חמר (עם)
חמר או קמר (בחמרית: ខ្មែរ) היא הקבוצה האתנית העיקרית בקמבודיה, המהווה בסביבות 90% מ-14.8 מיליון התושבים במדינה. החמר מדברים בשפת החמר, שהיא חלק ממשפחת שפות המון-חמר הנפוצה בדרום-מזרח אסיה. מרבית אנשי החמר מאמינים בגרסת החמר לבודהיזם, אשר משלבת יחד טהרוואדה, הינדואיזם, אנימיזם ופולחן מתים. רבים מאוכלוסיית החמר חיים באזורים הסמוכים לתאילנד ובדלתה של נהר המקונג בסמוך לווייטנאם.
 ג'איאווארמן ה- VII, נורודום סיהאנוק | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 16,000,000 (2008) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 קמבודיה: 14,200,000 תאילנד: 1,400,000 וייטנאם: 1,300,000 ארצות הברית: 241,025 צרפת: 68,000 אוסטרליה: 25,710 קנדה: 25,000 מלזיה: 11,381 קוריאה הדרומית: 10,000 ניו זילנד: 6,918 טאיוון: 5,219 לאוס: 5,200 בלגיה: 3,500 גרמניה: 3,000 יפן: 331 רוסיה: 110 | |
| שפות | |
| חמרית, צרפתית | |
| דת | |
| טהרוואדה | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| מון, ווה, ומון-חמר |
היסטוריה עריכה
החמר החלו להתיישב בדרום-מזרח אסיה, תוך שהם נודדים מאזורים צפוניים לשם, עוד בתקופות מוקדמות של ההיסטוריה. מרבית המלומדים סבורים כי תחילת התיישבותם באזור דרום-מזרח אסיה אירעה עוד לפני כ-3,000 שנה, ומוקדם בהרבה לפני התיישבותו באזור של העם התאילנדי שכיום מאכלס את מה שהייתה הטריטוריה האוסטרו-אסיאתית. קיימת מחלוקת באשר לסיבה להגעתם לדרום-מזרח אסיה, אך הסברה הנפוצה היא כי הם נדחקו לאזור זה לאור פלישתם של עמים סינו-טיבטיים מהצפון, מה שנתמך באוצר מילים אוסטרו-אסייאיתי הקיים בשפה הסינית, או לחלופין שהיו אלה מטרות חקלאיות שהביאו לנדידתם, מה שנתמך במסלול נדידתם המתפרש לאורך נהרות מרכזיים. החמר קרובים לאוכלוסיית המון אשר התיישבה מערבה מהם.
לאחר התיישבותם בדרום-מזרח אסיה, ההיסטוריה של החמר מקבילה למעשה להיסטוריה של קמבודיה. כמו עמים אחרים בסביבתם, גם החמר היו מושפעים מסוחרים ומלומדים הודים וסרי-לנקים, תוך אימוץ חלקים נרחבים מהדת, המדע, המנהגים והשפה שלהם. החמר אימצו גם את האלים ההינדואים ואת הקונספט של המקדש הגדול כמעין 'הר קדוש'. למרות שהממלכות הקמבודיות עלו ונפלו לסירוגין ואף נעלמו לבסוף, החיבה הקמבודית להקמת מקדשים מאבן הותירה חותם היסטורי בדמות מבנים מפוארים הקיימים ממש עד ימינו.
המלך ג'איאווארמן השני (802-830), היה זה שהביא את קמבודיה לגדולתה והניח את היסודות לאימפריה האנגקורית, תוך הקמת שלוש ערי בירה שונות: אינדרפורה, הריאלאיה ו- מחנדרפרווטה - אשר השרידים הארכאולוגיים שלהן מגלים רבות על תקופתו. המלך סוריאווארמן הראשון (שלט בשנים 1002-1050) ניצח במלחמת אזרחים ארוכה, ולאחריה הפנה את כוחותיו מזרחה ושעבד את ממלכת דוורווטי (היכן שהיום נמצאת ממלכת תאילנד). כפועל יוצא מכך, הוא שלט על חלקים נרחבים ממה שהיום הן תאילנד ולאוס, כמו גם חלקו הצפוני של חצי האי המלאי. תקופה זו, במהלכה הוקם גם מקדש אנגקור וואט נחשבת לשיאה של תרבות החמר.
תרבות עריכה
תרבותם האתנית של החמר אחידה באופיה על פני כל מקומות התיישבותם. קיימים אומנם ניבים שונים של שפת החמר, אך לא כאלה שמעוררים בעיות הבנה בין אוכלוסיית החמר לבין עצמה. הניב הרשמי הוא זה של עיר הבירה פנום פן, אשר לאור מעמדה המרכזי של העיר בהיסטוריה, מושפע גם מהשפה הצרפתית ומהשפה הווייטנאמית. עם זאת, השפה המדוברת בפרובינציה של בטמבנג משקפת טוב יותר את שפתה של רוב האוכלוסייה. קיימים ניבים נוספים לשפה, אשר ייחודיים לחמר החיים באזורים הסמוכים לתאילנד, כגון ניב החמר הצפוני, המדובר על ידי חמר החיים בתאילנד, וניב החמר קרום, המדובר על ידי חמר הגרים בווייטנאם, בדלתה של נהר המקונג.
הקמבודים מאמינים בברהמניזם - דת הנגזרת מההינדואיזם, ומהבודהיזם. אוכלוסיית החמר המודרנית מזהה באופן חזק את הזהות האתנית שלה, יחד עם האמונות והמנהגים הדתיים הנהוגים בקמבודיה, ואשר משלבים מדת הטהרוואדה, מאלמנטים של אמונות אליליות הנהוגות אצל ילידים, מפולחן מתים ומשמאניזם.
מרבית החמר חיים בכפרים, ועוסקים בגידול אורז או בדיג, וחייהם נסובים סביב המקדש וסביב טקסים דתיים בודהיסטים למיניהם החלים במהלך השנה. במידה ומישהו מהם נעשה חולה, הם יביאו אותו אל השאמאן, אשר רבים מהם מאמינים כי יוכל לזהות את הרוחות הרעות אשר גרמו לחולי, וכך יוכל בהתאם להציע מסלול שבו ינוחמו אותן רוחות, ותתרפא המחלה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- חמר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חמרים, דף שער בספרייה הלאומית
