עלה תאנה הוא, על פי המסופר בספר בראשית, הלבוש שתפרו לעצמם אדם וחוה לאחר שאכלו מעץ הדעת. בהשאלה משמש המושג עלה תאנה לתיאור להסוואת מעשה כלשהו, בדרך כלל בקונוטציה שלילית.

"הגירוש מגן עדן", פרסקו מאת מזאצ'ו. עלי התאנה, המוצגים בגרסה שמשמאל, נוספו כ-300 שנה לאחר שנוצר הפרסקו המקורי, כנראה לבקשת קוזימו דה מדיצ'י בשלהי המאה ה-17. בשנות ה-80 של המאה העשרים נערכה רסטורציה, שהחזירה את הפרסקו למצבו המקורי, המוצג בגרסה שמימין.

ספר בראשית עריכה

עלה תאנה מופיע לראשונה בספר בראשית (ג', ז'), לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

רש"י מפרש:

"עלה תאנה": הוא העץ שאכלו ממנו - בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע), אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ? שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו (מדרש רבי תנחומא).

באמנות עריכה

 
פסלו של מרקוריוס מהתקופה הרומית. לפסל, המוצג במוזיאון הוותיקן, נוסף עלה תאנה בתקופה מאוחרת על מנת להסתיר את אזור הערווה.

באמנות יוון העתיקה נהוג היה להציג עירום גברי, ללא הסתרה של הפין, אך בעירום נשי שנועד להצגה בציבור הוסתר אזור הערווה. גישה זו נהגה גם באמנות רומא העתיקה עד למעברה של האימפריה הרומית לנצרות. באמנות הרנסאנס הצפוני הוצגו אדם וחוה כשהם לובשים עלה תאנה, בהתאם לתיאור המקראי. משנת 1530, בתגובה לרנסאנס, הוחל בהסתרת אזור הערווה ביצירות אמנות ציבוריות, למשל באמצעות הוספת עלים משיח סמוך. בתקופה זו החל הנוהג להסתיר את אזור הערווה בפסלים בעלה תאנה (למשל בעותק של הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו שהוצג בלונדון בתקופה הוויקטוריאנית).

הביטוי במשמעות המושאלת עריכה

בעקבות הסיפור המקראי משמש הביטוי "עלה תאנה" לתיאור כיסוי או הסוואה, בדרך כלל בקונוטציה שלילית.

דוגמאות:

  • "מה שמוצע לנו היא ממשלת ימין, עם עלה תאנה של העבודה ובלי ציפי לבני" (דניאל בלוך[1])
  • "ביגוד אקולוגי בישראל: אפילו לא עלה תאנה" (כלכליסט[2])
  • "'הרכב מתון של הממשלה הפלסטינית' - זה הביטוי שכבר הושמע ב'קול ישראל' - יספק להם עלה תאנה לכסות את ערוותו של גירוש נוסף" (אליקים העצני[3])

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עלה תאנה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה