קרב מגע מבצעי

קרב מגע מבצעיאנגלית: Operational Krav Maga; ראשי תיבות OKM) היא יישום ייחודי של שיטת קרב מגע להכשרת יחידות אבטחה, משטרה וגופים ביטחוניים אחרים, בתחום קרב פנים אל פנים ופיתוח מיומנויות מבצעיות נוספות. גיבוש השיטה החל בשנות השמונים המוקדמות על ידי גבי (גבריאל) שי, במסגרת תפקידו כמנהל תחום קרב המגע בשירות הביטחון הכללי. בשנת 1996, לאחר פרישתו משירות פעיל, עבר שי למיסוד השיטה והתאמתה לאימון גורמים אזרחים והקים את הפדרציה הבינלאומית לקרב מגע מבצעי (OKMIF). כיום מיושמת השיטה, במתכונתה המבצעית והאזרחית, בארגונים ומוסדות שונים בעולם.

מטרת השיטהעריכה

מטרתה של שיטת קרב המגע המבצעי הוא שיפור מתמיד של היכולת המבצעית של המתאמן כאשר האימון ה"טכני/לחימתי" הופך ממטרה בפני עצמה, לאמצעי להקניית מיומניות מבצעיות נוספות תוך מיצוי אופטימלי של זמן ההכשרה של הפרט. בגרסתה האזרחית, המטרה היא שיפור מיומנויות לחיים, בנוסף למיומנויות להגנה עצמית, אשר תרומתם חשובה ביותר לשיפור איכות החיים של המתאמן בכל הקשור להתמודדות בבעיות היומיום בכלל ובבעיות הפשע והאלימות בפרט.

הנחות השיטהעריכה

כישלונן של שלטונות וזרועות ביטחון ברחבי העולם בהתמודדות עם תופעות מתחדשות וגוברות של טרור בינלאומי ואלימות עירונית. בבסיס השיטה עומד שינוי התפישה הביטחונית מתפישה תגובתית-פאסיבית לתפישה פרואקטיבית, שמטרתה העיקרית מניעת מעשה הפשע/האלימות באמצעות שיפור המודעות הביטחונית, שיפור היכולת המבצעית וגילוי מוקדם של כוונות היריב.

תחקירים וניתוחים שונים של אירועים ביטחוניים בהם כוחות האבטחה כשלו בהתמודדות מול היריב, הצביעו על כך שחוסר הידע או כשל טכני לא היוו בהכרח את הסיבות העיקריות לכשל, אלא מרכיבים אחרים, כגון: חוסר מודעות, חוסר תשומת לב, אי זיהוי מוקדם של כוונות היריב, ניהול קונפליקט וקבלת החלטות לקויות ועוד מגוון גורמים שעל פי רוב, אין להם מענה בתהליך ההדרכה הסטנדרטי/מסורתי של שיטות קרב המגע ואמנויות לחימה שונות. יישום נכון של עקרונות קרב המגע המבצעי, יכול לגשר על הפער בין הדרישות המבצעיות, הנגזרות מדרישות השטח, משיטות הביטחון השוטף ודרכי הפעולה של היריב, לבין המתודולוגיות הקלאסיות אשר אינן מותאמות למציאות המשתנה.

עקרונות השיטהעריכה

  1. מבצעיות: האימון כאמצעי לשיפור הרמה המבצעית הייעודית של המתאמן. - התאמת תוכני וסוג האימון לתפקיד המבצעי הספציפי בעתיד. הכרת התפקיד המבצעי, הכרת היריב ושיטות הפעולה שלו, התאמתו של האימון לקבוצת המתאמנים.
  2. פונקציונליות: התאמת רמת האימון והמיומנויות הנלמדות לדרישות השטח וליכולת יישום עתידית, של המתאמן, במצבי "אמת". – לימוד עקרונות פעולה ותגובה, התאמה נכונה של טכניקות הבסיס לפרופיל קבוצת המתאמנים, הרמה ההתחלתית, משך מסגרת האימון וכמות האימונים.
  3. ריאליזם: האימון - "כמה שיותר קרוב למציאות".-ההתאמה נעשית בכל פרמטר אפשרי: לבוש וציוד אישי, סביבת הפעילות, גורמים חיצוניים: עייפות, הפתעה, רעש, תנאי תאורה משתנים, לחץ גופני, לחץ פסיכולוגי, וכו'. כך למשל, מתאמן מכוחות הביטחון הנושא נשק אישי לצורך מילוי תפקידו, באימון בקרב מגע מבצעי, יתאמן לכל אורך תהליך ההכשרה עם נשקו על הגוף, גם אם בחלק ניכר מהאימונים שימוש בנשק לא יבוא לידי ביטוי באופן ישיר בפעילות, בעוד שבאימונים המסורתיים המתאמן מתאמן בדרך כלל בתנאים "סטריליים" ונוחים, וללא נשק.
  4. הוליזם: שילוב מידתי במסגרת האימון של כלל הגורמים/מרכיבים הרלוונטיים הנדרשים ו/או העשויים להשפיע על יכולת הביצוע. –האינטגרציה תתבצע בשלושה רבדים:
    1. מרכבים: שילוב של פעילות לפיתוח ושיפור יכולת גופנית ייעודית, מרכיבים טכניים של לחימה ללא נשק, מרכיבים טכניים של לחימה עם נשק (היה והתפקיד מחייב זאת), יכולת זיהוי ואיתור, הכרת שפת גוף, אבחון פרטים, איתור חשודים, יישום חוקים רלוונטיים ונהלים מבצעיים.
    2. קבלת החלטות: שילוב של מרכיבים טקטיים וקבלת החלטות בהתמודדות מול מצבים משתנים. שילוב של מרכיבים מנטליים ופסיכולוגים. תרגול במצבי הפתעה אמיתיים.
    3. גורמים חיצוניים: קהל, רעש, תנאי תאורה משתנים, וכו'.
  5. חווייתי: למידה חווייתית דרך התנסות מתמדת ( learning Experiential) בפתרון בעיות (Problem based learning) והתמודדות מול מצבים משתנים המובילה להבנת הרציונל של כל פעולה ופעילות.
  6. ניצול אופטימלי של המשאבים (תקציב וזמן אימון). – הקניית מיומנויות מבצעיות נרחבות (בנוסף למיומנויות הלחימה) וניסיון קרוב למציאות, תוך ניצול מרבי של זמן ההכשרה. תרגול שוטף, לא רק במסגרת האימון הסטנדרטי. בהפסקות, במעבר בין שיעורים וכו'.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה