פסיכה
פסיכה (בלטינית: Psyche) היא דמות מהמיתולוגיה הרומית. היא מתוארת כנערה יפה שעוררה את קנאתה של ונוס. חמור הזהב (או "מטאמורפוסיס") של לוקיוס אפוליוס, מסביבות שנת 150 הוא המקור היחיד לסיפור, למרות שככל הנראה השתמש אפוליוס בסיפור מוקדם יותר ושינה אותו כך שיתאים לשאר החיבור.
 | |
| תרבות |
מיתולוגיה רומית  |
|---|---|
| בן או בת זוג |
ארוס |
| צאצאים |
Voluptas, הדון |
  | |
סיפור קופידון ופסיכה של אפוליוס
עריכהפסיכה הייתה הצעירה מבין שלוש אחיותיה, ועל פי האגדה הייתה כה יפה עד כי כולם העריצוה וכינו אותה: "ונוס החדשה". כל מעריציה ראו רק את יופייה החיצוני, אך איש לא ההין לשאתה לאישה. הוריה של פסיכה פנו בדאגה רבה לאוראקל של אפולו, וזה התנבא כי יש להפקירה על ראש צוק לגורלה, כיוון שנגזר עליה להינשא למפלצת נוראה דמוית נחש.[1]
ונוס, אלת האהבה, התקנאה ביופייה של פסיכה, בת התמותה, והטילה על קופידון, בנה, לרדת לארץ ולגרום בעזרת חצי הזהב שלו לכך שפסיכה תתאהב באיש המכוער ביותר בתבל. קופידון הסכים, אך בהביטו בפסיכה, הוא מתאהב בה בעצמו, ולקח אותה מראש הצוק עליו הופקרה, השמימה אל ארמונו.
קופידון אסר על פסיכה להביט בו, על מנת שלא תגלה את זהותו האמיתית, וכך חיו בני הזוג בארמון מפואר מרוצף באבני חן וזהב, ובמשרתים בלתי נראים, כשפסיכה האומללה לא יכולה הייתה להביט בבן זוגה. המפגש היחיד בין בני הזוג התרחש כל לילה, כאשר קופידון הגיע למיטת הזוג ועינג את פסיכה בעדינות ובאהבה מלאת רוך. אט אט, פסיכה התרגלה לחיי הנישואים הללו ואהבתה והערכתה לבן זוגה גברו, ולכן, כשקופידון חזר והזכיר לפסיכה את האיסור הגמור, זו צייתה לו. באחד הימים, באו אחיותיה של פסיכה לביקור וגילו את הפאר בו מצויה אחותן האהובה. כשהן שאלו אותה על בעלה, ענתה פסיכה בצורה עמומה וחסרת היגיון. אחיותיה הקנאיות, בינן לבין עצמן, החליטו להיפטר מאותו בעל מסתורי. הן שכנעו את אחותן הקטנה שמדובר במפלצת, המעוניינת לאכול את הילד אשר פסיכה נשאה בקרבה, והציעו לפסיכה את התוכנית הבאה: באישון הליל, אחרי שזו תוודא שבעלה נרדם, עליה להדליק בחשאי את העששית ולרצוח אותו, וכך ייפול בחלקן העושר הרב שנמצא באותו משכן אלים, בו מתגוררת אחותם. פסיכה הסכימה: היא הדליקה את העששית כדי לחפש את כלי הנשק, אך להפתעתה הרבה לא ראתה יצור מפלצתי, אלא גבר יפה תואר, שיערו מוזהב, גופו כליל השלמות, ישן וכנפיו מונחות על גבו בלא תנועה: קופידון, אל.
מתוך בהלה ותדהמה הפילה את העששית ושעוות הנר פצעה את כנפיו של קופידון שהתעורר ונס מהמיטה בכוחותיו האחרונים. פגוע, פיזית ונפשית, מהבגידה הצורבת, הוא חזר לאמו. מרגע זה ואילך, התחיל מרדפה הנמרץ של ונוס לנקמה. היא גילתה שאפילו בנה התאהב בפסיכה, ובעצת חברותיה וחבריה האלים ניסתה לחבל בחייה של פסיכה.
אולם, פסיכה הצליחה לעבור את מבחניה של ונוס, לעיתים בעזרת אלים רחמניים, ולעיתים בעזרת טוב ליבה ותמימותה, אך כוחה ותקוותה הלכו ופחתו. באחד המבחנים של ונוס, נכשלה פסיכה ונותרה ללא רוח חיים על הקרקע, או אז הגיע אהובה קופידון והציל אותה ממוות. בכל אותה העת, ידידיה של ונוס ניסו לשכנעה שפסיכה היא נערה ראויה לבנה, למרות היותה בת אנוש, ובנוסף שנשאה בבטנה את פרי אהבתם. בתם, אשר נולדת, נקראת "עונג" (hedone).
פסיכה החליטה לנקום באחיותיה, וסיפרה לכל אחת בנפרד, שקופידון עזב מאהבה אליה. כל אחת מהאחיות הגיעה בתורה לארמון שעל פסגת ההר, ונפלה אל מותה, שכן הרוח לא נשאה אותן לעבר הארמון כבעבר. סופו של הסיפור, בחגיגות הנישואין של קופידון ושל פסיכה ובעלייתה למשכן האלים.
סמליות בסיפור
עריכהדי להביט בפירוש שמות הגיבורים הראשיים: אמור - אהבה ופסיכה - נפש. תמות נוספות ראויות לדיון נוגעות במשמעותו של המבט באהבה, יתרונותיו של העיוורון, במחיר הסקרנות, באהבת הבצע ובכוח האהבה להוריד את האוהב לשפל המדרגה המוסרית אך גם להעלותו לדרגת האלים.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- קרול גיליגן, הולדת העונג, הוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות 2006.
קישורים חיצוניים
עריכה
- פסיכה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פסיכה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ קרול גיליגן, הולדת העונג, ספרי חמד - ידיעות אחרונות