פקודת המיילדות

פקודת המיילדות
פרטי החוק
משרד ממונה	משרד הבריאות
מספר תיקונים	5
נוסח מלא	הנוסח המלא

פקודת המיילדות חוקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1929, על מנת להסדיר את העיסוק של מיילדות שמטפלות בנשים היולדות ולשם שיפור רמת הבריאות של תושבי הארץ.

רקע היסטורי עריכה

מיילדות היא מקצוע עתיק יומין של נשים שמסייעות לנשים אחרות ללדת. המילדות הייתה תמיד עיסוק נשי מובהק שעבר בין בנות משפחה או ממיילדת מנוסה לשוליה. הלימוד נעשה בצפייה וצבירת ניסיון ללא לימוד פורמלי.

לימוד והוראת המיילדות החלה באירופה בשלהי ימי הביניים וגברו במאות ה-18 וה-19^[1]. בימי הביניים מקורות הידע של הרופאים והמיילדות לא היו שונים אך לזכות המיילדות נזקף ניסיון רב. עם השנים צברו הרופאים ידע על ידי נתיחת גופות, פיתוח תחומי האלחוש ואנטיספטיות. התפתחויות אלו הגבירו את התחרות בין הרופאים (גברים) למיילדות (נשים) ואת הרצון של הרופאים לפקח על המיילדות^[2]. אולם מיסוד ורישוי מקצוע המיילדות החל רק במאה העשרים.

בארץ ישראל פעלו במאה ה-19 בעיקר מיילדות מסורתיות. היו אלו נשים שלא למדו את המקצוע ונקראו לעזור ליולדות מכל הדתות והמגזרים. בשנת 1893 היו מעט מיילדות מוסמכות-יהודיות - שלוש במושבות ושלוש בירושלים ויפו^[3].

התפתחות החוק עריכה

פקודת המיילדות שנחקקה על ידי הבריטים הושפעה מהתפתחויות חוקיות בבריטניה. בשנת 1858 פורסם בבריטניה לראשונה חוק הרפואה ומשנת 1886 הוחל ברישוי רופאים בתחום היילוד. ארגון המיילדים הלונדוני החל בשנת 1872 להעניק דיפלומה למיילדות המבוססת על הכשרה ובחינה. בשנת 1902 נחקק בבריטניה חוק המיילדות הראשון שהתחשב במציאות בה פעלו מיילדות רבות לא מוסמכות ואף ניסה לפקח עליהן ולהעלות את רמתן המקצועית.

בחקיקה עות'מאנית משנת 1861 נקבעה חובת דיפלומה על ידי מיילדות. ואף על פי שנראה כי הן המיילדות והן הציבור החשיבו את ההכשרה הפורמלית, החוק לא נאכף וה"דאיות" - מיילדות מסורתיות - המשיכו לפעול.

בשנת 1918, עם תחילת המנדט הבריטי, נחקקה פקודת בריאות העם. הפקודה חייבה את המיילדת לדווח תוך 15 יום על כל לידה וכן חובה לקבלת רישיון כמו אנשי רפואה אחרים. הדאיה לא יכולה הייתה לקבל רישיון מחוסר השכלה אך נרשמה כמיילדת. כך נוצרו שני מעמדות: מיילדת בעלת רישיון (מוסמכת) ומיילדת רשומה. בהמשך, בשנות ה-20 של המאה העשרים נפתחו קורסים של שישה חודשים ללימוד מיילדות ומיילדות שסיימו הכשרה זו הפכו למיילדות עם רישיון^[3].

לפי מסמכים ארכיוניים, בשנות ה-20 של המאה העשרים פעלו בארץ-ישראל חמישה דגמים של מיילדות: דאיה - מיילדת עממית עצמאית (ערבייה), שלמדה את סודות המקצוע כמתמחה (שוליה) של מיילדת עממית; מיילדת ערבייה, שלמדה שישה חודשים בבית ספר ממשלתי; מיילדת יהודייה, לעיתים בת היישוב הישן, שלמדה כשנה באחד מבתי הספר למיילדות באירופה וקיבלה תעודה; פלדשרית, שהגיעה בעיקר ממזרח אירופה; ואחות-מיילדת שהוכשרה לפי הדגם האמריקאי, שאומץ בבית החולים הדסה.

בשנת 1929 נחקקה פקודת המיילדות. באותו זמן חוקקו פקודות שהסדירו גם את פעילות הרוקחים, הרופאים ורופאי השיניים. לכאורה יש שוויון בין ארבעת המקצועות מבחינת העצמאות.

המצב הנוכחי לפי פקודת המיילדות עריכה

בפקודה נאמר כי המיילדת יכולה "...לבדוק, לקבוע דיאגנוזה, לרשום רפואות, לרפא או לטפל ביולדת...". אך רק בהקשר של לידה. אלו חמש פעילויות רפואיות אופייניות. אך בהמשך נקבע שאסור למיילדת לעסוק בגינקולוגיה ובלידה עצמה הפכה המיילדת כפופה לסמכות רפואית ועליה לזמן רופא בכל מקרה שמתעוררת בעיה. כמו כן נקבע כי רק רופא רשאי לנהל בית יולדות. לעומת זאת, הניסוח הנוכחי של פקודת המיילדות מתיר למיילדת "לטפל בה (ביולדת בלבד) או ליילדה". בכך צומצם תפקיד המיילדת - ממרפאה, בדומה לרופא, למטפלת בלבד, כמו אחות.

מאז 1929 תוקנה הפקודה חמש פעמים בלבד. היום רוב המיילדות פועלות בבתי חולים. הן כפופות לאחות הראשית של משרד הבריאות ורשומות בפנקס האחיות במדור נפרד - מיילדות. הרשאות שהיו להן לביצוע פעולות חריגות, ניתנו בינתיים גם לאחיות.