פתיחת התפריט הראשי

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

Internet-news-reader.svg דבר
Davar
Logo of Davar Newspaper.svg
לוגו העיתון בראשיתו
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל חברת העובדים בע"מ
בעלים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך עורך ראשון: ברל כצנלסון
תאריך ייסוד 1 ביוני 1925
תאריך סגירה 21 במאי 1996
שפה עברית
מדינה ישראל
"דבר" (באתר עיתונות יהודית היסטורית)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הגיליון הראשון של "דבר", 1 ביוני 1925
חייל מגויס במלחמת העולם השנייה קורא בגיליון "דבר"

תולדות העיתוןעריכה

בימי המנדט הבריטיעריכה

העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון.[1] על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר".[2] את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק.[3] כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.

טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערוריה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה.[4]

ברל כצנלסון דחה הצעה לפרסם כותרות משנה מפורטות, שמספקות תקציר לתוכן המאמר ובמשך שנים רבות התנגד לפרסום תמונות. רק ב-1934 החל העיתון לפרסם תצלומים.[5]

בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את בטאונם.

עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה".[6] העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין עסקני התנועה שהכתיבו את הקו.

עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ.[7] ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית.[8]

העיתון הקפיד להציג את התנועה הלאומית הפלסטינית כתנועת הסתה, המבצעת "פרעות" ומורכבת מ"אפנדים" ו"כנופות", תוך התעלמות מההיבטים הלאומיים של הסכסוך היהודי-ערבי.[9]

היחסים עם הצנזורה הבריטיתעריכה

מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.

ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות.[10] בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע.[11][12]

ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה",[13] משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.

ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[14]:

"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"

בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה.[15] במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[16]:

"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
 
אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949

ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון.[17]

במלחמת העצמאותעריכה

במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.

לאחר קום המדינהעריכה

 
בית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב (צולם עת ששימש כביתה של הוצאת אמנות)

בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.

בשנים 19701990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי.

במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.

דעיכת העיתוןעריכה

 
הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996

לאחר המהפך הפוליטי של שנת 1977 בישראל, עליית הימין לשלטון וירידת כוחן של ההסתדרות ושל מפלגת העבודה, ירד גם העניין בעיתון "דבר", שסבל מתדמית "מפא"יניקית" וארכאית, ובשנות ה-80 הוא נקלע לקשיים כספיים חמורים.

לאחר פרישתה של זמר לגמלאות, ערכו את העיתון במשותף יורם פרי ודניאל בלוך.

"דבר" היה העיתון היומי היחידי בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון.

בנסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. אף חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה לא הציל את העיתון מפני סגירה. דבר ראשון נסגר בשנת 1996.

ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון לציון 60 שנה לפטירתו של ברל[18].

בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.

בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות.

בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר", וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון".[19]

בטאונים נלוויםעריכה

 
שער העיתון "דבר לילדים" מן השבוע שלאחר הכרזת העצמאות, 20 במאי 1948; צייר נחום גוטמן

בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הבטאונים הבאים:

מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.

דבר אחרעריכה

  ערך מורחב – דבר אחר

לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.

כותבים בדברעריכה

 
תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג.
הטקסט:
זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.
חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.

מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:

הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.

עורכי העיתוןעריכה

גלריהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דבר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מרדכי נאור, דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר', בבלוג "עונג שבת", 17 ביוני 2015
  2. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 249; מראה מקום בעמ' 361, הערה 24: ר' בנימין, "שיחה עם ב"כ על 'דבר'", על ב"כ, עמ' 70.
  3. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 253.
  4. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
  5. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 267.
  6. ^ עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, מבוסס על ספרו ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"
  7. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 251.
  8. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 268.
  9. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 264–265.
  10. ^ מ.ד., דבר היום - הצעת חוק העלייה, דבר, 22 באוקטובר 1937
  11. ^ העתונות על סגירת דבר, דבר, 31 באוקטובר 1937
  12. ^ בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938
  13. ^ לחותמי דבר ונאמניו, דבר, 25 ביולי 1938
  14. ^ דבר היום, דבר, 13 באוגוסט 1939
  15. ^ מלחמתה של העיתונות, הספרייה הציונית, 1969, עמ' 73
  16. ^ הגות היום, דבר, 17 באוגוסט 1939
  17. ^ שבוע בלי "דבר", דבר, 2 בדצמבר 1945
  18. ^ אביבה קרול, ‏יוזמה של קרן ברל כצנלסון לחידוש "דבר", באתר גלובס, 22 בספטמבר 2004
  19. ^ נועה פרייס‏, כעבור 20 שנה: ההסתדרות השיקה מהדורה מקוונת של "דבר ראשון", באתר וואלה! NEWS‏, 7 ביוני 2016 – אתר דבר ראשון
  20. ^ על המשמר, "מחצית האמת בשפת חלקות", מ. תלמי, 29/06/1951