמנת הנבחרת, יחד עם בירגיט פרינץ, קפטנית הכבוד של הנבחרת.
המשחק הראשון אחרי הזכייה בטורניר ציין מאורע היסטורי, כשגרטרוד רגוס הייתה לשופטת הראשונה שניהלה משחק בין נבחרות נשים.[14] בנובמבר 1991, הנבחרת השתתפה במונדיאל הנשים הראשון, שנערך בסין. אחרי ניצחונות על ניגריה, טאיוואן ואיטליה, הקבוצה העפילה לרבע-הגמר מבלי שספגה שערים. סילביה נייד כבשה את שערה הראשון של הנבחרת במונדיאל ב-17 בנובמבר נגד ניגריה.[15] ברבע הגמר ניצחה הנבחרת את דנמרק 2-1, אך בחצי הגמר נבחרת ארצות הברית הייתה חזקה מדי עבור הגרמניות, שהפסידו 5-2 לזוכה העתידה. אחרי הפסד 4-0 לשוודיה במשחק על המקום השלישי, גרמניה סיימה במקום הרביעי בטורניר.
יורו 1993 היה אכזבה עבור הנבחרת. ההעפלה הושגה על-ידי משחק בודד (ניצחון 3-0 על יוגוסלביה, כשהגומלין מבוטל עקב מלחמת האזרחים) וגרמניה עברה את רבע הגמר בקלילות עם ניצחון 7-0 ותיקו 0-0 על רוסיה. עם זאת, בטורניר הגמר הנבחרת הפסידה בחצי הגמר בפנדלים לאיטליה, וכן ספגה הפסד 3-1 נגד דנמרק בשלב הבתים. המאמן ביסנץ שילב בנבחרת שחקניות צעירות ומוכשרות כמו סטפי ג'ונס (אנ'), מארן מיינרט וסילקה רוטנברג (אנ'), ובכך הניח את היסודות להצלחה העתידית של הנבחרת.
1994-2001: סדרת ניצחונות באירופה, אכזבות במונדיאל ובאולימפיאדה
עריכה
ב-1995, הנבחרת שוב הגיעה לגמר היורו. הנבחרת ניצחה בכל משחקי המוקדמות, ורשמה רקורד מדהים של 55 שערים ואפס ספיגות בשישה משחקים. הגרמניות ניצחו שלושה משחקים בספרות זוגיות, כולל ניצחון שיא של 12-0 על ויילס ב-31 במרץ 1994. מספר חודשים לאחר מכן, בירגיט פרינץ בת ה-16 ערכה את הופעת הבכורה שלה במדי הנבחרת. ברבע הגמר פגשה גרמניה את רוסיה וניצחה 5-0 בסיכום שני המשחקים. בחצי הגמר, ניצחה הנבחרת את אנגליה 4-1 ו-2-1 והעפילה לגמר. הגמר נערך ב-26 במרץ 1995, והתקיים באצטדיון פריץ ואלטר בקייזרסלאוטרן. שוודיה עלתה ליתרון מוקדם דרך אנדרסון, אך הגרמניות הפכו את התוצאה עם שערים של מארן מיינרט, בירגיט פרינץ ובטינה ויגמן. השוודיות הספיקו לכבוש שער נוסף, אך בסופו של דבר חגגו הגרמניות זכייה שלישית ביורו.
בקיץ 1995 התקיים בשוודיה מונדיאל הנשים השני. גרמניה שהעפילה לטורניר עקב זכייתה ביורו ב-1991, התקשתה בשלב הבתים. אחרי ניצחון צמוד על יפן, הגרמניות איבדו יתרון 2-0 והפסידו 3-2 למארחת. ניצחון 6-1 על ברזיל סייע לנבחרת לסיים במקום הראשון בבתים. ברבע הגמר הביסה גרמניה את אנגליה 3-0, ובחצי הגמר נגד סין, בטינה ויגמן הבקיעה בשניות האחרונות לפני שריקת הסיום ושלחה את הנבחרת לגמר. עם זאת, החגיגה הגרמנית נעצרה כשנורווגיה ניצחה בגמר 2-0.[16]
באותה שנה, התקיימו בפרנקפורט משחקי ה-EuroGames, מאירועי הספורט הגדולים של קהילת הלהט"ב. מספר שחקניות מהנבחרת הגרמנית רצו להשתתף במשחקי הבדמינטון, ושערורייה פרצה כשההתאחדות הגרמנית שמעה על העניין. ההתאחדות אסרה על השחקניות להשתתף במשחקים, והזהירה בהשעייה מהנבחרת של שחקניות שישתתפו באירוע.[17]
שנה לאחר מכן, כדורגל הנשים הפך לראשונה לספורט אולימפי באולימפיאדת אטלנטה. בטינה ויגמן כבשה את השער האולימפי הראשון במשחק הפתיחה נגד יפן. אחר הניצחון על יפן הגיע הפסד לנורווגיה. במשחק האחרון בשלב הבתים, גרמניה הובילה על ברזיל חלק גדל המשחק, עד ששער של סיסי קבע את התוצאה 1-1 והדיח את הנבחרת מהטורניר. אחרי הקמפיין, גרו ביסנץ פרש מתפקיד המאמן. תחת הנהגתו, הפכה הנבחרת הגרמנית לאחת מהנבחרות החזקות בעולם. את ביסנץ החליפה טינה ת'וין, מי ששימשה כעוזרת המאמן מ-1986 והאישה הראשונה שקיבלה רישיון אימון כדורגל.
אליפות אירופה ב-1997 בנורווגיה ושוודיה הייתה המבחן הראשון עבור המאמן החדש. במוקדמות, הנבחרת הגרמנית פגשה את נורווגיה ונחלה הפסד ביתי ותיקו בחוץ. גרמניה סיימה במקום השני בבית ונאלצה לשחק במשחק הדחה נגד איסלנד. שני ניצחונות מכריעים העניקו לגרמניות את הכרטיס לטורניר. תוצאות תיקו מול נורווגיה ואיטליה וניצחון 2-0 על דנמרק בשלב הבתים סייעו להעפלתה של הנבחרת לחצי הגמר, בו ניצחה היא את המארחת האחרת, שוודיה, בתוצאה 0-1. בגמר הנבחרת פגשה שוב את איטליה, כששערים של סנדרה מינרט ובריגיט פרינץ מבטיחות תואר אליפות אירופה רביעי לגרמניות. האכזבה היחידה בגמר הייתה כמות הצופים, שעמדה על 2,200 בלבד באצטדיון באוסלו.
כל גביעי העולם
עריכה
כל אליפויות אירופה
עריכהסטטיסטיקות ונתונים
עריכהנכון ל-5 באפריל 2025. השחקניות המודגשות עדיין פעילות בקבוצותיהן.
שיאניות ההופעות
עריכה| דירוג | שחקנית | הופעות | שערים | שנים בנבחרת |
|---|---|---|---|---|
| 1 | בירגיט פרינץ | 214 | 128 | 1994–2011 |
| 2 | קרסטין סטגמן | 191 | 8 | 1995–2009 |
| 3 | אריאנה הינגסט | 174 | 10 | 1996–2011 |
| 4 | אניה מיטאג | 158 | 50 | 2004–2017 |
| 5 | בטינה ויגמן | 154 | 51 | 1989–2003 |
| 6 | רנטה לינגור | 149 | 35 | 1995–2008 |
| 7 | סנדרה מינרט | 147 | 16 | 1992–2007 |
| 8 | נדין אנגרר | 146 | 0 | 1996–2015 |
| 9 | אלכסנדרה פופ | 145 | 67 | 2010–2024 |
| 10 | דוריס פיטשן | 144 | 16 | 1986–2001 |
מלכות השערים בכל הזמנים
עריכה| דירוג | שחקנית | הופעות | שערים | שנים בנבחרת |
|---|---|---|---|---|
| 1 | בירגיט פרינץ | 214 | 128 | 1994–2011 |
| 2 | היידי מוהר | 104 | 83 | 1986–1996 |
| 3 | אלכסנדרה פופ | 145 | 67 | 2010–2024 |
| 4 | אינקה גרינגס | 96 | 64 | 1996–2012 |
| 5 | סליה סאסיץ' | 111 | 63 | 2005–2015 |
| 6 | בטינה ויגמן | 154 | 51 | 1989–2003 |
| 7 | אניה מיטאג | 158 | 50 | 2004–2017 |
| 8 | ליאה שולר | 72 | 49 | 2017– |
| 9 | סילביה נייד | 111 | 48 | 1982–1996 |
| 10 | קרסטין גרפרקס | 130 | 43 | 2001–2011 |
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של נבחרת גרמניה בכדורגל נשים (בגרמנית)
נבחרת גרמניה בכדורגל נשים, ברשת החברתית פייסבוק
נבחרת גרמניה בכדורגל נשים, ברשת החברתית אינסטגרם
הערות שוליים
עריכה- ^ fifa.com: Spanien von Schweden übertrumpft
- ^ fifa.com: Veränderungen beim Führungstrio, Spitzenreiter bleibt gleich
- ^ DFB und Bundestrainerin Voss-Tecklenburg lösen Vertrag auf, kicker (ב־)
- ^ Christian Wück wird nach Olympia neuer Bundestrainer der Frauen, www.dfb.de (בגרמנית)
- ^ Laureus: DFB-Frauen müssen Brawn GP den Vortritt lassen., dfb.de., 10 במרץ 2010
- ^ Mannschaftsporträt Deutschland., web.archive.org, 2009-05-20
- ^ Geschichte des Frauenfußballs., web.archive.org, 2011-09-01
- ^ Eduard Hoffmann, Jürgen Nendza: Verlacht, verboten und gefeiert – Zur Geschichte des Frauenfußballs in Deutschland, S. 48.
- ^ Hoffmann und Nendza, S. 56.
- ^ DAS WUNDER VON TAIPEH • Dokumentarfilm • Auf DVD & im Stream!, mindjazz pictures (בגרמנית)
- ^ FF Magazin, Nr. 20, S. 8.
- ^ "Broschüre zum Jubiläum der DFB-Frauen als Download verfügbar". DFB - Deutscher Fußball-Bund e.V. (בגרמנית). נבדק ב-2025-04-08.
- ^ Spielbericht Deutschland – Schweiz., www.dfb.de (בגרמנית)
- ^ Frauen im Schiedsrichteramt: der DFB macht Fortschritte - FIFA.com, web.archive.org, 2014-07-15
- ^ Spielbericht Nigeria – Deutschland., www.dfb.de (בגרמנית)
- ^ Spielbericht Deutschland – Norwegen., www.dfb.de (בגרמנית)
- ^ Birgit Klasen, Heiko Klasen:. Die Turbinen aus Potsdam. 1. Auflage. Das Neue Berlin, 2005, ISBN 3-360-01262-3.