נשים יהודיות באתיופיה

נשים יהודיות באתיופיה בדומה לנשים בחברות מסורתיות ככלל, חיו במסגרת משפחתית פטריארכלית שבה מעמדן היה נחות משמעותית ממעמדו של הגבר במשפחה. הנשים היהודיות באתיופיה החזיקו בנוסף לכך במנהגים מסורתיים ודתיים שונים אשר שימרו את מעמדן החברתי והמשפחתי. עליתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל אופיינה בשינוי מעמדן של הנשים האתיופיות, בייחוד במסגרת המשפחתית, אך גם הציבה אותן בפני סכנת אלימות במשפחה בשל ערעור יחסי הכוחות הפטריארכלים בחברה הישראלית.

תפקידה של האישה במשפחה

בדומה לחברות מסורתיות אחרות, החברה באתיופיה מוגדרת כפטריארכלית. בשל כך המבנה המשפחתי באתיופיה מאופיין בחיים בקהילות המחולקות למשפחות מורחבות בהן גיל ומגדר הן המשתנים המשמעותיים המבטיחים סטטוס חברתי גבוה לגברים ומבוגרים. האישה, בדומה לילדים, נחשבת לרכושו של אביה ולאחר מכן לרכוש בעלה ומשום כך מחויבת לציית לגבר במשפחה. תפקידה של האם במשפחה היה בעיקר כרוך בעבודות הבית, טיפול בגידולים שסמוכים לבית וכן, גידול הילדים. האם באתיופיה נהגה לשמור על קרבה פיזית צמודה לתינוקה, כאשר הוא רכוב על גבה במשך שעות רבות ביום כאשר מגיל שנה ועד גיל שלוש האם לא נפרדה מתינוקה ושניהם נתפסו כיחידה אחת. בדומה לכלל המשפחות באתיופיה, גם במשפחות היהודיות בלטה הנחיתות המבנית הנשית באמצעות תפקידן המשני בכלכלת הבית ביחס לגבר, וכן בשל עיסוקן הביתי ותלותן הכלכלית באב המשפחה. בכל מקרה של סטייה, ולו הקלה ביותר בהתנהגות המתבקשת מנשים ומילדים, הגבר רשאי להענישם בכוח פיזי, דבר אשר נתפס בקרב הקהילה כולה כאקט לגיטימי. "חינוך" האישה בעזרת אמצעים אלימים נחשב כדבר שגרתי ולגיטימי, ובמצבים בהם אישה התווכחה עם בעלה או סירבה למלא את רצונו כולל סירובה לקיים עמו יחסי מין, נחשב הדבר כהצדקה לגיטימית להכאתה. מכיוון שהאב\ הגבר הוא מקור הסמכות הבלעדית במבנה המשפחתי בחברה האתיופית, תפקידיה של האישה חויבו להיות ברוחו של האב ולפי תכתיביו. כך למשל, אף על פי שמלאכת חינוך הילדים היה תפקידה של האם, עקרונות החינוך והתווית הערכים נעשו מכוח סמכותו של האב ועל פי מרותו בלבד. השקפת העולם הקהילתית של יהודי אתיופיה גרסה כי כלל ענייני הקהילה שייכים לקהילה בלבד כך שכל העניינים המשפחתיים צריכים להישאר בתוך המשפחה. כפועל יוצא מהשקפת עולם זו, רכילות או דיווח לאחרים על בעיות זוגיות או בתוך במשפחה נחשבו להתנהגות סוטה דבר אשר הגביל רבות את יכולתה של האישה להתמודד עם אלימות או ניסיונות לרצח אותם חוותה מצד בעלה.

מנהגי הנידה

כחלק מחוקי טהרת הדם נדרשו הנשים היהודיות להיטהר לאחר המחזור החודשי. טהרתן של הנשים בזמן נידה הובטחה באמצעות הימצאותה של בקתה מיוחדת לנשים נידות בכל כפר יהודי באתיופיה. באמהרית נקראו הבקתות "בקתת הקללה" (ימרם גוג'ו או מוגת גוג'ו) או "בקתת הדם" (יה דם גוג'ו). בקתות אלו הוצבו בשוליו של כל כפר ונחשבו מחוצה לו. על פי המסורת אישה מדממת נחשבה לטמאה ועליה להיות מנודה מהקהילה. משום כך על האישה בזמן נידה לשבת בבקתה המיועדת לכך (בקתת הקללה או בקתת הדם) עד שייעלם הדם מגופה. אישה בזמן מחזור ישבה בבקתה זו מרגע הופעת דם המחזור ועד שקיעת השמש ביום השביעי, גם אם הפסיקה לדמם קודם לכן. הנשים הורשו לצאת מהבקתה רק לשם עשיית צרכים, הבאת מים מהנהר או איסוף עץ להבערה. מכיוון שחל איסור גם על בני משפחתה של האישה בנידה לבוא עמה במגע, נשות משפחתה הניחו עבורה את ארוחותיה ליד גדר האבנים בכניסה לבית הקללה. הבגדים אשר על גופה ואף החפצים והכלים שבהם השתמשה האישה בנידה נחשבו טמאים והיו צריכים לעבור טיהור לאחר תקופת הבידוד, וכן נדרשה האישה לטבול בנהר בתום שבעת הימים לשהותה בבקתה.

יחסן של הנשים היהודיות באתיופיה כלפי בקתת הנידה הוא יחס אמביוולנטי עד היום. בעוד נשים מסוימות רואות בבקתת הנידה מקום של בריאות, אחווה נשית יהודית וכן מקום ללמידת האישה את הקשר עם גופה, נשים אתיופיות אחרות תופשות את הדרתן לבקתות הנידה כפעולה אשר מציבה אותן תחת מעמד של נחותות וסובלות. נשים אלו מתארות תחושות שליליות כגון פחד ורעב במהלך השהות בבקתת הנידה. אך בעוד יחסן האמביוולנטי של הנשים היהודיות באתיופיה כלפי בקתת הנידה, הגישה התאורטית השכיחה בשנות השמונים מייחסת את הדרת הנשים המדממות כביטוי לנחיתות נשית. תאוריה זו מבקשת לטעון כי טקסים המקושרים עם הגוף מייצגים סתירות חברתיות ושהגוף הפרטי והקולקטיב החברתי משקפים זה את זה בתחום הסימבולי. כך טיפול בטהרת הגוף משקף איומים חיצוניים ופנימיים על המבנה החברתי.

מנהגי הנידה במדינת ישראל

קליטתם של יהודי אתיופיה בישראל נעשתה באמצעות קליטה מתווכת, כלומר, במרכזי קליטה ולא באמצעות הענקת סל קליטה. המודל של קליטה מתווכת שימש בעיקר לקליטה של עולים בסיכון גבוה. מכיוון שקליטתם של עולי אתיופיה בוצעה באמצעות מדיניות נבדלת אשר יצרה תחושות של תלות, ניכור וחוסר שילוב חברתי, נמצאו העולים בסטטוס של חוסים במוסד טוטלי הנתונים בידיהם של פקידי הקליטה אשר החזיקו בידיהם את כלל המשאבים הנדרשים. בתוך מרכזי הקליטה נמצאו הסומכות אשר היו נשים מטעם הסוכנות שתפקידן היה ללוות את הנשים העולות בעיסוקיהן היומיומי, כאשר ההשלכות של הדבר באו לידי ביטוי בהתערבות רבה בחיי העולות ובמנהגיהן. כחלק מהתערבות זו סירבו הסומכות לאשר לנשים האתיופיות לקיים את מצוות הנידה כפי שנהגו לקיימה באתיופיה. כתוצאה מאיסור זה, חשו הנשים האתיופיות כי הן טמאות ומטמאות ועל כן נידו עצמן מהחברה וממשפחתן באמצעים שעמדו לרשותן כדוגמת הסתגרות במשך שבוע בתוך ארון בגדים.

אך לא רק גילויי הסתגרות הפגינו הנשים האתיופיות. חלק מהנשים הביעו גילויים המצביעים על מחאה אקטיבית כדוגמת ישיבה בחצרות מרכזי הקליטה ואכילה מקופסאות פלסטיק בלבד בזמן ימי הנידה. במרכזי קליטה מסוימים נשים בנידה התגוררו בחדר נפרד. מקרים מסוימים המתוארים במאמרם של שרעבי וסיקורל מצביעים על התנהגות אלימה מצדן של נשים אשר עמדו על רצונן לשהות במתחם נפרד בזמן נידה עד אשר אפשרו להן הסומכות שהות נפרדת. מאבקן של הנשים האתיופיות לקיום מנהגי הנידה, משמר בעיני התרבות הקולטת את מעמדן הנחות, אך נשים אתיופיות רבות ראו בקיום מנהגים אלו כביטוי לעוצמה ולעצמאות נשית. בעוד הסומכות ראו את עצמן כמי שמסייעות לנשים הללו להיפטר ממנהג ארכאי ובכך להשתלב בחברה הישראלית השוויונית, חשו הנשים האתיופיות כי הסומכות הדירו אותן ממרחב המבטא סוג של כוח אשר היה טמון במסורת בה החזיקו. מאפייני המנהג סייעו בתפישתו כמאפשר עצמאות ועוצמה לנשים, וכמרחב אשר סיפק לנשים אחווה ותמיכה קהילתית ואף הפוגה מתלאות היומיום.

חינוך והשכלה

מבחינת הקניית חינוך ולמידה, בשל היותה של המשפחה האתיופית יחידה כלכלית, הבנים הצעירים במשפחה נשלחו ללמוד מחוץ לבית רק אם המצב הכלכלי אפשר לוותר על כוח העבודה שלהם. כחלק מהמהפכה הפוליטית בעלת האידאולוגיה המרקסיסטית שהתרחשה ביוני 1974 באתיופיה, חלו תמורות רבות בתחומים שונים וביניהם גם בתחום החינוך. כחלק מתוכנית "ביעור הבערות", כפרי יהודים נפתחו לחינוך חילוני שכן תופעה זו לא הייתה קיימת בעבר. אך השינוי הבולט ביותר בתחום החינוך היהודי היה הצטרפותן של הבנות למערכת החינוך. בנות באתיופיה כאמור כמעט ולא זכו לחינוך מחוץ לכותלי ביתן, עתה משזכו הצעירות להשכלה ברוח התעמולה הקומוניסטית, אשר קידמה ערכים כגון שוויון, לא הסכימו הצעירות להמשיך לחיות בדרך החיים המסורתית בה זכו למעמד נמוך משמעותית בהשוואה לגברים. נשים החלו לסרב לציית לחוקים המסורתיים הנהוגים בקהילות בהן חיו ואף בחלקן עזבו את הכפרים כדי לרכוש השכלה ולחפש תעסוקה. זהו תהליך אשר הוביל בחלקו לנישואי תערובת של נשים יהודיות עם נוצרים, דבר אשר כמעט ולא קרה טרם לכן. נוסף על כך, החלה תופעה נוספת שבמהלכה בנות צעירות הצטרפו לקבוצות שפעלו באותם ימים ועלו לארץ כאשר הן עושות זאת ללא משפחתן.

תפקיד האם המחנכת במדינת ישראל

חינוך הילדים בחברה האתיופית ותפקידן של הנשים בתחום זה, עברו אף הם שינוי משמעותי בתהליך ההשתלבות החברה הישראלית. באתיופיה, מעורבותה של המשפחה בכלל ושל נשות המשפחה בפרט בחינוך הילדים הייתה גבוהה מאוד. עיקר חינוכם של הילדים התקיים בתוך המסגרות המשפחתיות והקהילתיות תוך שיתוף הילדים במשימות השייכות לעולם המבוגרים. תפקידו העיקרי של חינוך הילדים בקהילה היהודית באתיופיה היה לשמר את הסדר החברתי ואת היציבות הקהילתית תוך שמירה על משמעת חזקה עלייתם לישראל, העמידה את ההורים העולים מאתיופיה בפני מערכת שונה מאוד של ערכים ותפישות אשר גרמה לשנויים משמעותיים בתפקידיהם של ההורים בחינוך הילדים שכאמור, במדינה החדשה התחנכו בעיקר בתוך מסגרות חינוכיות ולא על ידי הוריהם בבית.

במקרים רבים אנשי חינוך ראו באימהות העולות מאתיופיה כבלתי מעורבות בחינוך ילדיהן, כמי שמזניחות את ילדיהן בשל קשיי הקליטה שהם חוות ומשום כך מטילות את מלוא כובד האחריות לחינוך ילדיהן על המוסד החינוכי. בפועל, מחקרים איכותניים מראים כי אימהות עולות מאתיופיה ממשיכות לראות את עצמן אחראיות על חינוך הילדים שלהן גם כאשר הם מתחנכים במסגרות חינוך פורמליות. עוד עולה כי אימהות אתיופיות ממשיכות להיות מעורבות בחינוך ילדיהן, יש להן דעות ברורות לגבי ציפיותיהן מהגננת וכי הן מחפשות דרכים להשפיע על חינוך ילדיהן בגן. האימהות העולות בראש ובראשונה היו מעוניינות לשמר את האחריות האימהית שלהן בחינוך ילידיהן וסירבו לקבל תפישה שלפיה חינוך הילדים עובר לידי הגננת. אימהות עולות מאתיופיה גילו יוזמה בהכרת גן הילדים הישראלי ועשו זאת בדרך הלמידה המסורתית באתיופיה והיא- התבוננות. הן למדו דרך ההתבוננות על תחושותיהם ותגובותיהם של הילדים לפני ואחריי ההליכה לגן וכן בחנו בצורה זו את השתלבותם הרגשית והחברתית. האימהות האתיופיות ראו בתפקיד הגננת כבעל משמעות רבה שכן ילדיהם נהגו כפי שחינכה אותם הגננת בשעות השהייה בגן. משום כך האימהות הצרו על כך שבגנים אין התייחסות בשום מובן לתרבות האתיופית ולמנהגיה וכי הגננת כלל לא מכירה את התרבות ממנה הילדים והוריהם הגיעו. כמו כן, אף על פי שנשים אתיופיות רבות הצהירו על יחסים חיוביים בינן לבין הגננות הן נתקלו בקשיים משמעותיים בתקשורת עמן שכן מידע חיוני אודות ילדיהן הועבר דרך הכתוב בשפה העברית. גם בעת אספות במוסדות החינוך, אימהות אתיופיות התקשו מאוד להבין את דבריה של הגננת\ המורה אשר לא התאימה את עצמה אל קשיי השפה שחוו ומשום שהתביישו בבורותן השפתית, נמנעו הנשים מלומר לגננת\ מורה שלא הבינו את דבריה. האחריות להבנת המסרים של אנשי החינוך היו מוטלים על כתפייה של האם האתיופית בלבד ויתרה מזו, במהלך אספות ההורים, אנשי החינוך לא הביעו התעניינות בדרכי החינוך של האימהות העולות אלא ניסו ללמדן כיצד לטפל בילדים על פי הנורמות המקובלות בישראל. אימהות אלו חשו תסכול גדול בשל קשיי השפה וכן בשל אי הבנת הנורמות והמושגים החינוכיים אשר לאורן פעלו אנשי החינוך בארץ, אך למרות זאת חיפשו דרכים שונות להבין וללמוד את הנעשה בגן. הן נעזרו בילדיהן אשר הפגינו ידע נרחב יותר בשפה עברית וכן באנשים בסביבה אשר שימשו עבורן כמתורגמנים.

אלימות כנגד נשים

נשים אתיופיות חוו אלימות מצד אביהן ובעליהן באופן שהוא כמעט דרך קבע. אלימות נתפשה כדרך לגיטימית ומקובלת העונה על הצורך להענשת אישה אשר סררה או לא נשמעה לקול אביה או בעלה. כאשר האלימות כנגד האישה הייתה קיצונית או כזו אשר מהווה סכנה לחייה יכלה לאישה לברוח למשפחת מוצאה ולקבל שם מקלט אם משפחתה הסכימה לכך, או לחלופין לפנות לזקני השבט אשר בכוחם לפסוק לגבי גורלה של המשפחה.

יחסי כוחות מגדריים במדינת ישראל

פיצול המשפחה המורחבת כחלק מקליטת יהודי אתיופיה במדינת ישראל גרם לכך שנשים אתיופיות איבדו את היכולת של משפחתן לתמוך בהן או לקבל אותן כאשר ביקשו לברוח מהבעל האלים. מבחינת תפקידי המגדר בתוך המשפחה, המציאות החברתית-תרבותית בישראל יצרה הבדלים משמעותיים בתהליכי התירבות שעברו הנשים לעומת הגברים העולים מאתיופיה. הנשים האתיופיות ראו בתרבות החדשה כמושכת הרבה יותר מזו אשר ממנה הגיעו. הן זכו לתגמולים מהביטוח הלאומי עבור גידול ילדיהן והשלמת הכנסה באמצעות כסף אשר הופקד לחשבון הבנק שלהן. במקביל, הנשים האתיופיות פוגשות בנשים ישראליות אשר עובדות במקומות עבודה כגון משרד הרווחה, משרדי התעסוקה וכן בסניפי הבנק ואלו מייצגות עבורן מודל נכסף אשר אליו הן שואפות. הנשים האתיופיות לומדות במציאות החדשה כי האלימות אשר הן חוות או עלולות לחוות מצד בעליהן היא עבירה פלילית ועל כן נוטות לאמץ את הנורמות השוויוניות בחברה החדשה. האינטגרציה המהירה של הנשים לעומת הגברים העולים מאתיופיה לחברה הישראלית יוצרת מקרים רבים בהם מפתחים הגברים תלות בנשותיהם. עבור גבר אשר גדל והתחנך בתרבות פטריאכית בה הוא בתפקיד דמות הסמכות הבלעדית, כוחה ומעמדה החדש של האישה, מהווה עבורו איום משמעותי על תפיסת זהותו העצמית. החשש אשר חווה הגבר האתיופי מהשלכות המציאות החדשה בנוגע למעמדו החדש אינו רק בקרב משפחתו הגרעינית אלא גם בקרב גברים אתיופים אחרים שמא ינהגו כלפיו בחוסר כבוד אף על פי שהם בעצמם "סובלים" מאותה הבעיה. על מנת לשמור על מעמדם פעלו הגברים האתיופים בדרך אשר הייתה מוכרת להם בתרבות המוצא והיא על ידי כוחנות ואלימות. נשים אתיופיות רבות חוות אלימות קשה - המגיעה עד כדי מקרים של רצח - מצד בעליהן בשל תהליך התירבות אשר הציב את הגבר האתיופי בעמדת כוח נחותה משל אשתו בניגוד למעמדו בארץ מוצאו. השילוב שבין הקשיים בהליכי התירבות אותם חווים הגברים האתיופים ובין החברה הפטריארכלית והמצ'ואיסטית אשר ממנה הם מגיעים, מוביל להפרעות נפשיות קשות בקרב גברים יוצאי אתיופיה אשר גורמות בין היתר לרצח נשים רבות בקהילה האתיופית על ידי בעליהן, ולהתאבדות הבעלים לאחר הרצח. בשל המאפיינים הפטריארכליים המאופיינים בחשיבותה של פרטיות היחידים ובפתרון סכסוכים משפחתיים בתוך הקהילה עצמה, בשנים הראשונות לעליית הקהילה האתיופית, נשים רבות בוחרות שלא להגיש תלונה כאשר הן חוות אלימות קשה מצד בעליהן. עם השנים גדל מספר התלונות שמגישות נשים במשטרה כנגד בעליהן, עובדה המצביעה על כך שנשים אתיופיות מבינות שלא רק שאלימות כנגדן אינה מקובלת בחברה הישראלית אלא שהיא גם מהווה עבירה פלילית.

ראו גם

• יהדות אתיופיה

לקריאה נוספת

1. סלמון, הגר: "בין אתניות לדתיות: הבטים פנים-קבוצתיים של המרות דת בקרב ביתא ישראל באתיופיה". מתוך: פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח לתולדות יהודי אתיופיה. http://www.jstor.org/stable/23425224?seq=1#page_scan_tab_contents
2. " כן, אני יכולה יותר!" פרויקט העצמה של נשים יוצאות אתיופיה http://www.jstor.org/stable/23389160?seq=1#page_scan_tab_contents
3. קפלן, אביבה. שרעבי, רחל. 2013. "זקנים מאתיופיה במעבר בין תרבותי בישראל", זיקנה והגירה.