פתיחת התפריט הראשי

נסיכות סוואנתיגאורגית: სვანეთის სამთავრო) הייתה נסיכות קטנה (סמתאווארו) בהרי הקווקז הגדול שנוסדה בעקבות התפרקותה של ממלכת גאורגיה בסוף המאה החמש עשרה. הנסיכות נשלטה בתחילה על ידי בית גלובאני (אנ') ולאחר מכן על ידי בית דאדשכליאני, עד שסופחה לאימפריה הרוסית בשנת 1858.

נסיכות סוואנתי
სვანეთის სამთავრო
Geo svan.JPG
שלט האצולה של נסיכות סוואנתי (על פי וחושטי (אנ'))

Kingdom of Georgia after dissolution as a unified state, 1490 AD.he.svg ממלכת גאורגיה לאחר התפוררותה לממלכות נפרדות, 1490

יבשת אסיה
שפה נפוצה גאורגית
עיר בירה לא נקבע
משטר נסיכות
ראש המדינה
גלובאני (אנ'), דאדשכליאני
נסיך
ישות קודמת ממלכת אימרתיממלכת אימרתי ממלכת אימרתי
ישות יורשת האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
דת הכנסייה הגאורגית

היסטוריה מוקדמתעריכה

סוואנתי שוכנת בצפון-מערב גאורגיה, לאורך שני עמקים הרריים רחבים הממוקמים דרומית להר אלברוס, מעלה נהר האנגורי ממערב ומעלה נהר צחניסצקאלי ויובלו, חֶלֵדוּלָה (גאו'), ממזרח. בתקופת שלטון ממלכת גאורגיה (1008-1463), שהייתה בשליטת שושלת בגרטיוני, שלטה באזור דוכסות סוואנתי (סַאֵרִיסתַאוֹו). הדוכסות נשלטה בתחילה בידי בית ורדניסדזה, מסוף המאה האחת עשרה ועד למאה הארבע עשרה, ולאחר מכן בידי בית גלובאני (אנ'), שנציגיה ביססו את שלטונם למעשה כנסיכים עצמאיים, בתקופת התפוררות ממלכת גאורגיה, בשנות השישים של המאה החמש עשרה (רשמית בשנת 1490/1491). ממלכת גאורגיה התפוררה לשלוש ממלכות: ממלכת כארתלי (אנ'), ממלכת קאחתי, ממלכת אימרתי ומספר נסיכויות מקומיות ומובלעות פיאודליות[1].

סידרה של פלישות עות'מאניות ומלחמות אזרחים במערב גאורגיה הובילו להתמוטטות הקשר של השלטון המרכזי עם המחוזות ההרריים. והמחוזות הפכו בהדרגה למבודדות ומנותקות קשר. המבנה הפיאודלי שהתקיים בסוואנתי התמוטט אף הוא, והשפעתה של הכנסייה הגאורגית המקומית התמעטה עד לכדי של חזרה לחלק מהמנהגים הפגניים. תושביה ההרריים של סוואנתי התבצרו בכפריהם הבלתי נגישים כשהם מרושתים בשרשרת מגדלי הגנה (אנ'). העובדה שהם היו רק משתתפים פסיביים בהתרחשויות של אותה עת בגאורגיה, מה שגרם למחסור בתיעוד על קורותיהם באותן השנים. יחסיהם עם שכניהם מצידו השני של רכס הקווקז, בעיקר הקברדינים והבלקרים (אנ'), היו לעיתים קרובות עוינים, אף על פי שהמסחר במעברים ההרריים ונישואי התערובת, בין האצילים מבין שני הצדדים, היו נפוצים.

סכסוך אזרחי וסיפוח רוסיעריכה

בין המאות השבע עשרה והתשע עשרה הייתה סוואנתי מפוצלת לשלוש ישויות פוליטיות: סוואנתי תחתית שבמעלה נהר צחניסצקאלי. היא נשלטה בידי בית גלובאני וגַארדַאבּחַאדזֶה (გარდაბხაძე). שהיו משועבדים לנסיכי בית דאדיאני (אנ') מסמגרלו השכנה. האזור שבו שלטו נודעה בשם "דאדיאני סוואנתי". הישות השנייה הייתה סוואנתי עילית, ששכנה לאורך מעלה נהר האנגורי. בית רִיצ'גווִיאַנִי (גאו') ובית דאדשכליאני התחרו על השליטה בישות. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה, ניצחו הדאדשכליאנים ויסדו את נסיכות בשטח שממערב לנהר האנגורי שנקראה מאז על שמם - "דאדשכליאני סוואנתי" (או נסיכות סוואנתי). תושבי מזרח האנגורי פרשו והתארגנו לקונפדרציה של שבטים ללא מממש ריכוזי והייתה ידועה בשם סוואנתי החופשית (אנ').

בשנות העשרים של המאה התשע עשרה התפצלה סוואנתי לשתי נסיכויות כתוצאה מסכסוך דמים בין שתי ענפי בית דאדשכליאני. בשנת 1833, בתיווכם של נסיכי סמגרלו, הסכימו שתי ענפי השושלת לקבל את ריבונות סמלית של האימפריה הרוסית. בשנת 1840 הסכימו, גם קונפדרציית השבטים של סוואנתי החופשית, לקבל את ריבונות הרוסים. יחד עם זאת, המשיכו הסוואנים לנהל את עסקיהם באופן עצמאי ולא אפשרו לפקידים רוסיים או למיסיונרים של הכנסייה הרוסית להתקרב לאזור עד לשנות הארבעים המאוחרות של המאה התשע עשרה.

הסכסוך הממושך בין הדאדשכליאנים, ההתנגדות שלהם לשלטון הרוסי, וההתנדנדות בנאמנותם לרוסים בתקופת מלחמת קרים (1854-1856), הובילה להתערבות ישירה של הרוסים. בשנת 1857, הנסיך אלכסנדר בריאטינסקי (אנ')‏ (1856-1862), הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, הורה על כיבוש נסיכות סוואנתי בכוח צבאי. קונסטנטין, המתאווארי של סוואנתי, ניסה לנהל משא ומתן, אבל הודח ב-11 בספטמבר 1857, ונצטווה לצאת לגלות בירוואן. בפגישת הפרידה, שהתקיימה בכותאיסי, ב-27 באוקטובר של אותה שנה, הוא התווכח עם מושל פלך כותאיסי, אלכסנדר גגארין והרג אותו יחד עם שלושה מאנשיו. כאשר נתפס נשפט במשפט צבאי מהיר והוצא להורג ביריה[2].

בשנת 1858 בוטלה הנסיכות והפכה למחוז באימפריה הרוסית והוצב בראשה מושל (רו'). רבים מנציגי המשפחה הוגלו לסיביר ולמחוזות רוסיים אחרים, ויתר הדאדשכליאנים שנותרו נושלו מזכויותיהם האציליות.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ סיריל טואומנוף (אנ')‏ (1963), מחקרים על ההיסטוריה הנוצרית של הקווקז, עמ' 257, (באנגלית)
  2. ^ דוד מרשל לנג (אנ')‏ (1962), ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה, עמ' 96-97, (באנגלית)