ייסוד הרפובליקה הרומית
ייסוד הרפובליקה הרומית הוא אירוע מכונן בתולדות הרפובליקה הרומית שהתרחש בשנת 509 לפנה"ס, בו הוחלף המשטר המלוכני בשלטון רפובליקני. השלטון החדש הושתת על שיתוף פעולה בין מעמדי, בין הפטריקים, אצילי רומא בני המעמד השלט, והפלבס, אזרחי רומא (אנ') פשוטי העם.
רקע
עריכה
ערך מורחב – המלוכה הרומית
העיר רומא נוסדה לפי המסורת הרומית בשנת 753 לפנה"ס ולפי הסברה המדעית הרווחת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס. התגבש בה משטר מלוכני, שבראשו עמדו ככל כנראה אטרוסקים. בצד המלוכה פעלו הסנאט הרומי, גוף מייעץ של זקני העם ואספת העם הרומית, שתפקידה היה לאשר את שלטונו של המלך.
במהלך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב אם לא החשוב ביותר באיטליה המרכזית. באותה תקופה היו האטרוסקים הכוח הדומיננטי באיטליה, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה, מספר ערים לאטיניות וציים שלט במימי הים האדריאתי.
האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני (אנ'). החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:
- בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימים בשלטון המלוכה הרומי.
- הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.
משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.
ההפיכה לפי המסורת הרומית
עריכהבתחילה שלטו בעיר רומא מלכים: את החירות ואת הקונסלאט הנהיג לוקיוס בורוטיוס.
— טקיטוס, ספרי השנים, 1.1
המקור הרומי המפורט ביותר על מהלכה של ההפיכה והאירועים שהובילו אליה, ששרד עד היום, הם כתביו של טיטוס ליוויוס. פרטים משלימים ואף חוזרים על עצמם נמצאים בכתבי דיוניסיוס מהליקרנסוס היווני והיסטוריונים רומים אחרים (כגון טקיטוס).
הגורם להפיכה, לפי ליוויוס, היה שלטונו העריץ של מלכה האחרון של רומא, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, שזכה לתואר "היהיר" עקב התנהגותו ומעשיו. כבר בתחילת שלטונו התגלה טארקוויניוס כשליט אכזר וכוחני. המלך הקודם וחמו, סרוויוס טוליוס, הודח ונרצח בפקודתו ופעולותיו הראשונות של המלך החדש היו הוצאתם להורג של ראשי הסנאט שחשד בהם בתמיכה בקודמו. ליוויוס ממשיך ומתאר ששלטונו של טארקוויניוס התבסס על כוח הזרוע בלבד, ללא אישור או תמיכה של הסנאט הרומי ואספת העם הרומית.
טארקוויניוס גייס לעצמו שומרי ראש מזוינים, פסק עונשי מוות, גלות והחרמת רכוש ללא התייעצות עם הסנאט. בנוסף לכך הוא יצא למלחמות וחתם על הסכמי שלום על דעת עצמו, תוך כדי התעלמות גמורה מאספת העם והסנאט. שנאת הרומים אליו גברה בשל ניסיונותיו להתקרב לשבטים הלטינים מחוץ לרומא ולגייס מתוכם חיילים.
המעמדות הנמוכים חשו על בשרם שורה של מסי עבודה קשים, שבהם הוכרחו לבנות מקדשים, כיסאות אבן לקרקס והמשפיל ביותר בשבילם, תעלת ביוב מקורה לעיר (תעלה שבנייתה על פי עדויות ארכאולוגיות מתוארכת בסוף המאה השישית לפנה"ס) רגשי ההתמרמרות והשנאה כלפי המלך העריץ הלכו וגברו, עד שהתפרצו במרד גלוי בעקבות מעשה עוולה של בנו השלישי.
בשנת 509 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שפרצה מלחמה בין רומא לבין השבטים הרטולים, ערכו בניו של המלך סעודה, שאליה הצטרף גם שאר בשרם, לוקיוס טארקוויניוס קולאטינוס. במהלך הסעודה התפאר קולאנטיוס במעלותיה של אשתו לוקרטיה (או לוקרציה). סקסטוס טארקוויניוס, בנו השלישי של המלך, אנס אותה לאחר ששמע את תשבחותיה ולאחר שראה את אשת קרובו.
לוקרטיה התאבדה ולפני מותה השביעה את בעלה, אביה ורעה לוקיוס יוניוס ברוטוס לנקום את כבודה. ברוטוס וקרוביה של לוקרטיה נשאו את גופתה לפורום, שם הצליח ברוטוס להמריד את העם הרומי נגד עריצות המלך, כשהוא מנצל את רגשי הזעם והתמרמרות ואת הפגיעה במסורת האבות של טראקוויניס ובניו. הוא גייס צבא מקרב העם וצעד לעבר מחנה הצבא שצר על העיר הרטולית ארדאה.
טארקויניוס, שהדיווחים על המרי בעיר הגיעו לאוזניו, החל לצעוד לעבר רומא בראש כוחותיו. כאשר הגיע לעיר מצא את שעריה סגורים לפניו. המלך ובניו נאלצו לגלות לקרה, רכושם הוחרם ואדמותיהם הולאמו. לוקיוס יוניוס ברוטוס חזר לרומא מאראדה והקים את שלטון הקונסולאט. הוא ולוקיוס טארקוויניוס קולאנטיוס, אלמנה של לוקרטיה, נבחרו לקונסולים הראשונים של הרפובליקה החדשה. פעולתם הראשונה בשלטון הייתה להשביע בנדר את העם הרומי לעולם לא להסכים שימלוך עליו מלך.
הטראקווינים לא ויתרו וניסו להחזיר לעצמם את השליטה בעיר בעזרת שליטים אטרוסקים אחרים בלאטיום, ביניהם לארס פורסנה. ברוטוס נהרג במהלך הקרבות, אך הטראקווינים ובני ברית האטרוסקים נהדפו ושלטון הרפובליקה ברומא הפך לעובדה קיימת.
ההפיכה לפי ניתוחים מודרניים
עריכהבהיסטוריוגרפיה המודרנית קיימות תאוריות רבות השוללות את מהלך המאורעות כפי שמתוארים במקורות העתיקים. הספקות של ההיסטוריונים נובעים מריבוי חלקים דרמטיים שנראים מועתקים מסיפורי התבנית הקלאסיים של ההיסטוריוגרפיה היוונית. חוקרים אלה מצביעים על כך שממצאים ארכאולוגיים שבנייתם מיוחסת לתקופת המלכים במקורות הם מתקופה מאוחרת יותר. חלק מהמתנגדים התבססו על תאוריות היסטוריות העוסקות בהתפתחות שלטונית וטענו שהמתואר במקורות העתיקים סותר תאוריות אלה.
ישנם חוקרים מודרניים שטוענים שלא ייתכן שהרפובליקה נוסדה כתגובה לאירוע פתאומי ואומרים שמשטר זה התפתח בצורה טבעית והדרגתית: הסמכות השלטונית של משרת המלך נחלשה לאט לאט והכוח עבר בהדרגה לידי פקידים נבחרים, עד שלבסוף נשאר רק תפקידו הדתי של המלך, מלך הקורבנות, שהיה חסר כוח פוליטי. לפי סברה זו התהליך הסתיים בסביבות 450 לפנה"ס.
חוקרים נוספים מנסים להראות שהייתה קיימת השפעה אטרוסקית רחבה על התרבות הרומית במחצית הראשונה של המאה החמישית לפנה"ס, דבר הסותר את התנתקותה של רומא מהשלטון האטרוסקי, כפי שמשתקף מהתיאור המסורתי.
יש חוקרים שטוענים ששנת 509 היא שנת ייסודו של מקדש חדש ברומא, ולא של הרפובליקה.
אף על פי כן, רוב החוקרים המודרניים נוטים להסכים עם קווי המתאר הכללים של המסורות הרומית: הפיכה אלימה (אם כי ללא שפיכות דמים רצינית), שהתרחשה בסוף המאה השישית לפנה"ס ושנושאי הדגל שלה היו בני המעמד האריסטוקרטי המתגבש. בסופה של ההפיכה התגבש משטר חדש המבוסס על שני עקרונות: עיקרון השנתיות ועיקרון הקולגיאליות. חוקרים אלה מתבססים במסקנותיהם על אחידותם הכמעט מושלמת של המקורות העתיקים, עדויות ארכאולוגיות מסוימות, סדר כרונולוגי בדיווחים היסטוריים ויחס התיעוב של הרומים בתקופות מאוחרות יותר למושג המלוכה.
תאודור מומזן, בספרו דברי ימי רומא, סבור שקווי היסוד של המסורות הרומיות המשתקפים בתיאורו של ליוויוס נכונים. נראה למומזן שהמלך האחרון ובני משפחתו גורשו עקב פעולות שחרגו מהמסורות והמנהגים השונים של המלוכה הרומית: המלך הפסיק לבקש את עצת הסנאט הרומי ולא מילא את שורותיו מחדש, פסק דיני מוות והחרמות ללא התייעצות, אגר באסמיו כמויות גדולות של תבואה והטיל על העם גיוסים ומסי עבודות מעבר למידת החובה הרגילה שלהם.
מומזן ממשיך וכותב שמעשים אלו הובילו לכריתת ברית זמנית בין האצולה הרומית לבין מעמד הפלבס, ברית שהובילה לגירוש המלך ומשפחתו מרומא ולהקמה של משטר שבראשו עמדו שליטים נבחרים. מומזן חושב ששינוי זה ממשרה שלטונית לכל החיים, למשרה שנתית, הייתה חלק מהתפתחות הטבעית של החברה, שהתרחשה במקביל ברחבי העולם ההלני והאיטלקי. תהליך דומה התרחש בערים לטיניות אחרות וכן בקהילות סאבליות, אטרוסקיות ואפוליות.
ההיסטוריון הישראלי, ישראל שצמן, חושב שאף על פי שישנם שיבוצים רבים של "דרמה ונופך סיפורי" בגרסאות של המקורות העתיקים הנקודות העיקריות נכונות. כסימוכין הוא מביא את ההסכמה של מקורות אלו לכך שהתרחשה הפיכה ברומא בשנת 509 לפנה"ס. בנוסף הוא מביא כתימוכין לכך את הסלידה המוטבעת של העם הרומי ממלכים, סלידה שמתועדת עד לימי הקיסרות הרומית.
קארי רואה גם הוא את קווי המתאר העיקרים של הסיפור כנכונים היסטורית. יחד עם זו הוא מדגיש את הניפוח הספרותי שנעשה למאורע ההיסטורי:
"על הסיפור המתאר את גירושו של טארקינוס סופרבוס הוסיפו כותבי הרשומות הרומיים, במרוצת הזמן, שכבה עליונה של פרטים דמיוניים אשר בחלק מהם ניכר בבירור שהושאלו מן הסיפורים היוונים הקלאסיים המתארים עריצים מרושעים."
קארי טוען שהגורם העיקרי לנפילת המלוכה הרומית הייתה ההתמוטטות הכללית של השלטון האטרוסקי בלאטניום, התמוטטות שהתרחשה בו זמנית גם באנטיום, אריקיה ואסקולם. קארי משער שתהליך ההתמרדות הרומית בשלטון האטרוסקי החלה עוד בהמלכתו של המלך הקודם לטארקויניס, סרוויוס טוליוס, שלפי שמו היה ממוצא לטיני.
תוצאות
עריכהבמקום המלוכה נוסד משטר חדש, שהושתת על עקרון השותפות (הקולאגיות) והבחירות השנתיות. בראש הרפובליקה עמדו שני מלכי שנה, שליטים שנבחרו לתקופה של שנה, שסמכויותיהם היו שוות וחופפות. שליטים אלה נקראו פורטרים ("אלה שהולכים בקדמת המחנה"), אידיקוס ("שופטים"), או בשמם המאוחר יותר והמקובל ביותר, קונסולים ("חברים"). לצידם של הקונסולים הועמדו שני מוסדות ותיקים-חדשים:
- הסנאט הרומי שבתקופת המלוכה שימש כגוף מייעץ ועתה קיבל תפקיד דומה בעל מעמד גבוה יותר.
- אספת הקנטוריות, שמעמדה כגוף סמלי בתקופת המלוכה עלה עכשיו למעמד של אספת עם אשר מעבירה חוקים ובוחרת את מנהיגי הרפובליקה.
במקביל להשתרשות מוסדות פוליטיים אלה החל לתסוס הקרע הבין מעמדי בחברה הרומית. כשמעמד המלוכה נעלם החלו לחוש ביתר שאת את ההבדלים בין המעמדות השונים של רומא. היעלמותו של מוסד המלוכה שחסם את התחזקותו של מעמד האצולה הביאה להתחזקותם של האחרונים. אלו החלו לנצל את יתרונם כדי להשיג יתרונות הולכים וגדלים על חשבון שאר העם הרומי. החיכוך המתמשך בין הפטריקים והפלבס, הגיע לאחד משיאיו 10 שנים לאחר ההפיכה נגד המלוכה. הצבא שהורכב רובו מבני מעמד הפלבס איים בפרישה ובהקמת עיר חדשה אם לא יינתנו לו זכויות.
רומא שהייתה העיר החזקה בלאטיום איבדה את מעמדה זה בעקבות ההפיכה. לפי מקורות מסוימים העיר אף נכבשה על ידי השליט האטרוסקי לארס פורסנה לתקופה קצרה. אף על פי ששלטונו של לארס נשבר במהרה, כבר בשנת 506 לפנה"ס החלו ערים לטיניות רבות למרוד בהגמוניה של רומא בברית הלטינית. המרידה הגיעה לקרע סופי בשנת 496 לפנה"ס בקרב רגילוס שבו לא הושג ניצחון מכריע לאף אחד משני הצדדים, והסדר חדש נקבע בין המדינה הרומית לברית הלטינית.
לקריאה נוספת
עריכה- תאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרך א', תרגום על ידי דוד קלעי, הוצאת מסדה, תשכ"א.
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- פרופסור מ. קארי, דברי ימי רומא, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב.
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, תרגום על ידי שרה דבורצקי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב.