סמואל אלברט

סמואל אלברט
Samuel Elbert
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
	סמואל אלברט
לידה	1740; סוואנה, פרובינציית ג'ורג'יה, אמריקה הבריטית
פטירה	1 בנובמבר 1788 (בגיל 48 בערך); סוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קולוניאל פארק, סוואנה, ג'ורג'יה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השתייכות	הצי המדינתי של ג'ורג'יה ; הצבא הקונטיננטלי
דרגה	מייג'ור גנרל (המיליציה של ג'ורג'יה) ; בריגדיר גנרל (הצבא הקונטיננטלי)
פעולות ומבצעים
	מלחמת העצמאות של ארצות הברית קרב ברייר קריק; הפעולה הימית בפרדריקה; המצור על יורקטאון;
תפקידים אזרחיים
	6 בינואר 1785 – 9 בינואר 1786; (שנה)
	→ ג'ון הוסטון אדוארד טלפייר ←

סמואל אֶלברט (באנגלית: Samuel Elbert;‏ 1740 – 1 בנובמבר 1788) היה סוחר, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מג'ורג'יה, שכיהן כמושל ג'ורג'יה ה-18 ב-1785.

אלברט לחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ופיקד על הכוחות הקולוניאליים שנחלו ניצחון בקרב הימי ליד האי סנט סימונס, ג'ורג'יה ב-19 באפריל 1778. בשנה שלאחר מכן הוא נפצע ונשבה בקרב ברייר קריק, ולאחר מכן שוחרר בעסקת חילופי שבויים. הוא הועלה לדרגת מייג'ור גנרל במיליציה של ג'ורג'יה ולדרגת קולונל בצבא הקונטיננטלי.^[1] לאחר המלחמה הוענקה לו דרגת ייצוג של בריגדיר גנרל. אלברט היה אחד מהחברים המקוריים של אגודת סיניסינטי (אנ') בג'ורג'יה.

ב-1784 נבחר אלברט לבית הנבחרים של ארצות הברית, אך דחה את המינוי מסיבות בריאות. מאוחר יותר באותה שנה הוא כיהן כמושל ג'ורג'יה. אלברט היה חבר הבונים החופשיים.

ראשית חייו עריכה

סמואל אלברט נולד בסוואנה שבפרובינציית ג'ורג'יה, כבנם של הכומר הבפטיסטי ויליאם אלברט ושל רעייתו, שרה גרינפילד. הוריו נפטרו בפרובינציית קרוליינה הדרומית כאשר הוא היה בן 14, והוא חזר לסוואנה.

אלברט הועסק על ידי בעל מטעים מצליח בשם ג'ון ריי, איש בעל חשיבות מסחר ובממשל. ריי בנה בית נאה על אדמתו שליד סוואנה שנודע בשם ריי הול. בהשפעתו של ריי יצא אלברט לארץ האינדיאנים כסוחר. הוא נחל הצלחה גדותה בעסקאותיו עם האינדיאנים, בעיקר בשל יחסו האדיב כלפיהם. באחת מההזדמנויות, הוא נקרא ללוות ולהגן על קבוצה של אינדיאנים, שהגיעו לסוואנה, במאמץ לפצות על משגה גדול, רציחתו של צ'יף של שבט המוסקוגי בשם מד טרקי על ידי תומאס פי. התקרית הפכה בעייתית, וב-1774 הרגשות התלהטו בין הלבנים לבין האינדיאנים ופי הורשע ונכלא. ב-1785 כתב אלברט מכתב לג'ורג' וולטון, "חבל שהאנשים באזורי הספר שלנו יתנהגו בצורה כה אכזרית כלפי פראים עניים אלו. לא יהיו שבעי רצון מבעלות על קרקעות, אלא שודדים, מכים ומשפילם אותם כאילו הם מביאים את הנקמה האלוהית על ראשיהם".

אלברט התארס לבתו של ריי, אליזבת, וב-1769 נישאו השניים בריי הול, נישואים שאישרו את מעמדו החברי והשפעתו של אלברט.

ביוני 1772 היה אלברט לקפטן של פלוגת גרנדירים ברגימנט הראשון במיליציה של סוואנה וחתם על שבועת אמונים לג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת כתנאי מוקדם למינויו כקצין.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית עריכה

אלברט נעשה פעיל בקונגרס הפרובינציאלי של ג'ורג'יה ובגוף שצמח ממנו, ועדת הביטחון. על פי הצעת ועדת מישנה של ועדת הביטחון, החליטו חברי המיליציה של ג'ורג'יה לבחור את מפקדיהם. כתוצאה מכך, כל הקצינים שהיו נאמנים למלך הוחלפו בתומכים נלהבים בתומכי המהפכה. ב-4 בפברואר 1776 מונה אלברט כלוטננט קולונל ומאוחר יותר כקולונל במיליציה של ג'ורג'יה.

ב-1777 החליט מושל ג'ורג'יה באטן גווינט לשלוח כוח פלישה לפלורידה כדי לשחרר את הטריטוריה מעול הבריטים. תוכניתו נשלחה לאלברט עם 400 חיילים בשלוש ספינות משוטים וציוד תמיכה בדרך הים, יחד עם יחידה נוספת של 109 אנשי מיליציה רכובים בפיקודו של קולונל ג'ון בייקר בדרך היבשה. שתי היחידות היו אמורות לחבור זו לזו בסאו פיט בלאף, ליד שפך נהר נסאו, שהיום נמצא בתחומי העיר ג'קסונוויל, פלורידה.

באותה עת בה חיל משלוח זה יצא לדרכו, הסתיים סכסוך מתמשך בין גווינט לבין מפקד הכוחות הקונטיננטליים של ג'ורג'יה, הגנרל לכלן מקינטוש, בדו-קרב שבו נפצעו השניים. גווינט נפטר שלושה ימים מאוחר יותר, ב-19 במאי, כתוצאה מאלח דם.

על כל פנים, סיבה אחת לכך שפלורידה לא הפכה מעולם לחלק מג'ורג'יה עשויה להימצא בגחמות מזג האוויר. 13 במאי היה המועד שנבחר לחבירת כוחותיהם של אלברט ובייקר ולהדיפת הכוחות הבריטים. בעיות רבות מנעו מהכוח בפיקודו של אלברט להגיע בדרך הים בזמן. בזמן ההפלגה לקו האנשים במחלה, שיחד עם בעיות אספקה ורוחות נגדיות, האטו את התקדמותם באופן משמעותי. בנוסף, מי הים באותו אזור היו רדודים באופן יחסי באביב, דבר שהקשה על הניווט. ב-30 במאי כתב אלברט מכתב לגיסו, קולונל ג'וזף האברשאם, "אילו יכולנו להכניס את הספינות לתוך נהר סנט ג'ונס, הייתי, יחד עם האנשים שאיתי, משתלט על כל הפרובינציה של מזרח פלורידה".

המיליציה הרכובה של בייקר הגיע לסאו פיט בלאף כמתוכנן, אך עד מהרה הם עברו למיקום אחר כאשר היה ברור שהבריטים כבר ידעו על כוונותיהם. במהלך מעבר זה, הופתעו אנשיו של קולונל בייקר על ידי כוח של כ-400 חיילי בריטים, וקרב קצר התפתח בקרבת נחל תומאס, דרומית לשפך שלו לנהר נסאו. כשהם סבלו מנחיתות מספרית, וכשניתכה עליהם אש, נטשו רוב אנשיו של בייקר את המערכה. בייקר, יחד עם שאריות הכוח שלו נאלץ לסגת, וב-17 במאי שב לג'ורג'יה.

שלושה ימים לאחר מכן נחת הכוח בפיקודו של אלברט בקצה הצפוני של האי אמיליה. אנשיו חברו לשרידי הכוח של בייקר, אך לאחר פעולות סיור אחדות, הבין אלברט שהבריטים מבוצרים היטב ומצוידים בארטילריה. בעוד שהכוח הקטן של אלברט היה עסוק בניסיון לקצר את דרכו דרך מיצרי אמיליה, הכין המפקד הבריטי, פטריק טונין, תוכניות לתקיפתם בכוחות עדיפים באופן משמעותי.

כדי להבטיח את ניצחונם, הצטוו ספינות המלחמה הבריטיות, "רבקה" ו"הוק" לחסום כל ניסיון הימלטות של הצי הקטן של אלברט. סופה קשה מאוד התחוללה, וספינות הקרב הבריטיות נאלצו לצאת לים הפתוח. לפני שעלה בידם לשוב, הם נתקלו בבריגנית של האמריקאים שהייתה חמושה ב-16 תותחים. הקרב שהתפתח גרם לנזק כה קשה ל"רבקה" עד שהיא לא הייתה מסוגלת להתקדם, ובכך התאפשר לאלברט לעזוב את האי אמיליה ללא התנגדות.

בשל כישלונם להפתיע את הבריטים, וללא תמיכת הכוח של בייקר, שבו אלברט ואנשיו לג'ורג'יה מבלי שמשימתם הושלמה. זמן קצר לאחר מכן, סיכם אלברט את המערכה במכתב למקינטוש:

אני חושב שמעט יכול היה להעשות, אלא אם כן הייתה מתרחשת פלישה אדירה, שלעניות דעתי הייתה יותר מדי עבור ג'ורג'יה עד שכוחותיה היו בעלי דריסת רגל מכובדת יותר, ולפיכך מומלץ להגביל את הפעולות הצבאיות שלנו לחלוטין לפעולות הגנתיות עד להזדמנות טובה יותר. יש לנו יותר מדי אויבים נסתרים בקרבנו שמנהלים התכתבות סדירה עם שכיננו בפלורידה, ועד שהם ייבלמו יהיה זה בלתי אפשרי עבורנו להיכנס לפלורידה מבלי שהם יתריעו על הגעתנו.^[2]

ב-1778 נעשה ניסיון לפלוש לפלורידה בכוח גדול הרבה יותר בפיקודם של המושל ג'ון הוסטון והגנרל רוברט האו. הוא נדון לכישלון מתחילתו בשל חוסר אחדות בפיקוד. אחת ההצלחות המעטות בניסיון פלישה שנייה זו הגיעה כאשר אלברט העלה 300 מאנשיו על סיפונם של שלוש ספינות וגרם לכניעתן של שלוש ספינות מלחמה בריטיות, הסקונר אה"מ "הינצ'ינברוק", ה"רבקה" שתוקנה, וספינה שלישית, שכולן עגנו לאורך נהר פרדריקה. ספינות אלו הטרידו את המורדים בג'ורג'יה במשך כמעט שנתיים. התנאים המועדפים של הצי הקטן של אלברט גרמו להם להנמיך את דגליהם ולנטוש את הספינות. לאור העובדה שלא ספג אבידות כלל, היה אלברט משולהב.

שלוש הספינות של אלברט היו החלק הטוב של הצי המדינתי של ג'ורג'יה באותה עת. אורכן היה בערך 70 רגל (21 מטרים), הן שטו בעזרת מפרשים משולשים ומשוטים, והיו חמושות בתותחים גדולים בחרטום שלהן. אף על פי שהן לא התאימו ליציאה לים הפתוח, יכולת התמרון שלהן הפכה אותן לאדירות במי החופים הרדודים של ג'ורג'יה.^[3]

הצלחת המבצע עודדה את אלברט לשקול יציאה למתקפה כנגד ספינה בריטית חמושה אחרת, "גלטאה", שעגנה בקצה הצפוני של האי ג'קיל. ככל הנראה הוא החליט שלא לעשות כן, וה"גלטאה", שלא הצליחה להשלים את משימתה, יצאה לכיוון סיינט אוגוסטין כמה ימים לאחר מכן. הגנרל האו שיבח את אלברט ואת אנשיו על ניצחונם על הספינות הבריטיות, ובין השאר בשל תעוזתם, החליט להמשיך את הפלישה לפלורידה.

בינתיים, המשיך אלברט להתקדם עם ספינותיו לכיוון פלורידה. ב-24 ביוני, מיד לאחר שהם חצו את נהר סטלה, התרחש ליקוי החמה הראשון שתועד אי פעם בשלוש עשרה המושבות.^[4] החיילים כינו את היום "היום החשוך", וליקוי החמה היה הסיבה לכמה עריקות בקרב האנשים.

אלברט, שכעת חבר לגנרל האו, המשיך וכבש את פורט טונין, שננטש על ידי הבריטים. כאן החלו לצוץ בעיות. הוסטון והאו לא הצליחו להגיע להסכמה על הובלת הכוחות בפלישה ומפקד צי האמריקאים, קומודור אוליבר בוון, סירב להכפיף את עצמו לצבא. אירוע זה, יחד עם אובדן ההפתעה והמחלות שנפוצו בקרב החיילים, גרמו לפולשים להיבלם בקרב שהתרחש במקום הקרוי גשר האליגטור. האו הכריז "שהמטרה המרכזית שלנו הושלמה" והשיב את כוחותיו לג'ורג'יה. אף על פי שההתנגשויות בין הפטריוטים לבין הלויאליסטים נמשכו, המשלחת של 1778 הייתה הניסיון האחרון של ג'ורג'יה לנסות ולמגר את הבריטים מפלורידה.

בדצמבר 1778 שלחו הבריטים צי של כ-3,500 איש בפיקודו של הקולונל ארצ'יבלד קמפבל לכבוש מחדש את סוואנה. הגנרל האו, כמפקד העיר, דחה הצעה מאלברט לעשות שימוש ברגימנט שבפיקודו להגן על אתר הנחיתה. כתוצאה מכך, עלה בידם של הבריטים לנחות ללא שום התנגדות ועד מהרה תקפו את הכוח האמריקאי מאחור כאשר חצו ביצה בהדרכתו של עבד בשם קומניו דולי. עד מהרה נאלצו האמריקאים לסגת דרך הגשר שחצה את נחל מוסגרוב. אף על פי שרובם חצו בבטחה, כבשו הבריטים את הגשר זמן קצר לפני שהגיע לשם כוח הפיקוד של אלברט. כתוצאה מכך, נאלצו אלברט ואנשיו לשחות במימי הנחל הקפואים כדי להתחמק מנפילה בשבי. מאוחר יותר הם חברו לגנרל האו במרחק של כ-13 ק"מ ממעל סוואנה.

קרב ברייר קריק עריכה

סוואנה נבזזה על ידי הבריטים, והגנרל האו הועמד לדין בפני בית דין צבאי, לא רק על נטישת סוואנה, אלא על נפילת כל ג'ורג'יה. הגנתה של ג'ורג'יה נמשכה עם כוחות שלא נמלטו אל הקרוליינות. בין אלו היה סמואל אלברט, שעם שארית אנשיו, כבש לזמן קצר את אוגוסטה, ולאחר מכן הוצב באזור ברייר קריק, שם הם המשיכו להטריד את צבאו של קולונל קמפבל כאשר הם צעדו לכוון אוגוסטה. מזג האוויר היה קר והתנאים קשים. ב-29 בינואר 1779 כתב אלברט לגנרל בנג'מין לינקולן, מפקד צבא הדרום:

עלינו לקבל הרבה פריטי אספקה, ארטילריה אין לנו בכלל, כלי נשק קל מצויים בצמצום, רבים הגיעו אל המחנה מבלי שהיה להם כלי נשק, ואנו לא יכולנו לספק להם אותם. אין כאן כלי חפירה וציוד מחנה.^[5]

בסוף פברואר הצטרפו לאלברט הגנרל ג'ון אש וכ-1,800 חיילים נוספים. אש הציב את רוב אנשיו באזור גבוה ליד ברייר קריק. כאן כמעט ואיבד אלברט את חייו.

אף על פי שאלברט היה בריגדיר גנרל במיליציה של ג'ורג'יה, הוא עדיין היה באותה עת קולונל בצבא קונטיננטלי ופיקד על אחת משלוש הדיוויזיות תחת פיקודו של אש. ב-3 במרץ 1779, פתחו הבריטים במתקפת הפתעה ועד מהרה הכריעו את הכוח העיקרי של אש. אש נעלם אל היערות, לכאורה כדי לקבץ את חייליו שהתפזרו. שארית האגף השמאלי, תחת פיקודו של אלברט, הונס לאחור אל ברייר קריק. כאשר ברייר קריק מאחוריו, וכשהוא היה מוקף מכל שאר שלושת עבריו בכוחות אויב, ביצעו אלברט ולוטננט קולונל ג'ון מקינטוש יחד עם 60 אנשי הצבא הקונטיננטלי ו-150 אנשי המיליציה של ג'ורג'יה מאמץ הרואי לשנות את תוצאת הקרב ללא כל סיוע משתי הדיוויזיות האחרות. על פי הדברים של הוועדה ההיסטורית של ג'ורג'יה, הרגימנט הקטן של אלברט "ביצע את אחד הצעדים האמיצים ביותר כנגד כל הסיכויים במלחמת העצמאות של ארצות הברית".^[6] הצבא הבריטי נאלץ לגייס את כוחות העתודה שלו, וכאשר כל התקווה להימלטות או לניצחון נגוזה, נכנע אלברט עם שארית כוח הפיקוד שלו. יותר ממחצית 150 האנשים שנהרגו היו אנשיו של אלברט. אלברט עצמו כמעט ונדקר על ידי כידון כאשר הוא זוהה כחבר הבונים החופשיים על ידי קצין בריטי שהורה לחוס על חייו.

קיימת סיבה מספקת להאמין שאם שתי הדיוויזיות האחרות היו נלחמות במידת העקשנות של הכוח של אלברט, הדברים היו מסתיימים באופן אחר, במיוחד לאור העובדה שהגנרל אנדרו ויליאמסון עשה את דרכו עם 1,200 איש, והגנרל גריפית' רתרפורד היה מגיע עם 800 איש לתגבר את הכוח בברייר קריק. כפי שהדברים התרחשו, תוכניתו של הגנרל לינקולן לזכות בשליטה על הדרום ולהביא את המלחמה לידי סיום הסתיימה באסון. מאוחר יותר הואשם הגנרל אש בפחדנות כאשר נטש את שדה המערכה בעוד שאלברט עדיין נלחם, אך מאחר שלא ניתן היה להוכיח דבר, מצא בית הדין את אש אשם רק בהזנחה פושעת.

אלברט נותר בשבי הבריטים במשך יותר משנה, בה הוא זכה לכבוד רב וליחס טוב. הבריטים עשו כל מאמץ להשיג את נאמנותו, הציעו לו קידום, כיבודים ושאר צעדי גמול, אך הוא נותר נאמן לאמריקאים. בעת תקופת שביו, ניתן לו חופש באופן יחסי, יחס שהיה יוצא דופן על רקע היחס הקשה שניתן לשבויים באותה תקופה. אף על פי כן, יחס זה חשף אותו לסכנת חיים. לקבוצה של טורים שככל הנראה סלדו ממנו בשל פעילותו נגדם יוחסה תוכנית לגרום להריגתו על ידי אינדיאנים. כאשר הוא שוטט ביער באחד הימים, נתקל אלברט בשני אינדיאנים חמושים ברובים שכיוונו אותם כלפיו. הוא תמיד רחש כבוד לאינדיאנים כאשר היו לו עסקים איתם בעבר. הוא סימן לעברם סימן מוסכם, והם הבינו שהוא ידיד.

התנועה הפטריוטית באוגוסטה עתרה לקונגרס הקונטיננטלי להציע עסקת חילופי שבויים בה יוחלף הבריגדיר גנרל ג'יימס אניגליס המילטון בתמורה לאלבט, ולהסדיר את קידומו של אלברט לדרגת בריגדיר גנרל בצבא הקונטיננטלי. עתירה זו נענתה לאחר נפילתה של צ'ארלסטון בידי הבריטים ב-1780.

אלברט יצא מייד למטהו של ג'ורג' וושינגטון בצפון. וושינגטון שמח לקבל את שירותיו של אלברט, ובעת המצור על יורקטאון ניתן לו הפיקוד על בריגדה. ביורקטאון נוצרו קשרי ידידות ארוכת ימים בינו לבין הגנרל הצרפתי הצעיר, המרקיז דה לה פאייט. ידידות זו נמשכה גם לאחר המלחמה, והשניים המשיכו לנהל התכתבות ידידותית במשך שנים רבות. הערצתו של אלברט כלפי לה פאייט הובילה אותו לקרוא לאחד מבניו על שמו.

ב-1782, בחרה האספה הכללית של ג'ורג'יה באלברט, בגנרל לכלן מקינטוש, באדוארד טלפייר ובכמה אנשי ג'ורג'יה בולטים לשמש כנציגים לניהול המשא ומתן עם שבטי המוסקוגי וצ'רוקי בנוגע לאדמותיהם בג'ורג'יה. במאי 1783 התקיימה פגישה באוגוסטה. בהסכם שנחתם ב-31 במאי, ויתרו הצ'רוקי על שטחי אדמה בין הנהרות טוגלו ואוקוני.^[7] לפני תום הוועידה, הגיעו לג'ורג'יה החדשות על הסכם השלום בין בריטניה לבין מושבותיה לשעבר.

לאחר המלחמה עריכה

כיבודים רבים הוענקו לאלברט. הוא נבחר כשריף של מחוז צ'טהאם, וכחבר הגוף המנהל של כנסיית המשיח, הראשונה באומה החדשה שהנהיגה לימודי בית ספר של יום ראשון. ב-1784 הוא נבחר כאחד מחמשת הנציגים של אגודת סינסינטי (אנ'), ארגון שבו היו חברים קצינים שלחמו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. באותה שנה הוא נבחר לאספה הכללית של ג'ורג'יה כדי להיות נציג ללא זכות הצבעה לקונגרס של ארצות הברית. על כיבוד אחרון זה הוא נאלץ לוותר, שכן הוא חש, לאחר התקופה הארוכה והקשה של המלחמה, שהוא לא היה במיטבו מבחינה בריאותית.

מושל ג'ורג'יה עריכה

כאשר התכנסה האספה הכללית של ג'ורג'יה בסוואנה ב-4 בינואר 1785, נבחר אלברט כמושל ג'ורג'יה כדי להחליף את ג'ון הוסטון. הוא לא שאף להיבחר לתפקיד זה, וביקש זמן כדי לשקול את העניין ברצינות. ב-7 בינואר הופיע אלברט בפני בית הנבחרים של ג'ורג'יה וקיבל על עצמו באופן רשמי את התפקיד. בגין השאר הוא אמר:

לעולם אהיה מודע לכבוד שהענקתם לי, כאשר מינתם אותי כראש הרשות המבצעת של מדינת ג'ורג'יה. זה מחמיא לי ברמה הגבוהה ביותר, שהתנהלותי כחייל במהלך המאבק המפואר האחרון שלנו, זכתה להכרתה של ארצי, ואני סמוך ובטוח שתהיה זו ההתלמדות שלי כאזרח לזכות באמון שלכם בי. אני סומך על ההסכמה ועל התמיכה של הבית הנכבד הזה בכל אמצעי שיבטיח לאזרחים את זכויותיהם הצודקות ושיהיה לסיוע לרווחתה של המדינה.

בחודש בו נבחר אלברט כמושל, הועברה על ידי האספה הכללית חקיקה יוצאת דופן לתמיכה של המדינה בדת, בניגוד לעקרון הפרדת הדת מהמדינה. אף על פי שלמושלים באותה עת לא הייתה זכות הצבעה, אלברט והמושלים שכיהנו אחריו, שראו בחקיקה זו כבלתי ראויה, התעלמו ממנה, כפי שהיא הופיעה בספר החוקים של ג'ורג'יה.

כמושל, גילה אלברט עניין רב בענייני חינוך ותרבות. יחד עם אישיות שתמכה באופן בולט בחינוך, אברהם בולדווין (אנ'), שיכנע אלברט את בית הנבחרים של ג'ורג'יה להעביר חוק לתמיכה "בהקמה מלאה ושלמה של סמינרים ציבוריים ללמידה". ב-27 בינואר 1785, העניק בית הנבחרים זיכיון לפרנקלין קולג', שלימים הפך לאוניברסיטת ג'ורג'יה, ובולדווין היה לנשיאו הראשון של המוסד. כך הייתה ג'ורג'יה למדינה הראשונה בארצות הברית שהעניקה זיכיון לאוניברסיטה בתמיכת המדינה. העיתון סוואנה מורנינג ניוז, ציין שאירוע זה היה "..אולי בעל החשיבות המתמשכת ומרחיקת הלכת ביותר והטוב ביותר מכל אירוע אחר של הקריירה הראויה לציון של אדם גדול זה".

סוגיית המיסוי הגיעה לפתחו של אלברט בראשית אפריל אותה שנה, כאשר ויליאם יוסטון, נציג ג'ורג'יה בקונגרס של ארצות הברית, כתב לו מכתב בו הוא יידע אותו שניו יורק וג'ורג'יה היו המדינות היחידות שלא ויתרו על הזכות לגבות מיסים, שהתחושות נגד ג'ורג'יה בבירה הלאומית, אז ניו יורק, היו גבוהות מאוד, ואף הרחיקו שם לכת עד כדי כך שהם איימו להצביע בעד הוצאת ג'ורג'יה מן האיחוד. ללא ספק, העדיף אלברט שיתוף פעולה מלא עם הקונגרס, אך המושלים באותה תקופה לא החזיקו בסמכויות שהיו בידי אלו שכיהנו שנים אחריהם, וג'ורג'יה החליטה שלא לקבל את גביית המס.

מותו והנצחתו עריכה

סמואל אלברט נפטר בסוואנה ב-1 בנובמבר 1788. הוא נטמן בתחילה בחלקת הקבר המשפחתית של משפחת ריי. ב-1924 נקברו אלברט ורעייתו אליזבת מחדש בבית הקברות קולוניאל פארק שבסוואנה.

על שמו של אלברט נקרא מחוז אלברט שבג'ורג'יה והעיר אלברטון שהיא מושב המחוז והעיר הגדולה בו. שמו מונצח גם ברובע ובאנדרטה בסוואנה. ב-1971 נקרא על שמו בית ספר פרטי באלברטון. אתרי ציון לזכרו הוצבו על ידי בנות המהפכה האמריקאית (אנ'), בני המהפכה האמריקאית, הבונים החופשיים והוועדה ההיסטורית של ג'ורג'יה.

קישורים חיצוניים עריכה

סמואל אלברט באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
סמואל אלברט באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
סמואל אלברט באנציקלופדיה החדשה של ג'ורג'יה (באנגלית)
סמואל אלברט באתר The Political Graveyard (באנגלית)
סמואל אלברט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

[1] Smith, Gordon Burns, History of the Georgia Militia, 1783-1861, Volume One, Campaigns and Generals, Boyd Publishing, 2000, p. 285.

[2] Congressional Record: Proceedings and Debates of the ... Congress, U.S. Government Printing Office, 1969, p. 37134.

[3] Wood, Virginia Steele (2006). "The Georgia Navy's Dramatic Victory of April 19, 1778". Georgia Historical Quarterly. 90 (2).

[4] "Solar Eclipse Calendar". Archived from the original on 2009-10-27.

[5] Harry Schenawolf, Battle of Brier Creek: American Rout that Opened the Carolinas to Invasion, Revolutionary War Journal, January 2, 2023.

[6] "General Samuel Elbert historical marker". Digital Library of Georgia.

[7] "Cherokee Land Cessions / Fifth Annual Report of the Bureau of Ethnology to the Secretary of the Smithsonian Institution / 1884".

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]