נוביליטאס (לטינית: Nobilitas) הייתה העלית של האצולה הרומאית.

מקורה של הנוביליטאס הוא בהסרת כל הגבלות הכהונה במגיסטראטות, שהוטלו על הפלבס למן ייסוד הרפובליקה בשנת 509 לפנה"ס, ההיתר שניתן לפלבאים לכהן בקונסולאט בשנת 367 לפנה"ס יביא בסופו של דבר להתפתחות הנוביליטאס שהיא האצולה הפטריקית-פלבאית.

אין במחקר המודרני או במקורות העתיקים הסכמה או הגדרה ברורה באשר לחברות בנוביליטאס, מוסכם על הכל שכל מי שאחד מאבותיו כיהן כמגיסטראט השתייך לנוביליטאס אולם המחלוקת היא על איזה כהונה מקנה את כרטיס הכניסה אליה. מתיאס גלצר סבור שכל מי שאחד מאבותיו היה דיקטטור, טריבון קונסולארי או קונסול השתייך לנוביליטאס מנגד יש ראייה שבזמנים קדומים סף ההשתייכות היה יותר נמוך ורק על הגדלת מספר המגיסטראטות הוא הועלה לסף שגלצר הציע.[1] תאודור מומזן הציע הגדרה אלטרנטיבית לפיה את הנוביליטאס הרכיבו כל המשפחות שבשלב מסוים אחד מבניהם כיהן כמגיסטראט קורולי או היו ממוצא פטריקי אולם הגדרה זאת נדחתה לטובת הגדרתו של גלצר.[2]

הנוביליטאס לא היו חוג סגור וכל אדם חדש שהיה הראשון ממשפחתו שנבחר לקונסול התקבל לשורותיהם. בעבר עלייתם של אנשים חדשים לקונסולאט היה מקובלת אולם למן המאה השנייה לפנה"ס כאשר הנוביליטאס יכלו להעמיד שני קונסולים בכל שנה ההעפלה לפסגת מסלול המשרות נעשתה קשה יותר ויותר לאנשים חדשים והנוביליטאס נהגו לזלזל בהם. גם הבוחרים אספת הקנטוריות נהגו להצביע באופן דומה ולעיתים רחוקות בחרו באדם חדש לקונסולאט.

הנוביליטאס שימרו את האחיזה שלהם במדינה הרומאית במשך כל תקופת הרפובליקה האמצעית והמאוחרת, הם ראו את הכהונה בקונסולאט כזכות שניתנה להם מתוקף מעמדם הרם וקיקרו היטיב לתאר את דרך חשיבתם שכינה אותם "קונסולים מן העריסה". הקונסולים לשעבר גם היווה את האליטה של הסנאט ובין הנוביליטאס התקיים דירוג של בכירותם על ידי מספר הקונסולים שכל משפחה העמידה.

סופה של הרפובליקה הרומית סימן את סופם של הנוביליטאס כמעמד בעל עוצמה במדינה. הקמת משטר הדיקטטורה של יוליוס קיסר בשנת 49 לפנה"ס הביא לעלייתם של אנשים חדשים רבים לקונסולאט, בניגוד לנוביליטאס הישנה האנשים החדשים היו נאמנים לחלוטין לקיסר וקיבלו את עול מנהיגותו. ההתנגדות לקיסר לא שככה והקשר לרציחתו שהונהג על ידי ברוטוס וקסיוס נועד להחזיר את הרפובליקה והחירות לנוביליטאס אולם בסופו של דבר הם הובסו שנתיים לאחר מכן בקרב פיליפי על ידי יורשיו של קיסר.

התבוסה בפיליפי שברה את כוחם של הנוביליטאס באופן סופי, משפחות רבות נקטלו בשדה הקרב ונכחדו ורבים אחרים הסכימו לקבל את עיקרון כפיפותם לשליט האוטוקרטי, קודם הטריומווירים ואחר כך הקיסר. שרידי הנוביליטאס המשיכו להתקיים בתקופת השושלת היוליו-קלאודית אבל הם לעולם לא החזירו לעצמם את כוחם במדינה עד הכחדתם הסופית. כתוצאה מהאבדות הגדולות במלחמות האזרחים וגורמים אחרים שדילדלו את שורות המשפחות הקונסולאריות הורחבה ההגדרה של הנוביליטאס וכללה גם בנים למשפחות פראיטוריאניות ואנשים ממוצא פטריקי.[3]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ רחל פייג וישניא, בחירות, בוחרים ונבחרים ברפובליקה הרומית העתיקה, עמ' 53-54
  2. ^ P. A. Brunt, Nobilitas and Novitas, The Journal of Roman Studies, Vol. 72, (1982), pp. 1-17
  3. ^ צבי יעבץ, טיבריוס וקליגולה - מהעמדת פנים לטירוף, עמ' 157-158