חילונים

אנשים שזיקתם לדת נמוכה או לא קיימת
(הופנה מהדף סקולרי)

חילונים הם מגזר סוציולוגי במדינת ישראל המתייחס לאלו בציבור היהודי שזיקתם לדת נמוכה או לא קיימת. כ-44% מיהודי ישראל הבוגרים 'חילונים' או 'לא דתיים'.[1] ההגדרה איננה נשענת על השקפה או אידאולוגיה אחידה ולא על מאפייני התנהגות חד-משמעיים, והיא נובעת בעיקר מתפיסה עצמית. בתקופת העלייה השנייה ואחריה נעשה שימוש במונח "חופשיים" כדי לציין את אותו עניין, תוך הבנה כי מדובר בלקיחת חופש מכבלי הדת המגבילה, אך במהלך השנים תפס המונח "חילונים" את מקומו בהוויה הישראלית. החלוקה של הציבור היהודי בישראל על פי מפתח של אמונה וזיקה למסורת מכילה גם את המגזרים המסורתי, הדתי והחרדי.

רוכבי אופניים נוסעים בנתיבי איילון בתל אביב ביום הכיפורים, 2004

היסטוריהעריכה

  ערכים מורחבים – חילוניות יהודית

תפיסות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה במזרח אירופה בשלהי המאה ה-19, ומנסחיהן, דוגמת אחד העם, השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את היהדות כתרבות, ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר, ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של התגלות אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70.[2] המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.

הגדרה ואטימולוגיהעריכה

המושג "חילונים" בישראל מתייחס ליהודים שאינם מקיימים פרקטיקות דתיות ברמה המזוהה עם פרטים מקבוצות אדוקות יותר.[3][4][5] יואב פלד סבר שהתווית "חילונים" מטעה, וש"אינם שומרי מצוות" תהיה הגדרה מדויקת יותר.[6] החוקרים קנט ואלד וסמואל שיע כתבו:

"חיוני להזכיר שההוויה החילונית בישראל מוגדרת על ידי התנגדות לדרישות הנוקשות מאוד של היהדות האורתודוקסית, ואיננה בהכרח כוללת שלילה מודעת של זהות דתית-יהודית, ואף לא אדישות כלפיה. למרות שרמת שמירת המצוות שלהם נמוכה לפי התקן האורתודוקסי, רבים מהחילונים-לכאורה מציגים מגוון של התנהגויות דתיות שהיו מסמנים אותם כדתיים למדי בהקשר אמריקני. אף על פי שהמונח מטעה, "חילוני" הוא התווית השגורה לזיהוי אנשים שאינם מקיימים בעקביות את ציוויי היהדות האורתודוקסית."[7]

הסופר והמחנך, ס. יזהר, טען שלהיות חילוני משמעו לקחת ריבונות על החיים, הגורל והאמונות. וכך הוא כותב במאמרו: "עוז להיות חילוני" על תפיסתו את החילוניות :[8]

"להיות חילוני זה מעבר להיות לא דתי. ומעבר להיות בלתי מאמין באמונת הדתי [...] חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לחיי אמונה אחת, כל כוללת, שלמה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'. להיות חילוני, זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו. בלתי מחויב מראש למצוות או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית, לרבות קבלת חולשתו, שגיאותיו ומחיר השגיאות, על ראשו."

חילונים יכולים להיות תאיסטים, אגנוסטיקנים, אתאיסטים, דאיסטים ובני כל השקפה אחרת. קו הגבול אינו חד וברור - רבים מאלה הרואים עצמם חילונים בישראל, ואורח חייהם היומיומי אכן אינו כולל קיום מצוות היהדות באופן שגרתי, מקיימים טקסים מסוימים כמנהג, כגון צום ביום הכיפורים, שמירת כשרות, אי אכילת חמץ בפסח ומנהגים נוספים שמקורם בדת היהודית, כגון השתתפות בתפילה או בטקסים אחרים בבתי כנסת. ההגדרות "חילוני" ו"מסורתי", אינן מוחלטות, וישנה אף חפיפה מסוימת ביניהן. לדוגמה, אדם שנוסע בשבת אך מקפיד לאכול כשר יכול להגדיר את עצמו חילוני, מסורתי או "חילוני מסורתי".

בסקרי דעת קהל כמו אלו שעורכים בישראל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכוני מחקר שונים, זהות חילונים נקבעת על-פי בחירתם העצמית של המשיבים בין מספר קטגוריות של קשר לדת, אשר בציבור היהודי כוללות בדרך-כלל "חילונים", "מסורתיים", "דתיים", "חרדים" ולעיתים גם קטגוריות ביניים נוספות. המונח "חילונים" (שמקורו בלשון חז"ל כחִילוֹנַי, כלומר זר, שאיננו כהן; הופיע בעברית מודרנית בסוף המאה ה-19, גם במשמעות המקורית של הדיוט וגם כמונח אחר למטריאליסט) כשם לאוכלוסייה היהודית שאינה שומרת מצוות החל להופיע בשנות ה-60. הלשונאי משה גושן-גוטשטיין עמד על כך ב-1965. הוא החליף את הכינויים הקודמים, "חופשיים" או "לא-דתיים". גוטשטיין הביע אי-נוחות מאימוצו – הוא כתב כי משמעותו היא "משולל קדושה", לא "ניצב מניגוד לדת"; בעוד שעצמים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות "חילוניים", קשה לכתוב זאת על אנשים. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומוצאים את הכינוי בלתי-הולם, אך "חילונים" הוא המונח המוכר והנפוץ.[9]

תפיסת העולם החילוניתעריכה

  ערכים מורחבים – חילוניות

הוגי דעות חילונים שונים הציגו מהי תפיסת העולם החילונית בעיניהם. יעקב מלכין כותב[10]:

"האמונה החילונית בבלעדיות החיים ובבלעדיות העולם הזה היא הבסיס לאמונה כי רק בקרב בני אדם ניתן להעניק משמעות לחיים. בני אדם חילונים מייחסים משמעות לחייהם כאשר הם פועלים באופן מועיל לאחרים ולעצמם, חותרים לצדק חברתי אשר חייב להתממש כאן ועכשיו, כאמונת נביאי ישראל, כיוון שאין עולם אחר בו ניתן לתגמל את המקופחים והמדוכאים."

הסוציולוגית אווה אילוז כתבה[11]:

"ניתן להגדיר חברה חילונית כחברה שבה החלטות כלכליות, פוליטות ותרבותיות מתקבלות על סמך האמונה כי עליהן להיות מונחות על בסיס ידע ותבונה, ולא התגלות או הנחיות אלוהיות... אך בניסיון להעמיק מעבר להגדרה כללית זו ולהיות יותר ספציפיים, אנו נתקלים במכשול בלתי עביר כמעט: שלא כמו הדת, לחילוניות אין אסופת כתבים ייחודית, אין דיברות מפורשים... מכיוון שהחילוניות מעודדת רבגוניות, קשה להבין מה מאחורי המגוון הזה הוא העמדה המגדירה את ההשקפה החילונית... תוכנה של החילוניות מצוי בדיוק באותו ריבוי של צורות חיים... כמובן, לא כל החילונים עונים על תיאור החילוניות שהובא כאן. אך גם רוב הדתיים אינם חיים לאור הסטנדרטים שמציבות המצוות שלהם, מבלי שהדבר ישלול את תוקפה של הדת כשלעצמה."

פרופ' ארנה בן-נפתלי כתבה על תפיסת העולם של החילונים בישראל:[12] "התודעה הלאומית של הדתיים ושל החילונים אינה תודעה ישראלית. התודעה הלאומית אינה אזרחית; היא תודעה דתית. תודעה זו היא בסיס ההשתייכות למדינת ישראל. גם אלה המגדירים עצמם כחילונים סוברים, בניסוחו של אמנון רז־קרקוצקין, ש"אין אלהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ". המחלוקת ביניהם אינה מתקיימת במונחי מרחב פוליטי דמוקרטי־ליברלי מול מרחב של תאולוגיה פוליטית־לאומנית. נהפוך הוא: כולם סבורים שיש לשמר את הרוב היהודי בארץ, והמחלוקת מצומצמת לאופן שבו רצוי וראוי לעשות כן. אחדות העם היא בבסיסה אחדות הדת. היא המנפיקה את כרטיס הכניסה למועדון הישראליות. היא המסמנת את קו הגבול של הדמיון האזרחי. המבקש לחצותו הוא בבחינת כופר בעיקר... זה הוא הבסיס לאתוס של המדינה, לסמליה, לאי הפרדתה מן הדת, וממילא למסגרת המשפטית שלה. במרחב הבית היהודי הזה, הן החילוניות והן הליברליזם אינם רק שקר לבן. הם משקפים תודעה כוזבת ובונים על בסיסה יחס מדומיין לתנאי החיים האמיתיים."

צבי ינאי מציג את הבחירה העומדת בפני אדם צעיר במסלול הרציונלי-חילוני-הומניסטי[13]:

"במסלול רציונלי-חילוני-הומניסטי זה, המדע משמש מכשיר בלעדי להבנת תופעות ואירועים במציאות החומרית, וגם אזמל מנתחים לסילוק אמונות טפלות ותורות פסאודו-רציונליות. עם זאת, היטב ידוע לו שגם המכשיר המופלא הזה אינו מושלם; שהוא לוקה כרונית בידיעה חלקית על העולם - אותה לא ניתן להשלים ולא לאמת באופן מלא וסופי; לפי שהתאוריות המדעיות, שרק באמצעותן ניתן לפרש עובדות, תופעות ואירועים במציאות החומרית, הן נכונות על תנאי, נכונות עד שהן מופרכות, על כן ארעיות כמו תושבים זמניים, עד שמגיעה שעתן להיות מוחלפות... אדם חילוני-רציונלי אינו יכול אפילו לומר בוודאות על המציאות שמחוץ לתודעתו שהיא אכן רציונלית כפי שהיא נראית, שכן אפשר שהוא נוטה לגלות ולסמן בה רק תופעות ואירועים רציונליים - משום שרק איתם ובאמצעותם הוא יכול להבין את המציאות הסובבת אותו."

ההיסטוריון יובל נח הררי כותב[14]: "יש אנשים הסבורים בטעות שהחילונות היא עגלה ריקה, שמוגדרת על ידי מה שאין בה ולא על ידי מה שיש בה: חילונים הם אנשים שלא מאמינים באלוהים, שלא שומרים שבת, שלא אוכלים כשר. זוהי טעות גמורה. החילוניות היא תפיסת עולם חיובית ופעלתנית, שאמנם נותנת לאדם חופש בחירה רחב מאוד, אבל עדיין דורשת מחויבות לקוד ערכי מסוים. זהו קוד הכולל את ערכי האמת, החמלה, השוויון, החופש, האומץ והאחריות. החילונים מחנכים את ילדיהם על ברכי הקוד הערכי הזה".

איש העסקים ערן רולס הציג את דעתו לגבי השקפת רוב הציבור החילוני:[15] "אני לא מאמין בקונסרבטיבים ולא ברפורמים. אני מאמין באורתודקסים וכמוני יש מאות אלפי חילונים, שרוצים יהדות אורתודוקסית אבל כזאת שמכילה אותי ומבינה שאני נוסע בשבת אבל גם מניח תפילין ומגיע לבית כנסת. אני רואה לנגד עיני את היהדות הספרדית במרוקו שם לא משנה מי היית, בבית כנסת היו מקבלים אותך בסבר פנים יפות... רוב הציבור החילוני לא באמת רוצה לשנות את היהדות אלא בסך הכל רוצה כזאת שתקבל אותו."

הפילוסוף וחוקר הספרות מנחם ברינקר כתב[16]: "איני בז לנוסטלגיה לאורח החיים המוצק של יהדות העבר על אורותיו וצלליו, אבל אדם חילוני חי על מחשבתו יותר מאשר על אינסטינקט ההשתייכות שלו. הוא משלים עם גזרת המודרניות של היעדר אורח חיים אחד לכל הבריות. ממקורותיו המחשבתיים והנפשיים הוא תובע ובעצם מקבל על עצמו את החירות לקבוע מה אורות ומה צללים במסורת עמו, כמו בכל מסורת אנושית אחרת, ועל המחסור בזהות בלתי אמצעית נתונה מראש ובלתי ניתנת לערעור, המחברת אותו לקולקטיב גדול, בעל היסטוריה שהיא ארוכה יותר מאורך הגלות, הוא מפצה בנכונותו לעמוד בכל טלטולי החיים האישיים והקולקטיביים, כשהוא מודרך על ידי מחשבתו המתחדשת חדשות-לבקרים, כחיים עצמם, אתגריהם, צרותיהם וכל מלואם".

תרבות חילונית בישראלעריכה

  ערכים מורחבים – תרבות יהודית חילונית, תרבות ישראלית

עיצוב התרבות היהודית-חילונית בארץ ישראל החל בתקופת העלייה השנייה. העולים, שחלק קטן מהם השתייכו למשפחות שהתנתקו מהמסורת, חסרו מצד אחד תרבות דתית, ומצד שני עזבו את התרבות של ארץ המקור, אליה שאפו משפחותיהם להשתייך. כתגובה, החל מהלך של הענקת משמעויות חדשות לאלמנטים תרבותיים יהודיים. תוכן חדש זה התבסס על האידאולוגיה של העולים, ובעיקר על נטישת הדת וחזרה לעבודת האדמה, שבה לעיתים ראו דת חלופית. תרבות חילונית התפתחה במיוחד בתנועה הקיבוצית, בה התגבשו טקסים חילוניים לחגי ישראל, ובערים הגדולות תל אביב, חיפה וירושלים, בהן הוקמו תיאטראות, תזמורות ומוזיאונים, מוסדות שלא היו קיימים לפני כן בתרבות היהודית.

  • טקסים חילוניים: בין המאפיינים הטקסיים של תרבות זו ניתן לציין את חג החנוכה, שבו מודגשות עצמאות מדינית וגבורה, את סדר הפסח הקיבוצי שבו מודגשת יציאת מצרים כסמל של יציאה מעבדות לחירות, תקומת העם ועלייה לארץ-ישראל, ואת חג השבועות, שבו מודגשים אלמנטים חקלאיים (ביכורים) במקום האלמנטים הדתיים של מתן תורה). כטקסים חילוניים מובהקים נוספים בישראל ניתן לציין את חלוקת פרס ישראל וטקס הדלקת המשואות. טקסים אלה הם חלק מהדת האזרחית בישראל, שנשענת גם על המסורת היהודית-דתית. טקסי יום הזיכרון ויום השואה משלבים בין תרבות חילונית לבין תרבות דתית: ימי זיכרון אלה הוכרזו כמועדים יהודיים על ידי הרבנות הראשית של ישראל ובטקסים אלה נושא הרב הראשי של צה"ל תפילת יזכור לזכר הנספים, החללים והנרצחים. למרות זאת, נושאים טקסים אלה הרבה גינונים שמקורם בתרבות החילונית, הבולטים שבהם הם צפירות הדומיה והמסדרים הצבאיים.
  • שפה חילונית: החייאת השפה העברית כשפת דיבור יומיומית, הפכה אותה מ"לשון הקודש" - נכס תרבות יהודי-דתי, לנדבך עיקרי בתרבות החילונית. מפעל זה החל במאה ה-19 על ידי אנשי תנועת ההשכלה כמסד לתרבות חילונית ופתוחה כנגד ההסתגרות של מרבית הקהילות היהודיות, והמשיך אצל הציונים בארץ ישראל במלחמת השפות שאיפשרה חינוך כללי וטכנולוגי בעברית, והפכה אותה לשפה הרשמית עוד לפני קום מדינת ישראל. חילון העברית בולט במילות קודש רבות שכיום יש להן שימוש חילוני נפוץ: "לכהן", "להקדיש", "קורבן", "תורה", "כנסת", "משכן", "חשמל". החייאת השפה אִפשרה יצירת נכסי תרבות כתובים רבים: ספרים, מחזות, פעילות אקדמאית ועוד.[17]
  • אמנות: אמנות חזותית בישראל היא בעיקר חילונית, אף שהיא מרבה לעסוק גם בנושאים יהודים. מבקר האמנות גדעון עפרת ציין כי היא "נולדה במחצית המאה ה-19 מתוך רחם ההשכלה היהודית" והמשיכה להתפתח במאה ה-20 באופקים חדשים "גוף אמנותי המזוהה כענן האמנות החילונית שלפני המחנה".[18] אמנים חילונים גם דומיננטים בתחומי ריקוד, מוזיקה, תיאטרון, וקולנוע. חוקר התיאטרון שמעון לוי כתב: "אם בראשית דרכו סטה התיאטרון העברי מדרך ההלכה, שאחרת לא יכול היה להתפתח כלל, כיום הוא נחשב לבית הכנסת של החילונים".[19]. להוציא חזנות ופיוט, רוב המוזיקה בישראל יכולה להחשב כהבט של תרבות חילונית[20].
  • תרבות פנאי עשירה התפתחה בציבור החילוני בשבתות ובחגי ישראל, שהם ימי השבתון הרשמיים במדינה. ימי שבת וחג מנוצלים למפגשים חברתיים, טיולים, בידור, ספורט, תרבות ואמנות. בערים רבות נערכים בשבתות אירועי תרבות תחת הכותרת שבתרבות, אשר פתוחים לקהל הרחב ובהם מתארחים ומתראיינים אמנים ואנשי תקשורת, צבא ואקדמיה חילונים. מנהג ייחודי שהתפתח אצל חילונים בישראל הוא הימנעות מנהיגה במכוניות ביום כיפור, וניצול הכבישים הריקים לרכיבה המונית על אופניים.
  • בספורט בישראל עוסקים באופן תחרותי בעיקר ספורטאים חילונים[דרוש מקור]. רבים מהמשחקים בליגות הבכירות של ענפי הספורט הפופולריים, כדורגל וכדורסל, נערכים בשבת, וגם התחרויות ברוב ענפי הספורט המקצועיים האחרים נערכות לרוב בשבת. נוהג זה מקל על חילונים להתפנות להשתתפות באירועי הספורט,[21] ובמקביל הופך זאת לבלתי אפשרי עבור שומרי השבת.[22]

במחקר של הבדלים בין תרבותיים בפסיכולוגיה בין תרבותית, שנערך ב-1,384 מורות ומורים בישראל ב-54 בתי-ספר, והשווה בין מורים בבתי-ספר חילוניים, אורתודוקסים, קיבוציים, ערבים ודרוזים, ההבדלים הגדולים והמובהקים ביותר נמצאו בממדי התרבות של נשיות-מול-גבריות, מרחק עוצמה, אינדיבידואליזם-לעומת-קולקטיביזם, ומצפוניות. בממדים אלו, מורים בבתי הספר החילוניים והקיבוציים היו הנשיים ביותר, האינדיבידואליסטים ביותר, בעלי ציון מרחק עוצמה הנמוך ביותר, והמצפוניים ביותר. בטרמינולוגיה של הפסיכולוג החברתי הישראלי שלום שוורץ, הבדלים אלו צפויים לתרבויות יותר שוויוניות ופחות קהילתיות[23][24]

שיעור החילונים באוכלוסיית ישראל הבוגרתעריכה

על פי סקרים מן העשור השני של המאה ה-21 שעסקו בחלוקה לפי מידת דתיות, החילונים הם המגזר הגדול ביהדות ישראל ובמדינת ישראל בכלל. לפי סקרים של הלמ״ס שנערכו בשנת 2016, בקרב ישראלים בני 20 ומעלה המגדירים עצמם כיהודים, בין 44% ל-47.6%,הגדירו את עצמם כלא דתיים או כחילונים. בקרב האוכלוסייה הערבית בין 8.5% ל-15.5% הגדירו עצמם כחילונים או לא דתיים.[1] בשנת 2009 היה שיעור החילונים מבין היהודים בסקר החברתי של הלמ"ס 42%,[25] ובשנת 2007 44%.[26]

בסקר של מרכז המחקר פיו בכלל החברה הישראלית בשנת 2014, 40% הגדירו את זהותם הדתית כיהודים חילונים (שהיו 49% מכלל המגדירים עצמם כיהודים), 23% הגדירו את עצמם כיהודים מסורתיים, 10% כיהודים דתיים, 8% כיהודים חרדים, 14% כמוסלמים, 2% כנוצרים, ו-1% אחרים או חסרי דת. סקר זה התבסס על ראיונות עם 5,601 ישראלים בין אוקטובר 2014 למאי 2015.[27][28]

בסקר שערכה בשנת 2014 עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון באמצעות מכון סמית למחקר 49% מהנשאלים הגדירו את עצמם כחילונים, 17% מסורתיים לא כל כך דתיים, 13% מסורתיים דתיים, 12% דתיים ו-9% חרדים.[29]

על פי מחקר עומק מקיף שנערך על ידי מרכז גוטמן ב-1999, על אף ש-48% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים עצמם כ"לא-דתיים" או "אנטי-דתיים", רק 21% מהאוכלוסייה היהודית מעידה על עצמה שהיא "לא שומרת על המסורת כלל". גם בקרב אותם 21% יש המקיימים מנהגים בעלי זיקה מסורתית, כמו קביעת מזוזה בפתח הבית, ברית מילה, השתתפות בסדר פסח מסוג כלשהו, צום ביום כיפור ועוד, על אף שלעיתים קרובות פעולות אלו מונעות על ידי היבטים תרבותיים ולאו דווקא של אמונה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Eliezer Ben-Rafael, Stephen Sharo, Ethnicity, Religion and Class in Israeli Society, Cambridge University Press, 1991.
  • Shelomo A. Deshen, Charles Seymour Liebman, Israeli Judaism: The Sociology of Religion in Israel, New Brunswick, 1995.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "פני החברה בישראל מס' 10 ׀ דת והגדרה עצמית של מידת דתיות", עמ' 363-369
  2. ^ יואב פלד, הורית הרמן פלד. The Religionization of Israeli Society. Routledge, 2018. עמ' 17, 94 וכו'.
  3. ^ Joyce Dalsheim,‏ Israel Has a Jewish Problem: Self-Determination As Self-Elimination. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2019. עמ' XIV (להלן דאלסהיים)
  4. ^ ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר. Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel (בקישורים החיצוניים). עמ' 2. (להלן ליבמן וידגר).
  5. ^ Natan Sachs, Brian Reeves.‏ Tribes, Identity, and Individual Freedom in Israel. מכון ברוקינגס, 2016. עמ' 9 (להלן זאקס).
  6. ^ non-observant; ראו: יואב פלד, הורית הרמן-פלד. The Religionization of Israeli Society.‏ Routledge, 2018. עמ' 15 ולאורך הספר. להלן פלד ופלד.
  7. ^ Luke Galen (עורך),‏ The Nonreligious: Understanding Secular People and Societies. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2016. עמ' 50 והער"ש 104–106 שם. מצוטט מתוך:‏ Kenneth D. Wald, Samuel Shye‏, Interreligious Conflict in Israel: The Group Basis of Conflicting Visions.‏ Political Behavior. כרך 16, 1994. עמ' 164.
  8. ^ ס. יזהר, "עוז להיות חילוני" בספרו: קריאה לחינוך, ספריית פועלים, 1984, עמ' 128 - 129
  9. ^ יוכי פישר, The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics. עמ' 110-117.
  10. ^ יעקב מלכין, "אמונה אתאיסטית של יהודים חילונים", יצא לאור בצרפתית בספטמבר 2002 והתפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 26–27, 2003
  11. ^ אווה אילוז, והנה התורה שלנו: ששת הדיברות לחילוני הגאה, הארץ, 5 ביוני 2014.
  12. ^ על הקופסה השחורה של הליברליזם הישראלי, עיוני משפט לו, 2013, עמ' 87-89.
  13. ^ צבי ינאי, "בין ידיעה לאמונה"
  14. ^   יובל נח הררי, ‏האמת החילונית, באתר "ידיעות אחרונות", 31 באוגוסט 2017
  15. ^ החילונים של הרב סתיו מסבירים למה הוא כל כך מדליק אותם. כיפה, 31 בינואר 2013.
  16. ^ מנחם ברינקר, ייחודו של החילוני היהודי, מתוך מחשבות ישראליות, כרמל, ירושלים, 2006
  17. ^ רפאל ניר ורוביק רוזנטל, דילמות יסוד של העברית החדשה -מבוא, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני: העברית ולשונות היהודים; וראו גם מיכל אפרת, "מעתק החילון" מנקודת מבט בלשנית, לשוננו, ע"ג (תשע"א) עמ' 209–247 באתר האקדמיה ללשון העברית
  18. ^ גדעון עפרת,האמנות הישראלית והמסורת היהודית, אתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  19. ^ שמעון לוי, תיאטרון עברי וישראלי, זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני. כרך שלישי: ספרויות ואמנויות, הוצאת כתר, 2007
  20. ^ Waterman, S. (2010). The israeli music scene: An essay in secular culture. Contemporary Jewry, 30(1), 105-118.
  21. ^ לפי חוק שעות עבודה ומנוחה יום המנוחה השבועי של עובדים יהודים הוא בשבת.
  22. ^ חגית רוטנברג, ‏מסורת חיה ובועטת, באתר בשבע - ערוץ 7, 21/08/08 (ריאיונות עם אברהם זוכמן ואלי סהר)
  23. ^ Cohen, A. (2007). An examination of the relationship between commitments and culture among five cultural groups of Israeli teachers. Journal of Cross-Cultural Psychology, 38(1), 34-49.‏
  24. ^ Cohen, A. (2007). One nation, many cultures: A cross-cultural study of the relationship between personal cultural values and commitment in the workplace to in-role performance and organizational citizenship behavior. Cross-cultural research, 41(3), 273-300.
  25. ^ הסקר החברתי לשנת 2009, עמוד 19
  26. ^ הסקר החברתי לשנת 2009, עמוד 19, מתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  27. ^ Cooperman, Alan, Neha Sahgal, and Anna Schiller. "Israel’s religiously divided society." Pew Research Center (2016).
  28. ^ החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2014
  29. ^ מדד הדת והמדינה - דו"ח מס' 6, ספטמבר 2014 באתר של חדו"ש – לחופש דת ושוויון.