קרב האוטוס

קרב האוטוס היה עימות צבאי, שהתחולל בשנת 447 בין צבא האימפריה הרומית המזרחית וצבא ההונים תחת פיקודו של אטילה ההוני. הצבאות נלחמו על גדות נהר ויט שבבולגריה ששמו העתיק הוא נהר האוטוס. קרב זה היה הקרב הגדול האחרון בין הצבא הרומאי של האימפריה המזרחית בסדרת הניסיונות להדוף את פשיטות השוד של הצבא ההוני.

קרב האוטוס

תאריכי הסכסוך	477
מקום	דאקיה
קואורדינטות	43°37′N 24°41′E

פרש הוני. ציור שמן רומנטי של צייר גרמני מהמאה ה-19

ההיסטוריה של הקרב והמערכה שקדמה לו כמו גם האירועים לאחר הקרב לוטים בערפל. בספרי ההיסטוריה הביזנטיים נותרו מספר פסקאות קצרות עובדה שלא מאפשרת מחקר היסטורי או שחזור מודרני של מהלכי הצבאות.

רקע

עד לסוף המחצית השנייה של המאה ה 5 ביסס אטילה ההוני את שלטונו היחיד על פדרציית השבטים ההונים ופתח בסדקת פשיטות שוד שכוונו אל הבלקן תחת שליטת האימפריה הביזנטית, פשיטות אלו הסתיימו בדרך כלל בהסכם שלום שכלל תשלום כופר ומיסים מצד הביזנטים להונים. בסוף שנת 446 שלח אטילה איגרת לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובה דרישתו להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 ליברות זהב, כפי שהוסכם בשנת 439 במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות על הסף והציע כי הצדדים יכנסו למשא ומתן עם חילוקי הדעות. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבש את רטיאריה, מפקדת צי הדנובה הביזנטי. בשלב זה, בתחילת 447, הכתה רעידת אדמה את קונסטנטינופול וגרמה לנזקים של ממש לביצורים ומערכות שלטוניות וטרפה את התוכניות של הביזנטים. אטילה מצידו, לא היה מוכן לנצל במהלך בזק את המצב הקשה של הביזנטים. מחד, הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים ביזנטיים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך, לא היה מוכן להסתכן בקרב מכריע מול צבא ביזנטי בשלב זה.

ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמדו בדרך אל קונסטנטינופול, עד שלבסוף עמדו במרחק של כ-120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי, שחולק לשלושה ראשים, נכשל בניסיונות לעצור את ההונים, אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור גליפולי. אך גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע, שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול, סטו ההונים ממסלולם. השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה, גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל מרטיאנופוליס (Marcianopolis) שבבולגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה. משם פנו בחזרה אל הערבות ההונגריות, כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול, החליטו הביזנטים להתעמת עם ההונים. במרחק של כ-250 קילומטרים ממערב למרטיאנופוליס, על גדות נהר אוטוס (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של בולגריה), פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים.

מהלך הקרב

הצבא הביזנטי שגודלו המדויק לא ידוע הורכב מלגיונות שדה (בניגוד לחיל מצב) של הפרובינציות איליריה ותרקיה וככל הנראה גם יחידות עילית מהלגיונות הקיסריים תחת פיקודו של המפקד הביזנטי הבכיר ביותר ארנגיסקלוס (Arnegisclus) מגיסטר מיליטום בעל פיקוד משולב על חיילות הרגלים והפרשים.

ידוע שהקרב היה אכזרי במיוחד ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות. למרות הנטייה של היסטוריונים מודרניים לתת את תואר המנצח לצבא ההוני היו התוצאות הסופיות ללא הכרעה. המפקד הביזנטי נהרג במהלך הקרב.

לאחר הקרב

המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב. למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול, דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול, כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל מצור יעיל על העיר.

בשנת 448 שלח הקיסר הביזנטי משלחת לסיכום תנאי השלום, שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר והן: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון לידיו של אטילה ובנוסף לכך תשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6000 ליברות זהב - שייתכן וכלל תשלום כופר על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר - זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים. ההשפלה באובדן השטחים והמאמץ הניכר לשלם את התשלום להונים, הטילו מעמסה רצינית על הכלכלה הביזנטית ועל פי תאורי פריסקוס, מיסים כבדים הוטלו על אזרחים בעלי רכוש, שנאלצו למכור תכשיטים ורהיטים, והיה זה שבר שהביא רבים לכדי ייאוש. מחקר היסטורי מעלה ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות, שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב-66,000 ליברות, וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני, מרקיאנוס, הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת 457 עודף של 100,000 ליברות. מכאן שתשלום חד פעמי בסך 6000 ליברות ותשלום שנתי בסך 2100, לא הכניס את האוצר האימפריאלי לגירעון, ומאידך היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום מאשר אויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.

לקריאה נוספת

• Otto J. Mänchen-Helfen (ed. Max Knight): The World of the Huns: Studies in Their History and Culture (Berkeley, University of California Press, 1973) ISBN 0-520-01596-7
• E. A. Thompson: A History of Attila and the Huns (London, Oxford University Press, 1948)
• Dr. Nic Fields. Attila the Hun.Command (Book 31). Osprey Publishing (2015)
• Franz H. Bäuml and Marianna D. Birnbaum, eds., Attila: The Man and His Image. (Budapest: Corvina, 1993).
• Hugh Kennedy; John Keegan. Mongols, Huns and Vikings: Nomads at War (History Of Warfare) .(London, 2002)
• Denis Sinor, “The Hun Period,” in Sinor, ed., The Cambridge History of Early Inner Asia (Cambridge, 1990)
• The Cambridge Ancient History. Alan Bowman, Averil Cameron, and Peter Garnsey, eds., vol. 12, The Crisis of Empire, A.D. 193–337, 2nd ed. (Cambridge, 2005)
• Cambridge Ancient History. Averil Cameron and Peter Garnsey, eds., vol. 13, The Late Empire, A.D. 337–425 (Cambridge, 1998)