פייטרו מסקאני
פייטרו מסקאני (Pietro Mascagni; 7 בדצמבר 1863, ליבורנו - 2 באוגוסט 1945, רומא) היה מלחין איטלקי, מן החשובים במלחיני האופרה האיטלקית של המאה ה-20. נמנה עם זרם הווריזמו באופרה, מחלוצי זרם זה. בעיקר נודע באופרה "אבירות כפרית" (Cavalleria Rusticana). גם האופרות "הידיד פריץ" ו"איריס" היו פופולריות בשעתן, אך נשכחו במידה רבה לאחר מותו.
 | |
| לידה |
7 בדצמבר 1863 ליבורנו, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
2 באוגוסט 1945 (בגיל 81) רומא, ממלכת איטליה |
| שם לידה |
Pietro Antonio Stefano Mascagni |
| מקום קבורה |
Cimitero della Misericordia |
| מוקד פעילות |
ממלכת איטליה |
| מקום לימודים |
הקונסרבטוריון של מילאנו |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
חייו
עריכהמסקאני נולד בליבורנו שבטוסקנה. מורו הראשון למוזיקה, אלפרדו סופרדיני, עמד על כישרונו המוזיקלי של הילד ועודד אותו לבחור בקריירה מוזיקלית, בניגוד לרצון אביו. יצירותיו הראשונות, מיסה בארבעה קולות וקנטטה "לה פילאנדה" (1881), שהייתה הבסיס לאידיליה הדרמטית "פינוטה" בשנת 1883, זיכו אותו בתמיכה כספית מן הרוזן פלורסטאנו דה לארדרל, הודות לה יכול היה ללמוד בקונסרבטוריון של מילאנו. בין מוריו שם היה אמילקארה פונקיילי, וחברו לחדר היה ג'אקומו פוצ'יני. את הלימודים בקונסרבטוריון עזב באפריל 1885 והחל לעבוד בלהקה של דריו אקונצ'י, שהעלה כבר באותה שנה את האופרטה שלו "המלך" בנאפולי. עד 1886 סייר באיטליה כמנצח על להקות שונות, ואז השתקע בצ'ריניולה שבחבל אפוליה כמורה לאגודה הפילהרמונית המקומית, בין השאר, משום שאשתו הייתה בהריון ראשון. בשנת 1888 הגיש לתחרות של הוצאת המוזיקה סונזוניו את האופרה "אבירות כפרית" וזכה בפרס הראשון מבין 72 מתחרים. האופרה נחלה הצלחה רבתי מאז ביצוע הבכורה שלה ברומא, בשנת 1890.[1] גם האופרות "הידיד פריץ" ו"איריס" הפכו פופולריות באירופה. מסקאני טען שבתקופה מסוימת בוצעה "איריס" באיטליה ביתר תכיפות מ"אבירות כפרית". הצלחתה של הקומדיה הכפרית "הידיד פריץ" לפי מחזה של ארקמן-שטריאן נבעה במידה רבה מן השילוב של המלודיה מלאת החיים, שאפיינה גם את "אבירות כפרית", עם ניב הרמוני אלגנטי יותר. לעומת זאת, האופרה Le maschere נכשלה כישלון חרוץ בשישה בתי אופרה באיטליה, ורק נוכחותו של מסקאני כמנצח הצילה אותה ברומא.[2]
תוך זמן קצר יצא שמו של מסקאני כמנצח מחוץ לגבולות איטליה. בשנת 1892 קצר הצלחה על בימות וינה ופריז, וכעבור שנה בלונדון, שם ניצח על האופרות שלו בעונה האיטלקית של קובנט גארדן. להצלחה מיוחדת זכתה "אי רנצאו", שהמבקרים שיבחו אותה כ"דרמה מוזיקלית אמיתית". בשנת 1895 השלים מסקאני את "רטקליף", האופרה שנטש בשעתה לטובת "אבירות כפרית", והיא בוצעה בלה סקאלה בהצלחה בינונית. האופרה "סילבאנו", שנאלץ לכתוב בחיפזון בשביל הוצאת סונזוניו באותה עונה, נדחתה ברוב קולות על ידי הקהל והמבקרים כאחד.[2]
מסעות הקונצרטים שלו אילצו אותו להפסיק את קריירת ההוראה שהחל בה בפזארו. בין תלמידיו שם היה ריקרדו זנדונאי.
יצירתו
עריכהבסך הכול כתב מסקאני חמש-עשרה אופרות, אופרטה אחת, כמה יצירות תזמורתיות ווקאליות, וכן שירים ומוזיקה לפסנתר. הצלחתו הגדולה הייתה ונשארה "אבירות כפרית". ב-1905 נחל הצלחה מסוימת ב"אמיקה", ללברית צרפתית של המו"ל פול דה שודן. אופרה זו ציינה חזרה לווריזמו ותשומת לב מחודשת למודלים תזמורתיים. הצלחתו הגדולה הבאה הייתה "איזאבו" (1911), ללברית של לואיג'י איליקה. האופרה התקבלה בהתלהבות מצד קהל המהגרים האיטלקים בבואנוס איירס, ובהמשך גם במילאנו ובוונציה, אך בחירתו באווירה רומנטית העידה על מיצוי כושר ההמצאה שלו, שדרש חיפוש מתמיד של נושאים חדשים להמרצתו. "פאריזינה" (1913) הייתה תוצאה של שיתוף פעולה רב-ערך עם גבריאלה ד'אנונציו, שהמבקרים קטלו ללא היסוס. הניסוי הבא שלו נערך כעבור שנה, בכתיבת "רפסודיה שטנית" לסרט באותו שם (1915).
"אידולטה" (1917) הייתה אופרה לירית סנטמנטלית, שהתחרתה ב"לה רונדין" של פוצ'יני. אופרות אלה, יחד עם האופרטה "סי", אישרו את נטייתו של מסקאני לאיזון בין ליריות לדרמה. עם זאת, בשלב זה חזר מסקאני לווריזמו ב"Il piccolo Marat" (1921). על אף הצלחת האופרה, חש מסקאני שדרכו מובילה אותו באופן בלתי נמנע לנסיגה במקום להתקדמות, ובחר להסתגר בבידוד מלא כמעט, שהופר רק בביצוע מחודש של אופרת הנעורים שלו, "פינוטה", בשנת 1932, ב"חזון הסימפוני" Guardando la Santa Teresa del Bernini ולבסוף Nerone (1935), אלגוריה פוליטית רטורית, אך מבחינה מוזיקלית, שקטה ונסגנית. אופרה זו הייתה אמורה לייצג כיוון חדש ביצירתו של מסקאני, קשר חדשני עם המציאות באמצעות מטאפורה של היסטוריה. האופרה, שנדחתה על ידי כל בתי ההוצאה, זיכתה את מסקאני בשיבה קצרה של תהילתו הודות למשטר הפאשיסטי, שדאג לביצוע הבכורה שלה בלה סקאלה. היה זה הקרב האחרון של מסקאני נגד המודרניזם של תקופתו. בחגיגות היובל ל"אבירות כפרית", הגדיר אותו הכומר והמוזיקאי ליצ'ינו רפיצ'ה "הלימפה המוזיקלית של האיטלקיות הטהורה; השלהבת של מסורת המלודרמה האיטלקית בשלמותה; חרב מתהפכת להגנת עוצמתו האמנותית של הגזע האיטלקי".[3]
מסקאני מת ב-1945 ברומא, המשוחררת מטוטאליטריות וגדושה ברוחות העבר של ניצחונותיו.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פייטרו מסקאני (באיטלקית ובאנגלית)
פייטרו מסקאני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פייטרו מסקאני, באתר AllMovie (באנגלית)
פייטרו מסקאני, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
פייטרו מסקאני, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
פייטרו מסקאני, באתר ספוטיפיי
פייטרו מסקאני, באתר AllMusic (באנגלית)
פייטרו מסקאני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פייטרו מסקאני, באתר Discogs (באנגלית)- מלחניו של מסקאני, תווים וקטעי שמע
- פייטרו מסקאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פייטרו מסקאני בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- פייטרו מסקאני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פיטרו מסקני (1863-1945), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ מיקלה ג'ירארדי, "פייטרו מסקאני"1 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ 1 2 ג'ירארדי, גרוב
- ^ ג'ירארדי 2, גרוב