אטילה ההוני

מלכם של ההונים
המונח "אטילה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אטילה (פירושונים).

אטילה (406? – 453), ידוע גם כאטילה ההוני, היה מלכם של ההונים משנת 434, ושלט במשך 19 שנים על אימפריה אירופית. גבולות האימפריה ההונית נמתחו מנהר הריין שבמרכז אירופה, עד לים הכספי ומנהר הדנובה עד לים הבלטי. על אף שלאחר מותו קרסה האימפריה ההונית ולא הותירה אחריה מורשת ראויה לשמה, נותר אטילה דמות אגדית בהיסטוריה האירופית, והוא נזכר בסיפורי עם רבים כהתגלמות הרוע והאכזריות.

אטילה ההוני
Attila
ציור של אטילה (באמצע) משנת 470 נפגש עם האפיפיור לאו הראשון (משמאל)
ציור של אטילה (באמצע) משנת 470 נפגש עם האפיפיור לאו הראשון (משמאל)
לידה 406
אזור קווקז ?, כיום ברוסיה
פטירה 453 (בגיל 47 בערך)
פאנוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה ההונית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלכם של ההונים
בן או בת זוג Kreka
Ildico
Eskam's daughter עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ההונים היו שבט נוודים מהערבה האסייתית, אשר פלש במהלך המאות הרביעית והחמישית לאירופה. ההונים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה בדרום-מזרח אירופה, בסביבות 370 לספירה.

הדעות והידיעות לגבי מוצא ההונים, לוטים בערפל ונמצאים במחלוקת. חוקרים רבים משערים כי האבות הקדמונים של שבטי ההונים הם שבטי השיונגנו (סינית: 匈奴, פיניין: Xiōngnú, וייד-ג'יילס: Hsiung-nu) שם שהוא המונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים, שמקורם אינו ידוע. הם הופיעו בין המאה השלישית לפנה"ס, למאה הרביעית לספירה. ההונים שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה, תחת שליט מרכזי המכונה "שאנְיוּ". השיונגנו מוזכרים לראשונה במקורות הסיניים בשנת 230 לפנה"ס, אבל היו מוכרים בסין, כנראה, עוד קודם לכן, ונראה שהייתה להם השפעה על אמנות הלחימה בסין בתקופת המדינות הלוחמות. יכולתם הצבאית והניידות של פרשיהם הטילו אימה על הסינים עד כדי כך שצ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין, הורה לבנות את החומה הגדולה, על מנת להגן על סין מפני התקפותיהם. על פי ההיסטוריה הסינית סופה של ההגמוניה של שבטי השיונגו, הגיע לאחר תבוסות צבאיות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים, ונדחקו בחלקם מערבה, והתפזרו. ייתכן שתהליך זה הביא לפריצת השבטים ההוניים אל תוך אירופה. התאוריה כי ההונים הם צאצאים של השיונגו איננה מבוססת דיה, וקיימות גם טענות השוללות זאת.[1]

הם תוארו על ידי היסטוריונים רומאים כברברים מבעיתים, האוכלים בשר נא ועושים הכול על גבי הסוסים שלהם, אפילו ישנים. לאחר שהשתלטו על האוסטרוגותים, על הוויזיגותים ועל שבטים גרמאניים אחרים, נעו ההונים לכיוון האימפריה הרומית המזרחית. בשנת 432 אוחדו ההונים תחת מנהיג אחד, רוגה. לאחר מותו ב-434, ירשו אחייניו, בלדה הבכור ואטילה הצעיר, את ממלכתו.

מעט מאוד ידוע על הרקע של אטילה. מקורות היסטוריים משניים מתארים אותו כאדם נמוך, בעל מבנה גוף רחב וראש גדול, בעל מראה אסייתי עם אף שטוח ועור שזוף.[2] גם מקור שמו איננו ברור והחוקרים חלוקים בדעותיהם: תאוריה אחת טוענת, כי הוא נגזר משפות טורקיות במשמעות של "שליט"; אחרים טוענים שמקורו בשפות גרמניות-גותיות במשמעות של "אב"; טענה שלישית היא, ששמו הידוע בצורה הנוכחית הוא גרסה גרמנית לשם בשפה ההונית שלא שרד את מבחן הזמן.[3]

קורות חייו

עריכה

שלטון משותף עם אחיו בלדה

עריכה
 
"אטילה ובלדה בעת תפילה", ציור מאת הצייר ההונגרי טמאש טוליפאן משנת 2010

בשנת 434 עלה אטילה לשלטון עם אחיו בלדה, והפנה את תשומת לבו לאימפריה הביזנטית בהנהגת תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, שהייתה היריבה, והמחסום העיקרי, להתפשטות השבטים ההונים. בשנת 435 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישלמו הביזנטים מס של 115 קילוגרם זהב, יפתחו את השווקים של הבלקן לסוחרים הונים ויחזירו לידי ההונים אצילים, ממתנגדיו של אטילה, שחיפשו מקלט בחסות האימפריה הביזנטית. בעוד ההונים חוזרים אל ערבות המרעה באזור הידוע בעת החדשה כהונגריה, החלו הביזנטים במפעל שיקום וחיזוק חומות קונסטנטינופול, ובניית חומה המגינה על העיר מצד הים. במקביל, הם בנו ביצורים לאורך גבול האימפריה שעל נהר הדנובה.

במשך מספר שנים הפנו ההונים את תשומת לבם להתכתשויות עם האימפריה הסאסנית, שנגמרו בתבוסה של הפרשים ההונים מול הצבא הסאסאני בארמניה. בשנת 440 שבו ההונים לפשוט על שטחים בשליטת האימפריה הביזנטית, חצו את הדנובה והתקיפו ערים באיליריה (אלבניה), ובחבל מואסיה, וכבשו את בלגרד. דרכם אל לב הבלקן והטריטוריה הביזנטית הייתה קלה, מאחר שהצבא הביזנטי גויס ברובו למלחמה בצפון אפריקה כנגד הוונדלים, שתקפו וכבשו את קרתגו, בירת הפרובינקיה העשירה אפריקה. בשנת 442 הסיג תאודוסיוס את צבאו מסיציליה, והורה על הטבעת סדרת מטבעות חדשה, על מנת לממן את המערכה העתידית מול ההונים.

בשנת 443 חידשו ההונים את ההתקפה. הם התקדמו לאורך הדנובה כשהם נושאים עמם מכונות מצור, וכבשו את ניש. משם המשיכו מזרחה, חדרו לטריטוריה הידועה כבולגריה, וכבשו את הערים סרדיקה (סופיה) ופיליפופוליס ( פלובדיב). הצבא ההוני נמנע מלהטיל מצור על קונסטנטינופול, אך הביס כוח ביזנטי בקרב בסמוך לעיר, ולאחר מכן הביס כוח ביזנטי נוסף בקרב שנערך בגליפולי.

בהמשך חתם הקיסר הביזנטי על הסכם שלום עם נציגי ההונים, באמצעות המפקד העליון "מגיסטר מיליטום". על פי הסכם זה, נסוגו ההונים משטחי האימפריה, תמורת תשלום חד-פעמי של 2,000 קילוגרם זהב, תשלום שנתי של 700 קילוגרם זהב ותשלום של 12 מטבעות זהב סולידוס עבור כל שבוי ביזנטי. לאחר איסוף שללם נסוגו ההונים אל השטחים שבשליטתם מחוץ לתחומי האימפריה הביזנטית. בשנת 445 לערך מת בלדה. ככל הנראה נרצח על ידי אטילה, שהפך לשליטם היחיד של ההונים.

שליט יחיד של ההונים

עריכה

את מסע המלחמה הראשון שלו כשליט יחיד ערך אטילה כנגד האויב העיקרי - האימפריה הביזנטית. בשנת 447 חזר הצבא ההוני לבלקנים, ופגש את הצבא הביזנטי בקרב האוטוס. ההונים הצליחו לנצח את הביזנטים בקרב, אך במחיר כבד, שמנע מהם את האפשרות לנצל את ניצחונם במלואו. לאחר סדרת פשיטות שוד, הופיע הצבא ההוני המוחלש מול חומות קונסטנטינופול במטרה לכבוש את העיר ולהכניע את האימפריה הביזנטית. קונסטנטינופול הייתה במצב קשה, חומותיה הרוסות מרעידות אדמה ואוכלוסייתה מדולדלת ממגפה שפרצה בעיר. במאמץ עילאי שנמשך חודשיים הצליחו תושבי קונסטנטינפול לשפץ את החומות ההרוסות ולחזקם בקווי הגנה נוספים, עבודות אלו ותגבורת של גייסות משרידי הצבא הביזנטי המוצב באנטליה הספיקו להדוף את ההונים המוחלשים.

אטילה הפנה את הצבא ההוני מקונסטנטינופול אל הבלקנים, במסע של ביזה, הרס והרג, שהביא את ההונים עד למיצרי תרמופילאי. ההונים נעצרו בשנת 448 בחתימת הסכם שלום חדש עם הקיסר הביזנטי לפיו שולם להם כופר כספי ושטח הפקר ענק שאורכו "חמישה ימי רכיבה" נוצר בתחומי הטריטוריה הביזנטית.

פלישה לגאליה

עריכה

בשנת 450 שלחה הונוריה, אחותו של ולנטיניאנוס השלישי קיסר האימפריה הרומית המערבית, טבעת לאטילה. הסיבה למחווה הייתה, לכאורה, רצונה של הונוריה בעזרתו של אטילה בביטול תוכניות לחתנה בכוח עם אציל רומאי. יהיו אשר יהיו כוונותיה של הונוריה, אטילה הודיע כי הוא רואה במחווה הצעת נישואים, וכי הוא מקבל את ההצעה ובתמורה דורש את "מחצית האימפריה הרומית המערבית" כנדוניה.

התפתחות זו יצרה מערבולת בחצר הקיסרות המערבית, שעד לאותו רגע נחסכה ממנה נחת זרועם של ההונים. הקיסרות ראתה בהונים בני ברית וכלי שרת במלחמתה מול השבטים הגרמאנים בגאליה, ובסכסוכים בתוך הקיסרות עצמה. שנות השלטון של ולנטיניאנוס אופיינו במאבק כוח מתמשך בין אימו גאלא פלקידיה, לבין המגיסטר מיליטום, פטריקיוס פלביוס אאטיוס, מאבק שהסתיים בשנת 433, שנה בה אאטיוס מונה לפטריקיוס והפך לכוח העיקרי מאחורי כס הקיסרות. לא ברור כמה השפעה הייתה לוולנטיאנוס, אם בכלל הייתה, על מאבק זה בפרט ועל הנעשה ברומא בכלל. אאטיוס היה בעל היכרות אינטימית עם ההונים שבקרבם חי ובכוחם הצבאי השתמש להשגת מטרותיו.

ולנטיניאנוס פעל במהירות. הוא הגלה את אחותו, וכתב לאטילה כי דרישתו נדחית על הסף, מאחר שהצעת הנישואים איננה עומדת במבחן החוק. אטילה שלא רצה להרפות מטרפו הודיע לקיסר הרומאי כי על פי דעתו בקשתה הלגיטימית של הונוריה נעשתה בתום לב, וכי הוא אוסף את צבאו על מנת לתפוס בכוח את רכושו על פי חוק. היסטוריונים מתארים את מהלכיו של אטילה כמחושבים, ומצביעים על נכונותו לנצל כל הזדמנות על מנת לקדם את מטרותיו. באור זה ברור כי אטילה ניצל את פנייתה של הונוריה, על מנת לתת מעטה של לגיטימיות למהלכו הנועז כנגד בת בריתו לשעבר - האימפריה הרומית המערבית, ומתקפה על "הבטן הרכה" של האימפריה בגאליה, המפוצלת על ידי שבטים רבים ובשליטה רומאית רופפת. החלק הצפוני של גאליה הידוע כגאליה בלגיקה, עבר בפועל לשליטת הפרנקים. אזור גאליה אקוויטניה סבל מחוסר יציבות מצד הוויזיגותים, וגם הבורגונדים של אזור האלפים המתינו להזדמנות לחלוקת שלל השטחים מחדש.

הקרב במישורים הקטאלונים

עריכה
 
הקרב במישורים הקטאלניים. כתב יד מהמאה ה-14.

לצורך המערכה גייס אטילה את בני בריתו והווסלים שלו מקרב השבטים הגרמאניים, והחל לצעוד לכוון מערב. בשנת 451 חצו ההונים את הריין בראש צבא גדול, שכלל גם שבטים בעלי ברית נוספים, ובאפריל כיתרו את אזור העיר מץ של ימינו. העיר טרואה ניצלה על ידי הבישוף לופוס, שיצא אל אטילה ושכנע אותו שלא להרוס את העיר. פריס ניצלה - על פי האגדה על ידי ז'נבייב הקדושה שהפכה לפטרונית העיר. תפילותיה הסיטו את ההתקפה ההונית אל אורליאן של ימינו, אשר הייתה עיר מבוצרת ובעלת חשיבות אסטרטגית בשליטה על מעבר הלואר.

הצבא הרומאי בפיקודו של מגיסטר מיליטום פלביוס אאטיוס, יצא מאיטליה לכוון גאליה, והצליח לכרות ברית המבוססת על אינטרסים משותפים עם הוויזיגותים ומלכם תיאודוריד הראשון. הצבא המשולב הגיע לסביבות אורליאן במחצית חודש יוני. בסמוך לעיר התחולל קרב אדירים בין שני הצבאות. הקרב ידוע בשם הקרב במישורים הקטאלונים, ונחשב לאחד מהחשובים בהיסטוריה בעיני היסטוריונים קלאסיים ובראשם אדוארד גיבון ואדוארד שפרד קריזי. בסיכום הקרבות גברו הרומאים על ההונים, ואטילה נסוג מגאליה. מגבלות הניצחון התבררו בשנה לאחר מכן משפלש אטילה לאיטליה ובפרספקטיבה היסטורית ברור כי תהליך התפוררות האימפריה הרומית לא נפסק.

הפלישה לאיטליה

עריכה
 
אטילה וצבאו רומסים את איטליה והאומנויות. ציור של אז'ן דלקרואה 1838.
 
"המשתה של אטילה" ציור משנת 1870 של הצייר ההונגרי מור טאן. אטילה יושב במרכז ולשמאלו בנו הצעיר אלק, וברקע נראות נשותיו שהבולטת בהן היא הבכירה קרקה. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס יושב מימין ומחזיק בספר עליו כתוב ביוונית "היסטוריה".
 
"הפגישה בין לאו ואטילה ההוני", מעשה ידי הצייר רפאל. ביצירה מתואר לאו, שלצידו פטרוס ופאולוס כשהוא נפגש עם אטילה בחוצות העיר רומא.
 
תבליט "הפגישה בין לאו ואטילה ההוני" מעשה ידי הפסל אלסנדרו אלגארדי.

אטילה לא הרפה מתוכניתו להרחיב את שטחי שליטתו ואת השפעתו מערבה. בשנת 452 הוא חזר והצהיר על כוונתו לממש את "אירוסיו" להונוריה, אסף צבא, הכה בלב האימפריה הרומית, ופלש אל איטליה מצפון. תחילה תקפו ההונים את אקוויליה, והעיר נחרבה עד שקשה היה לזהות את מיקומה. התושבים המקומיים נמלטו אל הלגונות והתיישבו בהן, בתקווה כי מבוך התעלות והאיים ימנעו מהפרשים ההונים מלתקוף. פליטים אלו ייסדו את הערים ונציה וגראדו הסמוכות. על פי האגדות, אטילה בנה מחנה מבוצר מצפון לעיר, שם ישב וצפה בהשתוללות חייליו ובעירת העיר. על מחנה זה נבנתה מצודה ששימשה את הגרעין לעיר אודינה (Udine). הצבא הרומאי שהיה בנחיתות מספרית וטקטית, חשש מכניסה לעימות פנים אל פנים עם ההונים, ומתוך רצון להימנע מתבוסה והשמדה נקט בטקטיקות של לוחמת גרילה, על מנת להאט את התקדמות ההונים. טקטיקות אלו בשילוב של רעב ומגפה שפשו - ככל הנראה - במחנה ההוני הביאו להפסקת הפלישה.

הקיסר ולנטיניאנוס השלישי יזם משלחת ובה 3 שליחים, למחנה ההוני. בראש השליחים עמד לאו הראשון, הבישוף של רומא ואיתו גנאדיוס אוויאנסו, וטריגטיוס ולאו. הצדדים נפגשו ליד מנטובה, ובתום המשא ומתן נסוג אטילה מאיטליה. נסיבות הנסיגה אינן ברורות. ככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא ימשיך לבזוז את איטליה, ושלא יעלה על רומא. תחינתו של האפיפיור, בניסיונו להגן על המקומות הקדושים, אפשרה לאטילה מוצא של כבוד. ההיסטוריון הרומאי פריסקוס, מציין כי אמונתו של אטילה באמונות טפלות, וזיכרון מר גורלו של אלאריק הראשון שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לאחר בזיזת רומא בשנת 410, ומותו שאירע בסמוך, היו גורם נוסף שהביא להחלטתו של אטילה. היסטוריונים נוצריים שייכו את הצלחת המשא ומתן ללאו, והתמונה של אטילה שזכה לכינוי "שוט האלוהים" בעקבות פלישתו לאיטליה, המציית לבקשת האפיפיור, הפכה לאייקון בתרבות הנוצרית.

למעשה אטילה ניצב בשלב זה של פלישתו בפני בעיות רבות שהקשו על התקדמותו, מחד, מחסור במזון עד כדי רעב, שהכה באיטליה החל משנת 451, כאשר הארץ לא יכולה הייתה לפרנס את צבאו, שהסתמך על ביזה ושוד כמקור אספקה ראשי. במקביל כוח צבאי ביזנטי גדול, שניצל את היעדרותו של אטילה, פלש לטריטוריות ההוניות, חצה את הדנובה והכה את חילות המצב שהשאיר אטילה. שילוב של שני איומים אלו היו ככל הנראה הסיבה העיקרית לנסיגתו של אטילה. ההיסטוריון הרומאי-נוצרי הידטיוס כותב:

”ההונים שבזזו את איטליה וכבשו את עריה היו קורבנות לעונש אלוהי, מכות ירדו עליהם משמיים: רעב ואסון רדפו אותם. צבא רומאי הרג בהם והם הוכו בביתם. כך, מובסים הם עשו שלום עם הרומאים והכל חזרו לבתיהם”

מותו של אטילה

עריכה

אטילה חזר למחנהו וארמונו והכריז על כוונתו לחזור ולתקוף את האימפריה הביזנטית שקיסרה מרקיאנוס הפסיק לשלם את דמי החסות עליהם הוסכם בעבר. תוכנית זו לא יצאה לפועל מאחר שאטילה מת בחודשים הראשונים של שנת 453. הנסיבות של מותו מסופרות על ידי פריסקוס ולפיהן במהלך משתה חתונה של אטילה עם אשתו האחרונה, הידועה רק בשם אילדיקו, השתכר אטילה עד אובדן חושים מוחלט וסבל מדימום קשה באפו, זרם הדם נכנס לגרונו והוא נחנק.

גרסה אחרת של נסיבות מותו של אטילה נכתבה על ידי ההיסטוריון הביזנטי מרצלינוס קומס 80 שנים לאחר האירוע. לפי גרסה זו נדקר אטילה על ידי אחת מנשותיו. לגרסה זו יש הד בכתבים גרמניים עתיקים ובהם אדה פואטית המתארת את מותו של המלך אטלי (ככל הנראה אטילה) מידי אשתו גודרון.

בשנת 2005 פרסם הפילולוג מיקל בדקוק מחקר מקיף על מותו של אטילה בשם "הלילה בו מת אטילה – פתרון תעלומת הרצחו של אטילה ההוני"[4] (The Night Attila Died - Solving the Murder of Attila the Hun). על פי מחקר זה אטילה נרצח על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי על מנת להסיר את סכנת הפלישה ההונית הממשמשת ובאה.[5]

על פי האגדה נקבר אטילה ב-3 ארונות קבורה נפרדים, אחד מזהב, שני מכסף ושלישי מברזל ועימו נקברו חפצים יקרים לליבו של אטילה, חלקם נבזזו במהלך מסעות המלחמה. האגדה ממשיכה לספר שקברו של אטילה נכרה על קרקע נהר שהוסט ממסלולו ולאחר הקבורה הוחזר הנהר לאפיקו המקורי. הפועלים שעסקו במלאכה הוצאו להורג, על מנת שמקום קבורתו של אטילה יישאר סוד. סיפור זהה סיפרו על קבורתו של אלאריק הראשון מלך הוויזיגותים שנפטר בשנת 410.

התפוררות האימפריה

עריכה

עם מותו של אטילה, החלה מלחמת ירושה של בניו. אלק (Ellac), אותו ייעד אטילה ליורש, ושני בנים אחרים התמודדו על הבכורה, תוך שהם מנסים לגייס לצידם את בני הברית והווסלים של אטילה. הפירוד גבה את מחירו, בשנה שלאחר מותו של אטילה, בקרב נידאו, שנערך בין ההונים לבין ברית של השבטים הגרמאניים, שהחליטו לנצל את ההזדמנות ולהשתחרר מעול ההונים, ובהם האוסטרוגותים והגפידים, בראשות מלכם ארדריך. הקרב, שהתנהל על גדת נהר הסאווה, בפרובינציה פאנוניה, הסתיים בתבוסת ההונים והתפוררות השפעתם.

מורשת

עריכה
 
פרש הוני. ציור שמן רומנטי של צייר גרמני מהמאה ה-19

שירת הניבלונגים

עריכה

שירת הניבלונגים הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה. הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה ושירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה. האתוס היה בסיס לפטריוטיזם הלאומי הגרמני בתחילת המאה ה-19. גם הנאצים נעזרו בו לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית. בשירה מקום מרכזי להונים ובראשם לאטילה, אם כי באופן שונה לחלוטין מהאירועים היסטוריים. בן דמותו הספרותי של אטילה קרוי אטצל (Etzel) והוא מתואר כדמות אצילית ומתורבתת שנושא לאישה את קרימהילדה האלמנה. סופו של האפוס בחורבן מפואר - מותם של אלפי לוחמים וחיסול השושלת הבורגונדית, וגם במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה. בסיפור זה אטצל/אטילה הוא הקורבן האציל ומלכותו היא שנחרבת.

הונגריה

עריכה

בהונגריה של תקופת הרנסאנס, תחת שלטונו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה, זכה אטילה לעדנה. ההונגרים פעלו ליצור זהות לאומית בעלת עומק היסטורי, מעבר למדיארים של המאה העשירית, ומצאו את ההונים כמניחי היסוד להונגריה החדשה ואת אטילה כאב הקדמון של בית המלוכה. ההיסטוריון ההונגרי יאנוש טורוצי (Johannes de Thurocz) תיאר את אטילה בספרו "Chronica de gestis Hungarorum" כמנהיג צבאי מוכשר ומונארך נאור, וסיכם את ההשוואה בין מתיאש הראשון לאטילה: "הגורל מחייה את תהילת העבר של ההונים שזהרו בעת שלטונו של אטילה".[6]

בעת החדשה

עריכה

אירופה של העת החדשה גיבשה את הנרטיב הברברי של ההונים, בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 אדוארד גיבון, שפורסמו בשם "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית". הספר, שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון, ההונים ואטילה בפרט, היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית. ההונים מתוארים כמי שהחריבו באופן שיטתי כל זכר לציוויליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית, ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים", המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה למדינות לבל יכשלו לשמור על עצמאותן והחרויות של אזרחיהן, שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן. אטילה, כמיצג של התוהו וההרס, שימש כתזכורת שהציוויליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה. הרופא ואיש הרוח הבריטי תומאס הודג'קין, כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני (מתוך שמונה) לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם הבולגרים, המדיארים והטורקים העות'מאנים. גישה זו, האופיינית למחשבה הפוליטית-היסטורית של התקופה הוויקטוריאנית, ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת בנייה, שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" - נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטים ראו בנפוליאון בונפרטה את המקבילה בת זמנם של אטילה. הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ, שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות:[7]

”בגאוותו חסרת השובע, ביוהרה שמכה לקרקע את האוחזים בכסאות-מלך עתיקים... בכל נקודות אלו נפוליאון מדגים לנו את האופי והדרך של אטילה”.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אטילה ההוני בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Xiongnu" in Encyclopedia Iranica by Étienne de la Vaissière
  2. ^ Herwig Wolfram, The Roman Empire and its Germanic peoples, University of California Press, 1997, ISBN 9780520085114, p. 143
  3. ^ The World of the Huns. Chapter IX. Language O. Maenchen-Helfen - Germanized and Germanic Names
  4. ^ Babcock, Michael A. The Night Attila Died: Solving the Murder of Attila the Hun, Berkley Books, 2005 ISBN 0-425-20272-0
  5. ^ סקירת הספר באתר באנגלית
  6. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. Epilogue -Reputations . W. W. Norton & Company 2010
  7. ^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. epilogue: S. W. W. Norton & Company 2010