צפורה לסקוב
צפורה לסקוב (1905 – 29 ביולי 1989[1]) הייתה אשת ציבור וחברת כנסת שהשתייכה לשמאל הציוני במפלגות אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם.
לידה |
1905 קיטאי-גורוד, אוקראינה, האימפריה הרוסית | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
1989 (בגיל 84 בערך) חיפה, ישראל | ||||
מדינה | ישראל | ||||
תאריך עלייה | 1928 | ||||
מקום קבורה | בית הקברות שדה יהושע, חיפה | ||||
מפלגה | אחדות העבודה | ||||
סיעה | אחדות העבודה - פועלי ציון | ||||
בן או בת זוג | דוד לסקוב | ||||
| |||||
ביוגרפיה
עריכהלסקוב נולדה באוקראינה, בת לרבקה (לבית גרויס) ופייביש מורדרור. ב-1926 סיימה לימודים כאחות ואת בעלה, דוד לסקוב, הכירה באחת מנסיעותיו בשליחות מכבי. השניים החליטו לברוח מרוסיה וניסו לראשונה ב-1927 לחצות את נהר אמור לסין, אך נתפסו ונאסרו לחודשיים. לאחר שריצו עונש הצליחו לעבור את הגבול לסין והגיעו לעיר חרבין. בשנת 1928, לאחר שידידים מהארץ ארגנו להם סרטיפיקטים, עלה הזוג לארץ ישראל.
היא הייתה פעילה ב"ארגון האחיות" וב"ארגון אמהות עובדות". ב-1932 הייתה ממקימות התחנות הראשונות של "לאם ולילד", אשר כונו מאוחר יותר בכינוי העממי טיפת חלב, בחדרה ובחיפה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלה דוד לסקוב (לימים תא"ל בצה"ל) שירת בצבא הבריטי, הייתה בין מקימי "ארגון נשות החיילים". ב-1948 התמנתה למפקחת המחוז הצפוני מטעם קופת חולים כללית.[2]
כשהתפצלה אחדות העבודה ממפ"ם, נבחרה לכנסת ה-3 (1955) ברשימת אחדות העבודה אך ויתרה על מקומה עוד לפני שהצהירה אמונים ובמקומה נכנס לכנסת נחום ניר.
במהלך שנות החמישים הייתה ממקימי מוסד לילדי חיילים בכפר יחזקאל והמעון לילדי חיילים בחיפה על שם שבתי לוי. במהלך שנות השישים פתחה את המרפאה הקהילתית הראשונה לטיפול במשפחה.
צפורה לסקוב נפטרה ב-1989 בחיפה, חודשים ספורים לאחר פטירת בעלה. היא נטמנה לצידו בבית הקברות שדה יהושע בחיפה. לזוג נולדו שני ילדים: פרופסור ראובן לסקוב, רופא ובעל עיטור המופת, והשופטת יהודית צור לימים סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים.
בשכונת רמת גולדה בחיפה נקרא גן ציבורי לזכר בני הזוג לסקוב - "גן צפורה ודוד".
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- צפורה לסקוב, באתר הכנסת
- צפורה לסקוב, באתר כנסת פתוחה
הערות שוליים
עריכה- ^ צפורה לסקוב ז"ל, מעריב, 31 ביולי 1989
- ^ שביט בן - אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תשע"א, ע' 261.