סונטות לקלרינט של יוהנס ברהמס

סונטות לקלרינט, אופוס 120, הן צמד יצירות שנכתבו לקלרינט ופסנתר על ידי המלחין הרומנטי יוהנס ברהמס. הסונטות נכתבו בשנת 1894 ומוקדשות לנגן הקלרינט ריצ'רד מולפלד. הסונטות נכתבו בתקופה מאוחרת בחייו של ברהמס שבה הוא "גילה" את יופיו של הצליל והצבע הטונאלי של הקלרינט.[1] מבנה הסונטה לקלרינט לא היה מפותח במידה רבה עד לאחר השלמת הסונטות הללו, שלאחריהן נעשה שימוש קל יותר בשילוב קלרינט ופסנתר ביצירות חדשות של מלחינים.[2] אלו היו היצירות הקאמריות האחרונות שכתב ברהמס לפני מותו והן נחשבות לשתי יצירות מופת ברפרטואר לקלרינט. ברהמס גם עיבד את היצירות הללו עבור ויולה ופסנתר עם שינויים המתאימים יותר לכלי.

היסטוריהעריכה

בשנת 1890 נשבע ברהמס לפרוש מהלחנה, אך הבטחתו נמשכה זמן קצר. בינואר 1891 הוא נסע למיינינגן, לפסטיבל האמנויות שנערך בעיר ונשבה בנגינת הקונצ'רטו לקלרינט מס. 1 של קרל מריה פון ובר ו"חמישיית הקלרינט" של מוצרט. נגן הקלרינט הסולן היה ריצ'רד מולפלד, וברהמס התחיל להתיידד עם האיש שהוא כל כך העריץ.[3] פרי ידידותם היה ארבע תוספות מדהימות לרפרטואר הקלרינט שעדיין היה צנוע באותה תקופה, כולל השלישייה בלה מינור לקלרינט, צ'לו ופסנתר אופ. 114 (1891), חמישייה בסי מינור לקלרינט וכלי מיתר, אופ. 115 (1891), ושתי סונטות קלרינט. ביולי 1894 השלים ברהמס את הסונטות. הוא כתב למולפלד ב-26 באוגוסט, והזמין אותו לבצע את היצירות. מכיוון שלמולפלד היו התחייבויות אחרות באותו קיץ, הוא לא הגיב, אך בספטמבר הוא נסע לווינה לפגוש את ברהמס ולקרוא את שתי הסונטות. הן נוגנו לראשונה (על ידי ברהמס ומולפלד) באופן פרטי עבור הדוכס ג'ורג' השני ומשפחתו בספטמבר של אותה שנה.[4] ברהמס ומולפלד ביצעו את הסונטות לאחר מכן עבור קלרה שומאן בנובמבר 1894, לפני הופעת הבכורה הציבורית שלהם ב־7 בינואר 1895. הסונטות נכתבו בסולמות פה מינור ומי במול מז'ור – כמו סולמות שני הקונצ'רטי לקלרינט שהלחין ובר יותר משמונים שנה קודם לכן.

סונטה מספר 1 בפה מינורעריכה

מבנהעריכה

סונטה מספר 1 מורכבת מהפרקים הבאים:

1. אלגרו אפסיונאטועריכה

 
פתיחת הפרק הראשון בפסנתר.

הפרק הראשון נכתב בצורת סונטה. הוא מתחיל בפתיחה קצרה של הפסנתר בשלוש אוקטבות מקבילות, מוטיב זה חוזר לאורך כל הפרק. לאחר הפתיחה הקלרינט נכנס עם הנושא הראשון. לאחר כמה תיבות הפסנתר משתלט על הנושא, כשהקלרינט מנגן תפקיד יותר מייפה. עד שהסונטות הללו נכתבו היה נהוג שהסולן ניגן בעיקר, אם לא תמיד, את המנגינה. ברהמס לא צמצם את תפקיד הפסנתר כדי להתאימו לקלרינט, אלא יצר מערכת יחסים שווה והרמונית יותר בין סולן למלווה.[5] הנושא השני מציג מקצבים מנוקדים וקופצניים, בניגוד לנושא הראשון. המנגינה ממשיכה לעבור בין נושאים רבים עד שלבסוף חוזרת לנושא הפותח.

2. אנדנטה און פוקו אדג'יועריכה

 
הנושא הפותח של הפרק השני

בפרק השני הקלרינט מציג נושא פשוט. תפקיד הפסנתר דליל בנושא הראשון. נושא זה חוזר הרבה פעמים.

3. אלגרטו גרזיועריכה

בפרק זה הנושא הראשון מורכב ממנגינה של שמונה תיבות שמנוגנת על ידי הקלרינט, ולאחר מכן מתחלפת בפסנתר שהקלרינט משאיל קווים תומכים.

4. ויוואצ'העריכה

 
פתיח לפרק האחרון של הסונטה.

הפרק הרביעי נכתב בצורת רונדו הניתנת לתיאור A–B–A′–C–B′–A″. הפרק מתחיל בשלושה צלילי פה מודגשים בפתיחת הפסנתר המשמשים מעין קריאה לזיהוי הנושא הראשון. נושא A מסומן "לגרו" בקלרינט שמנגן לרוב שמיניות בצורת שלבים. נושא B המנוגד מורכב מטריולות של רבעים והוא מטושטש ונינוח יותר. לאחר חזרה ל-A ′, מנגנים את הנושא C השקט בפסנתר שמועבר לקלרינט. הקלרינט מנגן את ה"קריאה" מההקדמה בעוד הפסנתר מנגן את נושא B שוב.

סונטה מספר 2 במי במול מז'ורעריכה

לסונטה מספר 2 יש שלושה פרקים:

  1. אלגרו אמבילה
  2. אלגרו אפסיונאטו
  3. אנדנטה קון מוטו

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Swafford 1997, p. 572
  2. ^ Musgrave 1985, p. 251
  3. ^ Lawson 1998, p. 32
  4. ^ Lawson 1998, p. 40
  5. ^ Musgrave 1985, p. 255–256