פסיכולוגיית האגו

פסיכולוגיית האגו או פסיכולוגיית האני היא גישה בתחום הפסיכואנליזה, שפותחה בסוף שנות ה-30 והתבססה על המודל הסטרוקטורלי של זיגמונד פרויד. הגישה התמקדה בתפקידו המרכזי של המבנה התאורטי הקרוי אגו בנפשו ובהתפתחותו של האדם.

בניגוד לפרויד, שראה בדחפים הביולוגיים הבסיסיים של האיד כמרכזיים בהנעת האדם, ואת האגו כמתווך בינו לבין דרישות המציאות והסביבה - אנשי פסיכולוגיית האגו ראו באגו מבנה שמתפתח באופן עצמאי מהאיד, ולו תפקיד משמעותי בהסתגלות האדם לסביבתו. הגישה התמקדה בהתפתחות הנורמלית ולא רק בפסיכופתולוגיה, וראתה במנגנוני ההגנה של האגו חשיבות גבוהה בפיתוח הסתגלות ובהגנה מפני דחפי תוקפנות, שהם הרסניים לאדם ולסביבתו.

לפיכך פיתחו אנשי פסיכולוגיית האגו תאוריות התפתחותיות בהתאם לרעיונות אלו: גישת הקווים ההתפתחותיים להתפתחות הילד על פי אנה פרויד והפיתוח הנרחב שלה לגבי מנגנוני הגנה מסתגלים; ראייתו של היינץ הרטמן את האגו כגורם המפתח כשרים חיוביים רבים החיוניים לאדם להסתגלות, כגון תפיסה, למידה, חשיבה, שפה ועוד; רעיונותיו של רנה שפיץ על "עקרונות מארגנים" בהתפתחות אגו של ילדים ועל דיכאון אנקליטי שעלול להיווצר כשהם לא מתפתחים; גישתה של מרגרט מאהלר לגבי התפתחותם הנורמלית של יחסי אם-תינוק שהביאה לייסוד תאוריית יחסי האובייקט; גישתו של אריק אריקסון על התפתחות נורמלית בהקשר החברתי שהביאה ליצירת תאוריית השלבים; ורעיונות נוספים של חוקרים כגון דייוויד רפפורט, ארנסט קריס ועוד.

קישורים חיצוניים

• פסיכולוגיית האגו, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
• עמי ברונסקי, פסיכולוגיית האגו

ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.