ניקולאי סמוקיש

מאייר וצייר אוקראיני

ניקולאי סמוקישרוסית: Николай Самокиш;‏ 25 באוקטובר 1860 - 18 בינואר 1944) היה מאייר ממוצא אוקראיני שהתמחה באמנות צבאית ובציור בעלי חיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה סמוקיש כתב של עיתון רוסי - אחד מכתבי העת הפטריוטיים הפופולריים ביותר ברוסיה האימפריאלית. הוא היה חתן פרס סטלין ב-1941. סמוקיש היה בעלה השני של מאיירת הספרים אלנה סודקובסקיה, איתה שיתף פעולה לעיתים קרובות.[1][2]

ניקולאי סמוקיש
Микола Семенович Самокиш
SamokishFoto1929.jpg
לידה 25 באוקטובר 1860
ניז'ין, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בינואר 1944 (בגיל 83)
סימפרופול, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות האזרחי הראשון בסימפרופול עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אוקראינים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה הקיסרית לאמנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 18 בינואר 1944 עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי בוגדן וילוולדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס סטלין
פעיל מצטיין באמנויות של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית של רוסיה
עיטור הדגל האדום של העמל
מדליית זהב גדולה של האקדמיה הקיסרית לאמנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלנה סמוקיש-סודקובסקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אביו היה דוור, כנראה ממוצא הונגרי. את נעוריו העביר עם משפחתו של סבו מצד אמו, שהיה קוזק. מאוחר יותר סיים את לימודיו באוניברסיטת ניז'ין. ניסיונו הראשון להירשם לאקדמיה לאמנויות בסנט פטרבורג לא צלח, אך הוא זכה בסופו של דבר לאישור כניסה לאקדמיה בעזרת מקורבו של פרופסור בוגדן וילוולדה, ולמד שם מ-1879 עד 1885 אצל מיכאיל קלודט ו-ואלרי יעקובי וגם אצל וילוולדה, וזכה במספר פרסים.[3] ציורו "הצעדה" נקנה על ידי פאבל טרטיאקוב.[4]

מ-1885 עד 1888 למד בפריז. כשחזר, יצא יחד עם פרנץ רובאו לקווקז, כדי לצייר כמה יצירות גדולות לפנורמה במוזיאון ההיסטוריה הצבאית של טביליסי. ב-1889 נישא למאיירת הספרים, אלנה סודקובסקיה.[5] בשנה שלאחר מכן נבחר לאקדמאי. מ-1894 עד 1918, לימד באקדמיה, שם הפך לפרופסור ב-1913.

במהלך מלחמת רוסיה-יפן, בשנת 1904, נסע לחזית מטעם כתב העת "ניבה" והפיק אלבום ציורים. ב-1915 הקים יחד עם חלק מתלמידיו באקדמיה "חוליית אמנות" ויצאו שוב לחזית המזרחית כדי לצייר סקיצות.[4] במהלך המהפכה הרוסית נפרד מאשתו. היא נסעה לפריז וככל הנראה מתה שם ב-1924, אם כי על פי כמה מקורות חזרה לרוסיה ומתה בוויבורג.[6]

ב-1918, לאחר ביטול האקדמיה הישנה, עבר ליאלטה עם הכוחות הצבאיים של דרום רוסיה ואז, ב-1922, לסימפרופול, שם תמך בצעירים מוכשרים אמנותית ובסופו של דבר ארגן בית ספר לאמנות שקיבל הכרה רשמית של המדינה. בשנת 1934 קיבל את מה שהסתבר כמשימתו הגדולה ביותר: לפעול כיועץ עבור פנורמה ענקית המתארת את המצור על פרקופ. לאחר 1936 עבד במכון לאמנות בחרקוב.

בין אלפי איורי הספרים שהפיק, הבולטים ביותר הם אלו של סיפורים מאת מרקו וובצ'וק, מיקולה דז'ריה ואיוואן נצ'וי-לויצקי, "טאראס בולבה" מאת ניקולאי גוגול ו"ציד אימפריאלי ברוסיה" מאת ניקולאי קוטפוב. הוא ואשתו עבדו יחד כדי לאייר את "נשמות מתות" של ניקולאי גוגול וליצור ציורי קיר עבור תחנת הרכבת צארסקויה סלו.

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נערכה בבית המלאכה שלו בחרקוב תערוכה גדולה של עבודותיו המוקדמות. הוא היה נושא לסרט דוקומנטרי ב-1966.

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ניקולאי סמוקיש בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה