פתיחת התפריט הראשי

קרב הינגסטון דון

נערך בשנת 838 בין ממלכת וסקס לבין ויקינגים וברטונים בקורנוול

קרב הינגסטון דוןאנגלית: Battle of Hingston Down) נערך בשנת 838 בקורנוול בין כוח משולב של ויקינגים וברטונים לבין האנגלו-סקסונים של ממלכת וסקס בפיקודו של מלכם אגברט. הקרב הסתיים בניצחון האנגלו-סקסונים והפך סופית את קורנוול לממלכת חסות בתוך ממלכת וסקס.

קרב הינגסטון דון
מערכה: הפלישות האנגלו-סקסוניות וייסודה של אנגליה
תאריך התחלה: 838
קרב לפני: קרב גאפולפורד
קרב אחרי: אין
מקום: הינגסטון דון, קורנוול, אנגליה
50°31′15.6″N 4°14′50.28″W / 50.521000°N 4.2473000°W / 50.521000; -4.2473000
תוצאה:
  • ניצחון לממלכת וסקס
  • קורנוול הופכת לממלכת חסות של וסקס
הצדדים הלוחמים
מפקדים

לא ידוע

מפת דרום אנגליה באמצע המאה ה-9, הכוללת את מיקומו של קרב הינגסטון דון

ממלכת דומוניה (Dumnonia), אשר כללה את מחוזות דבון וסאמרסט של ימינו, שרדה עד המאה ה-8 כאשר נכבשה מזרח דבון על ידי ממלכת וסקס. העימות נמשך במהלך מאה זו, כאשר ממלכת וסקס מוסיפה להתקדם מערבה. בשנת 815 פלש המלך אגברט לקורנוול "ממזרח למערב", ככל הנראה בתגובה לפשיטות ברטוניות על וסקס[1]. כתוצאה מקרב גאפולפורד ב-822 נכבשה מערב דבון ואגברט שלט במידה מסוימת גם על קורנוול[2].

ב-838 מרדו הברטונים באגברט וחברו לוויקינגים דנים שהגיעו ככל הנראה מאירלנד ותכננו לפלוש לאנגליה. הכוח המשולב הובס במורדות המערביים של הינגסטון דון, גבעה הממוקמת בין הנהר תמר לבין העיירה קאלינגטון של ימינו. היה זה הקרב המתועד האחרון בין קורנוול לווסקס, אשר סיים כמאה שנה של לוחמה שהחלה בקרב לונגבורת' (Llongborth) ב-710, וכתוצאה ממנו הפכה קורנוול סופית לממלכת חסות[3]. מלכה הידוע האחרון של קורנוול, דונגארת' (Dungarth), מת ב-875, אך נחשב לשליט-משנה אשר היה כפוף לווסקס[4].

ב-936 קבע המלך אתלסטאן את גבולה המודרני של קורנוול בנהר תמר, פעולה המצביעה על המשכיות הבידול התרבותי בין קורנוול לווסקס, אם כי תחת שליטתו[5].

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Stenton, Frank M. Anglo-Saxon England. OUP Oxford, 1970. ISBN 019150128X
  2. ^ Major, עמוד 89
  3. ^ Cannon, John Ashton. A Dictionary of British History. Oxford University Press, 2009. ISBN 0199550387
  4. ^ Charles-Edwards, T. M. Wales and the Britons, 350-1064. OUP Oxford, 2013. ISBN 0198217315. עמוד 494
  5. ^ Major, עמודים 83-85