עזריאל ברושי
עזריאל ברושי (ברסטוביצקי; 20 במאי 1897 – 1 במרץ 1986[1]) היה מחנך ישראלי ואיש ידיעת הארץ, מחלוצי תרבות הטיול והכרת השטח בארץ ישראל וסביבותיה. עמד במשך שנים רבות בראש המדור לטיולים של המרכז לתרבות וחינוך של הסתדרות העובדים. יקיר תל אביב.
ביוגרפיה
עריכהברושי נולד בשנת 1897 בשם עזריאל ברסטוביצקי בליסקובה שבמחוז וולקוביסק בפולין, בנם של חיה והרב יעקב ברסטוביצקי, שהיה דיין בוולקוביסק. בשנת 1920 עלה ברושי לארץ ישראל עם קבוצת חברים בני עירו. הוא נשלח על ידי ועדת התרבות המרכזית של הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל לשמש כמורה ביישובי עמק יזרעאל, ולאחר מכן התמנה למנהל בית הספר לנוער העובד בירושלים.
בשנות ה-20 יזמה ההסתדרות מינוי של "מורים נודדים", שתפקידם להדריך ולהכיר את נופי ארץ ישראל ואתריה לתושבי הארץ. בין המורים היו זאב וילנאי, יוסף ברסלבקי (לימים ברסלבי), דוד ברש ועזריאל ברושי. פעילותם כללה טיולים, בדרך כלל בסביבות היישובים, אך גם לאזורים מרוחקים. הטיולים נערכו בעיקר במועדי ישראל, כמו עלייה לרגל לירושלים בפסח, עלייה למירון בל"ג בעומר, לקברי המכבים בחנוכה, לתל חי בי"א באדר. הטיולים כללו הרצאות מפי "המורה הנודד", מורה הדרך. בסוף שנות ה-20 נפסקה פעילותם של המורים הנודדים במסגרת זו.
באותה תקופה התארגנה בירושלים קבוצה של אוהבי ידיעת הארץ וייסדה, בנובמבר 1927, את אגודת המשוטטים הארץ-ישראלית. בין חבריה נמנו כמה מן "המורים הנודדים", ובהם ברושי, ומלבדם אנשי ידיעת הארץ נוספים ובהם דוד בנבנישתי, נתן שלם וחיים ברגר. בשנות ה-30 הראשונות נוסדו סניפים נוספים, הגדולים שבהם בתל אביב ובחיפה. ברושי, יחד עם עמיתיו ה"משוטטים", קיים טיולים רגליים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל, וגם בעבר הירדן, סוריה, לבנון ומצרים. חלק מן הטיולים שימשו הסוואה לאנשי ההגנה לעריכת סיורים ותצפיות. מאורעות 1936–1939 גרמו להפסקת הפעילות של אגודת המשוטטים הארצית, אך בתל אביב ובחיפה המשיכו להתקיים מוקדי פעילות של המשוטטים עד שנות ה-50 המוקדמות. טיולי המשוטטים התאפיינו בשילוב של הליכה רגלית עם חקר המקומות והאתרים על כל היבטיהם.
עזריאל ברושי המשיך לפעול במסגרת ה"הסתדרות", הוא שימש מזכיר "תיור וטיול" של הארגון וריכז את הפעילות של טיולי ידיעת הארץ, בעיקר לאחר קום המדינה. הוא פרסם מרשמיו וסיפוריו על מסעותיו בספר "בדרך אשר הלכתי". היה חבר בוועד הסניף התל אביבי של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.
כתב בעיתון "דבר" כמעט מראשיתו.
היה נשוי לאסתר, בתו של משה יצחק וולך, מחבר הספר "משלי עם". בנו הוא הארכאולוג מגן ברושי, ובתו היא לאה רחמני מתל אביב.
נפטר בשנת 1986, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
ספריו
עריכה- באוויר השקוף של ארצנו, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – המרכז לתרבות, תש"י. (חוברת)
- ירושלים – אתרים קדומים: מוקדשת לשחרור ירושלים: כ"ח אייר תשכ"ז, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, 1967. (חוברת)[2]
- בדרך אשר הלכתי, תל אביב: תרבות וחינוך, 1968. (אוסף מאמרים על אתרים בישראל)[3]
- משבעה דרכים, ירושלים: חמו"ל, תשל"ו.
לקריאה נוספת
עריכה- שמואל אביצור, 'עזריאל ברושי – יקיר תל אביב, נופים (עיונים בידיעת הארץ) 18–19 (1986), 123–124.
- יוסף אבירם, 'עזריאל ברושי ז"ל', קדמוניות (רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא) כ 77–78 (1987), 64.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד תדהר (עורך), "עזריאל ברושי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1270
- "בהדרכת עזריאל ברושי", דבר, 24 במרץ 1961
עזריאל ברושי (1897-1986), דף שער בספרייה הלאומית
מפרי עטו:
- לתולדות הכותל המערבי, דבר, 15 באוגוסט 1929
- אני מאמין, דבר, 27 ביולי 1939
- טיולים בארץ – לפנים והיום, דבר, 23 בינואר 1958
הערות שוליים
עריכה- ^ עזריאל ברושי באתר חברה קדישא ת"א–יפו
- ^ ביקורת: ג. קרסל, "ירושלים" לע. ברושי, דבר, 26 ביולי 1967.
- ^ ביקורות: ק. יורם, מן הכוננית: "בדרך אשר הלכתי" לעזריאל ברושי, דבר, 1 במרץ 1968; מ. אהל, מחוויותיו של מטייל, מעריב, 14 במרץ 1969.