צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד

צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד
Charles Spencer, 3rd Earl of Sunderland
לידה	23 באפריל 1675; אלת'ורפ, הממלכה המאוחדת
פטירה	19 באפריל 1722 (בגיל 46); לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	Church of St Mary the Virgin, Great Brington
השכלה	אוניברסיטת אוטרכט
מפלגה	המפלגה הוויגית
בן או בת זוג	Judith Tichborne (16 בדצמבר 1717–?); אן ספנסר; Lady Arabella Cavendish
	31 באוגוסט 1715 – 19 בדצמבר 1716; (שנה)
	→ Thomas Wharton, 1st Marquess of Wharton Evelyn Pierrepont, 1st Duke of Kingston-upon-Hull ←
	אפריל 1717 – מרץ 1718; (כ־335 ימים)
	James Stanhope, 1st Earl Stanhope ←
פרסים והוקרה
	עמית החברה המלכותית; מסדר הבירית ;

צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד (אנגלית: Charles Spencer, 3rd Earl of Sunderland‏; 23 באפריל 1675 - 19 באפריל 1722), שהיה ידוע כלורד ספנסר בין 1688 ל-1702, היה מדינאי אנגלי. בין תפקידיו הבולטים היו לורד לוטננט של אירלנד, הלורד שומר החותם, הלורד נשיא המועצה והלורד הראשון של האוצר.

חייו

ספנסר נולד לרוברט ספנסר, הרוזן השני מסנדרלנד ואשתו אן דיגבי, בתו של ג'ורג' דיגבי, הרוזן השני מבריסטול. לאחר מות אחיו הגדול הנרי בפריז בספטמבר 1688 הוא הפך ליורש הרוזנות.

הוא כונה "נעורים של תקוות יוצאות דופן" על ידי הסופר ג'ון אוולין, השלים את לימודיו באוניברסיטת אוטרכט, וב-1695 נבחר לכהונה בבית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה טיברטון. באותה שנה הוא נישא לארבלה, בתו של הנרי קוונדיש, הדוכס השני מניוקאסל. לזוג נולדה בת אחת בשם פרנסס, שנישאה להנרי הווארד, הרוזן הרביעי מקארליסל; ארבלה מתה ב-1698, וב-1700 הוא נישא לאן צ'רצ'יל, בתם של ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו ושרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו. הייתה זו ברית חשובה עבור סנדרלנד ועבור צאצאיו; באמצעות הנישואים הללו הוא נכנס למערכת הפוליטית של אנגליה, ומאוחר יותר עבר התואר דוכס מרלבורו למשפחת ספנסר. מהנישואים עם אן צ'רצ'יל נולדו חמישה ילדים:

רוברט ספנסר (24 באוקטובר 1701 - 27 בנובמבר 1729): ירש את אביו והפך לרוזן הרביעי מסנדרלנד.
אן ספנסר (1702 - 19 בפברואר 1769): נישא לוויליאם בייטמן, ויקונט בייטמן הראשון.
צ'ארלס ספנסר (22 בנובמבר 1706 - 20 באוקטובר 1758): ירש את אחיו והיה לרוזן החמישי מסנדרלנד, ולאחר מכן ירש את דודתו הנרייטה והפך לדוכס השלישי ממרלבורו.
ג'ון ספנסר (13 במאי 1708 - 19 ביוני 1746): אביו של ג'ון ספנסר, רוזן ספנסר הראשון.
דיאנה ספנסר (1710 - 27 בספטמבר 1735): נישאה לג'ון ראסל, הדוכס הרביעי מבדפורד.

ספנסר ירש תואר הרוזנות ב-1702, היה אחד מהתומכים העיקריים באיחוד בין אנגליה לסקוטלנד, וב-1705 נשלח לווינה לתפקיד המקביל לסגן שגריר. למרות שהיה קרוב מבחינה רעיונית לרפובליקניזם והפך את עצמו למאוס בעיני המלכה אן בכך שהתנגד למענק לבעלה, הנסיך ג'ורג', הוא הצליח לתפוס עמדה במערכת השרים של המדינה באמצעות קשריו עם מרלבורו, ובדצמבר 1706 החל לכהן כמזכיר המדינה של המחלקה הדרומית. בין 1708 ל-1710 הוא היה אחד מחמישה ויגים שכונו "חונטו", היה דומיננטי מאוד בממשלה, אך צבר אויבים וביוני 1710 פוטר על ידי המלכה. אן הציעה לו גמלה בגובה 3,000 לירות שטרלינג לשנה, אך הוא סירב וטען כי אם אין לו את הכבוד לשרת את מדינתו הוא לא יכול לחיות על חשבונה.

סנדרלנד המשיך להיות חלק מהחיים הציבוריים באנגליה, והיה פעיל ביצירת הקשר עם חצר המלוכה של הנובר בכל הנוגע לצעדים שיינקטו לאחר מותה ההולך וקרב של המלכה אן. הוא התוודע לג'ורג' הראשון ב-1706, אך כשהנסיך הבוחר הוכתר למלך הוא קיבל את המשרה הפחותה בחשיבותה של לורד לוטננט של אירלנד. באוגוסט 1715 הוא הצטרף לקבינט ממשלת בריטניה בתפקיד הלורד שומר החותם. הוא כיהן בתפקיד זה עד מרץ 1718, בו מונה לתפקיד הלורד הראשון של האוצר, וכיהן גם בתפקיד הלורד נשיא המועצה. בתקופה זו הוא היה דה פקטו ראש ממשלת בריטניה. סנדרלנד התעניין במיוחד בהצעת חוק האצולה, שהייתה אמצעי שנועד להגביל את מספר החברים בבית הלורדים, אך ההצעה כשלה בין השאר בגלל התנגדותו של סר רוברט וולפול.

באפריל 1716 מתה אשתו אן, וב-1717 הוא נישא לג'ודית טיצ'בורן מאירלנד. מאשתו השלישית נולדו שלושה ילדים, אך כולם מתו בגיל צעיר. שנתיים לאחר נישואיו הוענק לו תואר אביר במסדר הבירית.

התפוצצותה של בועת הים הדרומי הובילה להרס הקריירה הפוליטית שלו. הוא נטל חלק בהפעלת התוכניות ב-1720, אך לא הרוויח מכך מאומה; אולם, דעת הציבור פנתה נגדו ובזכות מאמציו של וולפול הוא זוכה בבית הנבחרים שחקר את הנושא. באפריל 1721 הוא התפטר מכל תפקידיו, אך שמר על קשריו עם ג'ורג' הראשון עד מותו ב-19 באפריל 1722.

סנדרלנד היה בעל רצון רב לאיסוף ספרים, והקדיש משאבים רבים להקמת הספרייה באחוזה המשפחתית אלת'ורפ, שבתחילת המאה ה-18 נחשבה לאחת הטובות ביותר באירופה. חלק מתכולת הספרייה הועבר לארמון בלנהיים ב-1749.