סימון זכטר

מלחין אוסטרי

סימון זכטרגרמנית: Simon Sechter;‏ 11 באוקטובר 178810 בספטמבר 1867) היה תאורטיקאי מוזיקה, מורה, נגן עוגב, מנצח ומלחין. הוא היה אחד המלחינים הפורים ביותר מאז ומעולם, אף כי המוזיקה נשכחה ברובה וכיום זוכרים אותו בעיקר כמורה קפדן למוזיקה, שהנודע בתלמידיו היה אנטון ברוקנר.

סימון זכטר
Simon Sechter
Sechter.jpg
לידה 11 באוקטובר 1788
פרימבורק, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 בספטמבר 1867 (בגיל 78)
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, תאורטיקן מוזיקה, מרצה באוניברסיטה, פסנתרן, מוזיקאי, מחנך מוזיקה, מוזיקולוג, איש חינוך, מנצח, מורה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר, עוגב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קרל כריסטיאן מילר ליקט וערך את Die richtige Folge der Grundharmonien של סימון זכטר, "הסדר הנכון של הרמוניות יסודיות: מסה על בסים יסודיים, והיפוכיהם וחלופותיהם" (א. פונד, 1871; ג. שירמר, 1898).

חייועריכה

זכטר נולד בפרימבורק, ממלכת בוהמיה, אז חלק מן הקיסרות האוסטרית, ועבר לווינה בשנת 1804, שם תפס את מקומו של יאן וצלב וורישק כנגן העוגב של החצר הקיסרית בשנת 1824. ב-1810 התחיל ללמד פסנתר ופיתוח קול באקדמיה לסטודנטים עיוורים. ב-1828 נתן לפרנץ שוברט החולה שיעור אחד בקונטרפונקט.[1] בשנת 1851 התמנה זכטר לפרופסור להלחנה בקונסרבטוריון של וינה. מממשיכו בקונסרבטוריון היה אנטון ברוקנר, תלמידו לשעבר, ששיטות ההוראה שלו התבססו על אלה של זכטר.

שיטות הוראהעריכה

בין תלמידיו של זכטר היו אנרי וייטאן, פרנץ לכנר ואדוארד מרקסן (שלימד את יוהנס ברהמס פסנתר וקונטרפונקט.

שיטות ההוראה של זכטר היו מחמירות וקפדניות. לדוגמה, הוא אסר על ברוקנר לכתוב יצירות מקוריות בזמן שלמד אצלו קונטרפונקט. החוקר רוברט סימפסון סבור, ש"זכטר הוציא שלא מדעת מן הכוח אל הפועל את המקוריות של ברוקנר בכך, שעמד על דיכויה עד שמן הנמנע היה עוד להכיל אותה." זכטר לימד את ברוקנר באמצעות הדואר מ-1855 עד 1861 וראה בברוקנר את תלמידו המסור ביותר. לסיום לימודיו של ברוקנר, חיבר זכטר פוגה, שהקדיש לתלמידו.

בחיבורו בן שלושת הכרכים על עקרונות ההלחנה, "Die Grundsätze der musikalischen Komposition", כתב זכטר עבודה ראשונית, שהשפיעה על תאורטיקאים רבים שבאו אחריו. זכטר שאב את רעיונותיו מן התאוריות של ז'אן-פיליפ ראמו על הבס היסודי, הדיאטוני תמיד גם כאשר הרובד העליון מצטיין בכרומטיות; היסטוריונים של תאוריית המוזיקה רואים קשר מובהק בין זכטר לבין התפיסה הווינאית של תאוריית הבס היסודי.

כמלחיןעריכה

זכטר היה גם מלחין, ובתור שכזה הוא זכור בעיקר כמי שחיבר כ-5,000 פוגות (הוא השתדל לכתוב לפחות פוגה אחת ביום),[2] אבל הוא כתב גם מיסות ואורטוריות. נוסף לכך, הלחין גם חמש אופרות - Das Testament des Magiers (1842),‏ Ezzeline, die unglückliche Gegangene aus Deli-Katesse (1843), ‏ Ali Hitsch-Hatsch (1844), ‏ (Melusine {1851 ו-Des Müllers Ring (?)[3] בשנים 1823–1824, היה זכטר אחד מ-51 מלחינים שחיברו וריאציה על ואלס מאת אנטון דיאבלי בשביל Vaterländischer Künstlerverein.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סימון זכטר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אלפרד איינשטיין, Music in the Romantic Era, ו. ו. נורטון ושות', ניו יורק 1947, עמ' 76
  2. ^ אתר אולמיוזיק, ביוגרפיה של סימון זכטר
  3. ^ אופרהגלאס, "מלחיני אופרה, סימון זכטר", הוצאת סטנפורד