סימיון מובילה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
| ערך ללא מקורות | |
 | |||||||||
| סימיון מובילה, תמונה שעוצבה על מצבתו במנזר סוצ'ביצה | |||||||||
| לידה | לא ידוע | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 14/24 בספטמבר1607 | ||||||||
| מדינה |
נסיכות מולדובה ולאכיה | ||||||||
| מקום קבורה | מנזר סוצ'ביצה, חבל מולדובה, כיום ברומניה | ||||||||
| בת זוג | מרגיטה הרה (מלניה) | ||||||||
| שושלת מובילשט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
סימיון מובילה או לפי המספור שהונהג לימים על ידי היסטוריונים רומנים "סימיון הראשון מובילה", (ברומנית: Simion Movilă, תאריך ומקום לידה לא ידועים - 14/24 בספטמבר 1607) היה אציל רומני מנסיכות מולדובה, שכיהן כשליט ולאכיה בין 16/26 באוקטובר 1600 – 23 ביוני/3 ביולי 1601 ושוב בין 22 באוקטובר/1 בנובמבר 1601 - 17/27 ביולי 1602 וכשליט נסיכות מולדובה בין 20/30 ביולי 1606 ל-14/24 בספטמבר 1607. סימיון מובילה היה נכדו של השליט פטרו רארש והיה אחיו של שליט מולדובה ירמיה מובילה וכן אביו של פטרו מוהילה, מיטרופוליט קייב, הליץ' וכל רוסיה, שהוכרז לקדוש של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הרומנית והפולנית.
ביוגרפיה עריכה
משפחתו וראשית חייו עריכה
סימיון מובילה, נצר למשפחת האצילים המולדבים מובילשט (מובילה או מוגילה Moghilă), שנמצאה ביחסי קרבה עם משפחות המגנטים הפולנים פוטוצקי, וישניובייצקי וקורצקי. הוא בנם הצעיר של הלוגופט יואן מובילה (1520–1570) ושל מריה (נפטרה ב-1614), בתו של השליט פטרו רארש וגיסתו של השליט אלכסנדרו לפושניאנו. אחיו היו ירמיה מובילה, לימים שליט מולדובה, אח חורג בשם תואדר מובילה ועוד אח, גאורגה מובילה. בשנות ה-1580 הם שהו בפולין וזכו בה למעמד של אזרחות (indigen). בשנת 1595 ההטמאן הפולני יאן זמויסקי בתמיכת סטפן פוטוצקי ומיכאילו וישניובייצקי, פלש בראש צבא פולני למולדובה והושיב בה על כיסא הנסיכות את ירמיה מובילה הפרו-פולני. ירמיה מובילה מינה את אחיו הצעיר סימיון בתפקיד פרקלאב של חוטין ואחר כך הטמאן סוצ'אבה.
שלטונו הראשון בוולאכיה 1600-1601 עריכה
בשנת 1599 החליטו פולין, נסיך טרנסילבניה, הקרדינל אנדראש באטורי, ושליט מולדובה, ירמיה מובילה, לאחד כוחות יחד עם מורדים מקרב הבויארים הוולאכים ולהדיח את שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, ולהחליפו בידי סימיון מובילה.[1] אולם מיכאי האמיץ הקדים אותם ויזם ראשון את המבצעים הצבאיים. ב-1599 הוא פלש לטרנסילבניה והביס בקרב שלימבר על יד סיביו את אנדראש באטורי שנרצח בעת בריחתו על ידי מורדים סקלרים. באוגוסט 1600 כבש מיכאי גם את מולדובה. ירמיה מובילה נמלט לטירת חוטין וביקש משם עזרה ממלך פולין. מיכאי האמיץ הצליח על ידי כך להשתלט על כל המרחב הרומני. בספטמבר 1600 פלשו כוחות פולניים לנסיכויות הרומניות והחזירו קודם כל לשלטון את ירמיה מובילה במולדובה. גם בטרנסילבניה הצליח הנסיך ז'יגמונד באטורי להחזיר למשפחתו את השלטון. בוולאכיה יחד עם יחידות מולדביות גרשו הפולנים את בנו של מיכאי האמיץ, ניקולאיה פטראשקו והמליכו שם את סימיון מובילה. הוא קיבל בטרגובישטה את אישור הסולטן העות'מאני להכתרתו מחדש. מיכאי ששהה זמן קצר בווינה חזר זמנית לוולאכיה, ונלחם בפולנים ובמולדבים בשטחיה. הוא נוצח בשורה של קרבות:נאיין (Năieni) ב-12 באוקטובר1600, צ'פטורה (Ceptura) (14 באוקטובר, בוקוב על נהר טליאז'ן (20 באוקטובר) ובקורטיה דה ארג'ש ב-25 בנובמבר 1600. אחרי הניצחון בקורטיה דה ארג'ש רוב הבויארים הוולאכים הכירו מחוסר ברירה בסימיון מובילה כשליט.[2] ולאכיה נפלה בהמשך קרבן לגל של ביזה והרס מידי החיילים הפולנים והמולדבים וגם מידי הטורקים.[3] הבויארים התאכזבו מהר מסימיון מובילה. עוד בינואר 1601 ביקש יאן זמויסקי ממלך פולין להתערב אצל סימיון להימנע מהתעמרות בבויארים הוולאכים ומאפלייתם לטובת הבויארים המולדבים מפמלייתו. במאי 1601 שני בויארים מקומיים מתומכי מיכאי האמיץ (אודריה ונגריה) הוצאו להורג על ידי סימיון, מעשה שעורר את זעם האצולה הוולאכית ובראשם האחים בוזסקו. מפחד המרד נמלט מובילה מזרחה לכיוון פוקשאן ובקרב ואליה מארה (Valea Mare - "העמק הגדול") מובילה קייאטיי (Movila Căiatei)[4] או קרוצ'ה קומיסיואיי (Crucea Comisioaiei) ב־23 ביוני/3 ביולי 1601 הוא הובס על ידי צבא הבויארים הוולאכים. מעט מחייליו נשארו בחיים.[5] באוגוסט 1601 ניסיון של סימיון לחזור לוולאכיה עם כוחות פולנים, טטריים ומולדבים נכשל והוא הובס שוב על ידי הפהרניק שרבאן בקרב בגורה נישקובולוי (Gura Nișcovului). ייתכן כי מרד הבויארים הוולאכים ביוני-אוגוסט 1601 היה מתוכנן בידיעת מיכאי האמיץ שנמצא באותה תקופה בטרנסילבניה. משלחת ולאכית לטרנסילבניה קראה למיכאי לחזור לוולאכיה. אולם ב-9/19 באוגוסט 1601 נרצח מיכאי האמיץ בטרנסילבניה. אחרי ממשל של עוצרות נסיכותית בראשות האחים בוזסקו, העלו הבויארים לשלטון את האציל שרבאן בשם ראדו שרבאן. השליט החדש היה מועדף על ידי ההבסבורגים. אחרי פשיטה טטרית[6] ועימות צבאי עם הכוחות שתמכו במובילה, על אף סיוע שקיבל מהגנרל האוסטרי ג'ורג'ו בסטה, הובס ראדו שרבאן וסימיון מובילה הוחזר לכס הנסיכות.
שלטונו השני בוולאכיה - 1602-1601 עריכה
אחרי שהכיר בחסותו של מלך פולין והבטיח לסולטאן הטורקי מיסים בשווי 40,000 זהובים. הוכרז סימיון מובילה מחדש לשליט בעיר פלוישטהוא שלט הפעם ב-9 חדשים. בהתחלה - באוקטובר 1601 - מרץ 1602, ככל הנראה במקביל לראדו מיכניה, הפרו-עות'מאני. ב-5/15 במרץ 1602 הוא ניצח את ראדו מיכניה בקרב קרטשט. גם מלך פולין וגם הבויארים לא שבעו נחת מדרכו השלטונית והדיחו אותו, קודם לטובת ראדו מיכניה ואחר כך, ראדו שרבאן. סימיון מובילה גלה בשנת 1602 אצל אחיו ירמיה במולדובה.
שלטונו במולדובה 1607-1606 עריכה
בשנת 1606 אחרי מות אחיו, שלח סימיון מובילה מתנות רבות לחצר הסולטאן העות'מאני וקיבל את כס המלכות במולדובה. בנו הצעיר של ירמיה מובילה, קונסטנטין מובילה ואמו, אליסבטה, השאפתנית, הורחקו מהשלטון. פרץ באופן זה סכסוך פנימי בין שני ענפי השושלת מובילשט. היחסים עם פולין ועם הבויארים המולדבים התערערו. ב-24 בספטמבר נפטר סימיון מובילה באופן פתאומי. כנראה נרצח בעזרת רעל מיוזמת גיסתו, אלמנתו של ירמיה מובילה, אליזבטה והפולנים. סימיון מובילה הובא לקבורה במנזר סוצ'ביצה שבו נקבר גם אחיו ירמיה. במקומו עלה לשלטון בנו מיכאיל מובילה, אבל בסופו של דבר אחרי כמה חודשים הצליח קונסטנטין מובילה לעלות לכס הנסיכות בתמיכתם של סמואיל קורצקי, סטפאן פוטוצקי ומיכאיל וישנבצקי.
אשתו וילדיו עריכה
סימיון מובילה נשא לאישה את מרגיטה הרה, בת של גבריל הרה, אציל מטרנסילבניה. ילדיהם היו:
- מיכאיל מובילה, שליט מולדובה - בספטמבר-אוקטובר 1607 ובנובמבר-דצמבר 1607
- גבריל מובילה, שליט ולאכיה באוגוסט 1616 ובשנים 1618–1620
- פטרו מוהילה, מיטרופוליט קייב בשנים 1633–1647
- מויסה מובילה, שליט מולדובה, שליט מולדובה בשנים 1630–1631 ו-1633–1634
לקריאה נוספת עריכה
- Vasile Mărculeț (coord.) - Dicționarul domnilor Țării Românești și ai Moldovei, Editura Meronia. București 2009 - George Marcu art.Simion Movilă
(ברומנית)
- , Constantin C.Giurescu, Dinu Giurescu - Istoria românilor,vol.2 Editura științifică și enciclopedică, București 1976
- Constantin C.Giurescu Istoria Bucureștilor, Editura Vremea, București 2009
- Marcel D.Popa, Horia C. Matei - Mică enciclopedie de istorie universală, Editura științifică și enciclopedică, București, 1983 (ברומנית)
קישורים חיצוניים עריכה
- [1]
- Nicolae Iorga Istoria armatei românești de la 1599 până la zilele noastre
vol.II,Editura tipografiei Neamul românesc, Vălenii de munte, 1919