פתיחת התפריט הראשי

Blu-ray

פורמט לאחסון מידע דיגיטלי על-גבי תקליטור
(הופנה מהדף נגן Blu-ray)
לוגו בלו-ריי
תקליטור בלו-ריי

בלו-רייאנגלית: Blu-ray Disc, ובראשי תיבות: BD) הוא פורמט מתקדם לאחסון מידע דיגיטלי על-גבי תקליטור כגון סרטים, מוזיקה, תמונות וקובצי טקסט. שימוש מרכזי בפורמט בלו-ריי הוא הקלטה והפצת סרטי וידאו בהפרדה גבוהה המותאמים למרקעי HDTV. פורמט הבלו-ריי זכה להגמוניה והפך לממשיכו של פורמט ה-DVD לאחר שבפברואר 2008 החליטה חברת טושיבה להפסיק לפתח את הפורמט המתחרה HD-DVD.‏[1]

סקירה כלליתעריכה

השם Blu-ray מתקשר ללייזר הכחול שמשמש בקריאה וכתיבה בדיסקים מהסוג הזה. בגלל אורך הגל הקצר שלו (405 ננו-מטר) אפשר לאחסן עליו יותר מידע מאשר על דיסק בפורמט DVD, שמשתמש בלייזר אדום (650 נ"מ). בשכבת בלו-ריי אחת אפשר לאחסן 25 ג'יגה בייט, יותר מפי 5 מאשר שכבה אחת של DVD, בה יש 4.7 ג'יגה בייט. שכבה כפולה של בלו-ריי יכולה לאחסן 50 ג'יגה בייט, קרוב לפי 6 מאשר שכבה כפולה של DVD.

דיסק בלו-ריי דומה לדיסק PDD, פורמט אופטי דומה של חברת סוני, שקיים כבר משנת 2004. אך דיסק בלו-ריי מציע העברת מידע באיכות גבוהה בקצב גבוה יותר. בניגוד לבלו-ריי, PDD לא נועד לשימוש ביתי והוא משמש חברות לשמירת גיבויים.

החל מ-2006 הציגו חברות כ-TDK, היטאצ'י ופיוניר מדיות בלו-ריי בעלות שקיפות מעטפת חיצונית גבוהה (שמאפשרת חדירת קרן הלייזר לעומק השכבות). דיסקים אלו מכילים בין ארבע ל-16 שכבות שעליהן ניתן לכתוב מידע. נפח האחסון של דיסקים אלו נע בין 100GB ל-400GB.

לייזר ואופטיקהעריכה

המערכת של דיסק בלו-ריי משתמשת בלייזר הפולט אור כחול באורך גל של 405 ננומטר לקריאה וכתיבה, בדומה ל-HD-DVD. זאת בניגוד ל-DVD ול-CD שמשתמשים בלייזר אדום ותת-אדום באורך גל של 650 ננומטר ו-780 ננומטר, בהתאמה.

ציפוי קשיחעריכה

משום שהמידע בשכבת דיסק בלו-ריי נשמר קרוב לפני השטח של הדיסק, הדיסקים הראשונים נפגעו מהר מלכלוך ושריטות והמשתמשים היו חייבים לשמור עליהם מכוסים. היצרנים חששו שהאי-נוחות הזאת תביא לפגיעה בשוק המכירות של הבלו-ריי. היום הדיסקים מוגנים באמצעות שכבת חומר שמגן על שטח הפנים של הדיסק ועם זאת מאפשר לדיסק להיות קריא.

יישומיםעריכה

תאימותעריכה

חברות הבלו-ריי ממליצות שכונני הבלו-ריי יהיו מסוגלים לקרוא גם DVD ו-CD לצורך תאימות לאחור, אך התקן אינו מחייב זאת. התקן הבלו-ריי של סמסונג, לדוגמה, קורא CD,‏ DVD ובלו-ריי. רוב החברות האחרות מאפשרות לכוננים לקרוא גם DVD, אבל רובן לא תומכות ב-CD. זה כולל את סוני, פנסוניק, פיליפס, LG, ודל. LG מציעה נגן המסוגל לקרוא פורמט בלו-ריי וגם HD-DVD.

פלייסטיישןעריכה

מערכת משחקי הטלוויזיה פלייסטיישן 3 ופלייסטיישן 4 מכילות כונן בלו-ריי (2x). הכונן מיועד לקריאה-בלבד, כמו ברוב הקונסולות שמבוססות על כוננים אופטיים. לפי הודעת סוני לעיתונות, הכונן גם תומך ב-CD,‏ DVD ו-SACD.

כונני מחשבעריכה

ב-2 במאי 2007 השיקה חברת פיוניר את כונן הבלו-ריי שלה עבור מחשב. הכונן נועד לקריאה בלבד של דיסק בלו-ריי אך הוא מסוגל לצרוב על DVD ו-CD. חברת סוני הציגה ב-2008 כונן שגם מסוגל לצרוב בפורמט בלו-ריי.

אזורי צפייהעריכה

 
מפת אזורי הצפייה של בלו ריי

בדומה לאזורי הצפייה ב-DVD, הוסף פרמטר מסוים בשם Zone או Region שנכלל ב-BD ומזהה את האזור הגאוגרפי שאליו הוא מיועד. נגן הבלו ריי/פלייסטיישן 3 או 4, אמור לבדוק שערך זה מתאים לאזור שבו הוא נמכר. בנבדל מאזורי הצפייה ב-DVD, חלוקת האזורים בבלו ריי היא לשלושה אזורים בלבד ולא לשישה.

להלן החלוקה האזורית:

טכנולוגיית BD-Liveעריכה

ההבדל הגדול ביותר בין צפיית בונוס, הטכנולוגיה הסטנדרטית, לבין טכנולוגיית BD-Live הוא ש-BD-Live מחייב שנגן ה-Blu-ray יהיה עם חיבור לאינטרנט וגישה לאתרים מבוססי תוכן. התכונות של BD-Live כוללות יכולת לבצע שיחות באינטרנט וצ'אטים מתוזמנים עם הבמאי, לשחק במשחקי אינטרנט ולהוריד סרטונים קצרים, חידונים וקדימונים של סרטים להורדה.

זיופי Blu-rayעריכה

בדומה למדיות אופטיות אחרות, גם בהפצת מדיות Blu-ray התפתחה תעשיית זיופים. זיופי Blu-ray הראשונים הופיעו באסיה והכילו עותקים לא חוקיים של סרטי Blu-ray באיכות פחותה מהמקוריים. בשל האיכות הגבוהה של Blu-ray ביחס ל-DVD, האיכות המופחתת לא תמיד ניכרה לעין.[2] האיכות המופחתת באה לידי ביטוי ברזולוציה נמוכה מהמקור שהיה 1920x1080 ‏(Full HD) והופחת עד כדי רזולוציה 1280x720 ‏(HD-Ready). עותקים מזויפים אחרים שווקו ברזולוציה המקורית אך סבלו מקצב סיביות נמוך יותר (KBPS Bit rate), לאחר שקודדו מחדש בקידוד H.264 עם קצב מופחת, אך בדרך כלל מבלי לפגוע באיכות התמונה באופן נראה לעין.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ AP, טושיבה מניפה דגל לבן: זונחת את ה-HD DVD, באתר ynet, 19 בפברואר 2008
  2. ^ ליאור קורן, dtown, זיופים ראשונים של סרטי Blu-ray, באתר ynet, 20 בנובמבר 2008