נסיעות החופש

המון מכה "נוסעי חופש" ב ברמינגהאם, אלבמה. תמונה זו הוחרמה על ידי ה-FBI מעיתונאי מקומי שהוכה גם כן, ומצלמתו נופצה.

נסיעות החופש (בוצעו בידי "רוכבי החופש". באנגלית - Freedom Riders) היו נסיעות של פעילי זכויות-אדם, שחורים ולבנים, באוטובוסים ציבוריים של קווי בין-מדינתיים (גרייהאונד) למדינות בדרום ארצות הברית כדי לבדוק את היישום של פסיקת בית המשפט משנת 1960 בתיק בוינטון נגד וירג'יניה (אנ'), שקבעה כי הפרדה גזעית בנסיעות כאלה היא בלתי חוקתית. משהתקרבו והגיעו ליעדם - נתקלו הנוסעים בהתנגדות אלימה מקרב התושבים. כוחות השיטור גילו אדישות למול האלימות בשטח - ולעיתים רבות עמדו מנגד במשך דקות ארוכות כאשר ההמון מכה את הפעילים. מאות מן הפעילים אף נעצרו בעוון הסגת גבול והתאספות בלתי-חוקית.

כתוצאה ישירה של פעולות המחאה, החלו להיאכף תקנות איסור ההפרדה: נוסעים הורשו לשבת בכל מקום באוטובוס, הורדו שלטים "ללבנים" ו"לצבעונים" בתחנות, אוחדו מתקני שתייה, שירותים והמתנה ודוכני מזון החלו להגיש לאנשים מכל צבע עור.

רקעעריכה

 
גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות על מנת להביא לביטול העבדות
  ערכים מורחבים – עבדות בארצות הברית, התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח

האפרו-אמריקאים החלו את חייהם בצפון אמריקה כעבדים שהובאו החל משנת 1610 למושבות שמאוחר יותר הפכו לארצות הברית. בחוקת ארצות הברית עצמה יש הכשר ברור לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים. סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים" תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים.

עיקר המאבק לביטול העבדות התבטא במאבק בין מדינות הצפון, שהתנגדו לעבדות, ובין מדינות הדרום, שהסתמכו על עבודת עבדים. מאבק זה הגיע לשיאו במלחמת האזרחים האמריקנית שבו לחמו גם עבדים. שחרורם הסופי של העבדים אושר בדצמבר 1865 בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית.

בשנים אלו למרות החוקה האמריקאית הקוראת בין היתר להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע ומין עדיין היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של השחורים. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה שבה מתקנים ציבוריים כמו ברזי מים, ספסלים ציבוריים ועוד היו שמורים ל-"לבנים" בלבד. בנוסף נותני שירות פרטיים כמו מסעדות אוטובוסים וכולי לא היו חייבים לשרת "שחורים", אך האפליה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים.

מהלך המחאהעריכה

נסיעת החופש הראשונה יצאה מוושינגטון הבירה ב-4 במאי 1961, ויועדה להגיע לניו אורלינס ב-17 במאי.

במהלך נסיעות החופש נסעו פעילים ברחבי הדרום כדי לבצע אינטגרציה במקומות ישיבה באוטובוס ולבטל הפרדות בתחנות אוטובוסים, כולל בשירותים ובברזיות. דבר זה התברר כמשימה מסוכנת.

בברמינגהאם, אלבמה, מודיע של ה-FBI הודיע כי "הממונה על ביטחון הציבור" (מפקד המשמר האזרחי) של העיר, יוג'ין קונור, נתן לאנשי ה-קו קלוקס קלאן 15 דקות לתקוף קבוצה של "נוסעי חופש" לפני שהמשטרה "תגן" עליהם. הנוסעים הוכו בצורה קשה. בתקרית דומה במונטגומרי, אלבמה, נוסעי החופש נסעו בעקבות רוזה פארקס, באוטובוס מעורב מ-ברמינגהאם. המון זועם תקף אותם, ו-22 נוסעים נפצעו, מתוכם חמישה אושפזו. התקיפות ההמוניות עצרו באופן זמני את נסיעות החופש. אוטובוס אחד באניסטון אלבמה, הוצת והנוסעים נאלצו לברוח כדי להציל את חייהם.

ב-24 במאי 1961, נוסעי החופש חידשו את הנסיעות שלהם והגיעו לג'קסון מיסיסיפי. הם נעצרו במקום בגין "הפרת שלום הציבור" עקב שימוש במתקנים "ללבנים בלבד". ארגונים שונים ארגנו נסיעות חופש נוספות אל הדרום. בהגיעם לג'קסון הם נעצרו. עד סוף הקיץ, נכלאו במיסיסיפי יותר מ-300 נוסעי חופש. רוס בארנט, שהיה אז, מושל מדינת מיסיסיפי תמך במעצרים, וטען כי: "הכושי הוא שונה מאחר שאלוהים ברא אותו שונה כדי להעניש אותו".

נוסעי "נסיעות החופש" זכו ליחס נוקשה, שוכנו בתאים קטנים ומלוכלכים והוכו מדי פעם. בג'קסון, מספר אסירים גברים אולצו לבצע עבודות קשות בחום כבד. אחרים הועברו למתקני כליאה בתנאים קשים. לעיתים הגברים נתלו מקירות על ידי שלשלאות. בדרך כלל החלונות בתאים היו סגורים בימי חום, דבר שהקשה על הנשימה.


הנוסעים העצורים והשפוטים הכריזו על מדיניות "Jail No Bail" - הם סירבו לשלם קנסות ערבות, על מעצרים משפטים והרשעות שנגדו את החוקה, ובכך שמרו את הנושא בדיון הציבורי ובתקשורת. כל עציר נשאר בכלא במשך 39 יום, הזמן המקסימלי שבו הם יכלו להשאר בלי לאבד את זכותם לערער על מעצר, משפט והרשעה בניגוד לחוקה. לאחר תקופה זו הם הגישו ערעור ושילמו ערבות.

תוצאות המחאה ואחרית דברעריכה

דעת קהל אוהדת לנוסעי החופש, הובילה את ממשלו של ג'ון פ. קנדי להורות למועצת התחבורה הבין-מדינתית להוציא הוראה חדשה בדבר אי-הפרדה, שנכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 1961. הוראה זה יושמה, והנוסעים הורשו לשבת באוטובוסים וברכבות בין-עירוניות בכל מושב שהוא; מהטרמינלים הוצאו שלטים עם הכיתוב: "לבנים" ו"שחורים"; אוחדו מהפרדה גזעית מתקני שתייה, שירותים וחדרי המתנה המשרתים לקוחות בין עירוניים, ועוד. האלימות הנרחבת שננקטה במהלך אירועי חופש עוררה הדי הלם בחברה האמריקאית.

העיתונות ביישובים לבנים גינתה את גישת הפעולה הישירה שננקטה, בעוד שחלק מהעיתונות הלאומית הציגה באופן שלילי את הרוכבים כמעוררים אי-שקט. במקביל, רכיבות החופש היוו צעד להגברת האמון אמון בין פעילים שחורים ולבנים ברחבי ארצות הברית, והיוו השראה לרבים לפעולה ישירה למען זכויות אזרח.

אולי באופן המשמעותי ביותר, פעולותיהם של רוכבי החופש מהצפון, הרשימו והעניקו השראה לשחורים רבים הגרים באזורים כפריים ברחבי הדרום במאבקם למען מימוש זכות ההצבעה. באותה תקופה, מרבית הדרומים השחורים לא הצליחו להירשם להצביע - הן בגלל חוקות המדינות, והן בגלל חוקים ומנהגים שמנעו למעשה את מימוש זכות ההצבעה מאז תחילת המאה העשרים. רוכבי החופש היוו את עמוד השדרה של התנועה הרחבה לזכויות האזרח, שעסקה ברישום בוחרים ובפעילויות אחרות. הם עזרו לעודד השתתפות במבצעים אחרים הבאים לזכויות אזרח, כולל רישום בוחרים בכל מדינות הדרום.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נסיעות החופש בוויקישיתוף