פתיחת התפריט הראשי

הרב פאול (פנחס) רויטמן (29 בינואר 1920 - 21 באוגוסט 2007) מבכירי רבני צרפת בסוף שנות ה-90. מייסד תנועת הנוער "צד"ק תורה בציון", פעל רבות למען אוכלוסיות חלשות בארץ ובחו"ל, ביניהם מהגרים יהודים וילדים ממשפחות מצוקה ברחבי העולם.

פאול רויטמן
פאול רויטמן תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
פאול רויטמן
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 29 בינואר 1920
פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוגוסט 2007 (בגיל 87)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רב, לוחם בתנועת ההתנגדות הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קצין בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

פאול רויטמן נולד ב-29 בינואר 1920 בעיירה טרלוב שבפולין, בקהילה חסידית קטנה, כבכור בחמישה ילדים. בשנת 1925 קשיים כלכליים הביאו את הוריו יחיאל ורוזה להגר לצרפת ולהתיישב במֵץ, שבה נשארו עד למלחמה. כעשר שנים לאחר מכן, בגיל 15 ייסד רויטמן עם כמה חברים את קבוצת "ברית הנוער" במץ. בשנת 1936 רויטמן החל לנהל יחד עם משה שיינבך, ראש הקבוצה בשטרסבורג, את מחנה הקיץ הראשון שלו לכל מזרח צרפת. כשנה לאחר מכן התחיל לימודי רפואה בנאנסי.

בשנת 1940 בהיותו פליט בטולוז, ייסד חוג ללימודי יהדות, שמתוכו יגויסו המנהיגים הראשונים של "הצבא היהודי". פעל בשורות הצבא היהודי. רויטמן לימים יקבל לאחר המלחמה תעודת לוחם וכן תעודת לוחם-מתנדב של הרזיסטנס. שנה אחר כך, ב-1941 בגלל הנומרוס קלאוזוס, נאלץ לנטוש את לימודיו. בדצמבר 1942 רויטמן נעצר על ידי הגרמנים במהלך משימה ונכלא בפור דו הא (Fort du Hâ) שבקרבת בורדו. משם הועבר למחנה במריניאק (Mérignac) ושוחרר לאחר שלושה חודשים בערב פורים בעקבות התערבותו הנועזת של אחיו הצעיר לאון, שהיה גם הוא פעיל ברזיסטנס היהודי.

בינואר 1945 הוא נשא לאישה את לאה שליידר, עובדת סוציאלית צעירה שפעלה לצדו ברזיסטנס. הזוג התיישב בפריז. באותה שנה רויטמן החליט לוותר על לימודי הרפואה ולהקדיש את חייו לעם היהודי. הוא נרשם לבית הספר לרבנים ברחוב ווקלן (Vauquelin) שבפריז, מתוך כוונה להתמנות לרב האחראי על הנוער, על פי הסכם עם נשיא הקונסיסטואר, איגוד הקהילות בצרפת. ייסד בפריז סניף של תנועת בני-עקיבא (צרפת). בסוף שנת 1945 נולד בנו ז'וליאן, הבכור בשלושה ילדים.

ב-1947, לאחר שהתחלף נשיא הקונסיסטואר וההסכם לא מומש, סירב פאול רויטמן למשרה שהוצעה לו כרב קהילה. הוא עזב את הרבנות הרשמית כדי להקדיש את עצמו לחינוך הבלתי פורמלי ולנוער. בשנים 1947-1948 סייע לפעילות מחתרתית לעלייה לישראל. זכה בעיטור ממשלת ישראל "אות הלוחם בנאצים" ("על"ה"). כמו כן בשנת 1948 החל לנהל את תנועת בני-עקיבא בצרפת.

שנות ה-60עריכה

בשנת 1950 מונה על ידי הסוכנות היהודית למנהל המדור הדתי של מחלקת הנוער והחלוץ לאירופה וצפון אפריקה (תפקיד שאותו מילא עד 1970). עקב כך הפך ל"רב נודד" וסייר בכל היבשת. בכל אחת מהמדינות הוא ייסד תשתיות, הקים סניפים והחזיק קהילות. במהלך הסמינרים, המחנות, הפעולות והמפגשים שאורגנו על ידו, בא במגע עם כ-20,000 חניכים. הוא הכיר אותם אישית והטביע עליהם את חותמו.

עם הגעתם של הפליטים היהודים הראשונים מאלג'יריה, בשנת 1958, יזם רויטמן בניגוד לעמדת הממסד היהודי,[דרושה הבהרה] מבצע נרחב של איתור המהגרים מצפון אפריקה, העקורים מקהילותיהם. הוא ביקש לארגן אותם מחדש ולשם כך הפעיל, על בסיס התנדבותי, מאות אינטלקטואלים יהודים צעירים. מדי יום ראשון, שלח את הצעירים לפרברי פריז במשימה לחפש אחרי אחיהם. תוך עשר שנים תנועת "תורה וציון" איתרה ומאירגנה בקהילות קרוב למאה אלף יהודים.

בשנת 1965 הקים הרב רויטמן עבור תושבי הפרובינציה והפרברים תנועת נוער חדשה, הדור הצעיר של "תורה וציון", בשם "תקוותנו". מתוך שורותיה עלו לישראל מאות חברים.

ב-1969 זכה רויטמן על פעלו למען אוכלוסיית המהגרים למדליית הכסף של עיריית פריז.

בישראלעריכה

בשנת 1970 עלה לישראל עם אשתו ושתי בנותיו הצעירות, בטי ואליאן ועבד במרכז העולמי של המזרחי. ב-1971 נבחר בירושלים לנציג איגוד הקהילות של פריז ואיגוד הקהילות של צרפת. באותה שנה ייסד את הסניף הישראלי "תורה בציון", תנועה חינוכית וחברתית הנושאת אופי ציוני-דתי ומתמקדת בנוער של שכונות המצוקה. נוסף על כך, הודות לנדיבותו של הברון אלן דה-רוטשילד, רויטמן פעל להקמת בית הכנסת "פאר ירושלים" במושבה הגרמנית.

רויטמן אירגן מדי שבוע במרתף היכל שלמה בירושלים סעודות ליל שבת לכ-100 סטודנטים ועולים בודדים. בשנים 1971-1973 בסיוע רעייתו של הרב הראשי לצרפת שאספה את הסכומים הדרושים, פעל רויטמן לכינונם של שלושת מרכזי "פאני קפלן", בעלי ייעוד חינוכי, דתי וקהילתי. מרכזים אלה, שנפתחו בירושלים (1973), בחיפה (1977) ובבאר שבע (1979), משמשים גם כמוקד הפעילות של תורה בציון. הרב רויטמן ריכז את כלל הפעילויות בשלושת המרכזים. בשנת 1974 רויטמן היה שותף לייסוד "מעיינות", בית ספר למדריכים בהנהלת לאון אשכנזי (מָנִיטוּ).

בשנת 1976 זכה בתואר אביר בלגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת.

בשנת 1982 נפתח "בית פרנקפורטר" לגיל השלישי בבקעה (ירושלים), שעל בנייתו פיקח רויטמן. מ-1985 עד 1989 שימש נשיא "אגודת פרנקפורטר", אגודת עזרה לקשיש על שם זכריה ולאה פרנקפורטר.

בשנת 1985 ייסד את תנועת הנוער "צד"ק" (ראשי תיבות של ציוני, דתי, קהילתי) בחסות "תורה בציון". במרוצת השנים תקלוט התנועה למעלה מעשרים אלף ילדים; רבים מהם עולים מאתיופיה וממדינות חבר העמים.

ב-21 באוגוסט 2007 (ז' באלול תשס"ז) הרב פאול רויטמן נפטר בירושלים, בגיל 87.

אותות כבוד והוקרהעריכה

  • 1985: חתן פרס ירושלים לחינוך מטעם הסוכנות היהודית.
  • 1987: זכה בתואר קצין לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת.
  • 1992: פרש מתפקידו כנשיא ארגון וותיקי המחתרת היהודית בצרפת.
  • 1993: מדליק משואה ביום השואה ביד ושם, בשם לוחמי המחתרת היהודית בצרפת.
  • 1999: זכה בתואר "יקיר ירושלים".
  • 2003: הועלה על ידי איגוד הקהילות בפריז לדרגת "רב בכיר" (grand rabbin).
  • 2016: על שמו נקראה כיכר בירושלים[1]

ביבליוגרפיהעריכה

  • Paul Roitman, Le problème du Sanhédrin, d’après le Rav Maïmon, Paris, Biblieurope, 2009, 55 p.
  • David Knout, La Résistance Juive en France, Paris, éditions du Centre (Centre de Documentation Juive Contemporaine), 1947, 168 p.
  • Claude Vigée, La lune d’hiver, Paris, Flammarion, 1970, p. 49 -72.
  • Betty Rojtman, Les débuts du Bné Akiba en Europe. L’action de Paul Roitman, Paris, A. J. presse, 2006, 247 p.
  • Alain Michel, A la recherche de mes frères. Histoire de Thora VeZion, Préface de Moïse Cohen, Président du Consistoire de Paris, Paris, éditions du Nadir de l’Alliance Israélite Universelle, 2000, 105 p.
  • בטי רויטמן, ראשיתה של תנועת בני עקיבא באירופה. מפעלו של הרב פאול רויטמן, תרגם יונתן סטבסקי, ירושלים, הוצאת הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית, 2009, ע' 172.
  • דמויות מופת בציונות הדתית: אישים ופועלם
  • בעריכת צבי שינובר, מכון מופ"ת, תשס"ח (לציון ששים שנה למדינת ישראל), ע' 49-44.
  • הרינה והתפילה
  • ניגונים וקטעי תפילה לימים הנוראים, מפי הרב פנחס (פאול) רויטמן, 2011.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה