ראובן קדיש
ראובן קדיש באנגלית: Reuben Kadish (29 בינואר 1913 - 20 בספטמבר 1992) היה אמן אמריקאי, שהתמחה כפסל, שרטט, צייר קיר. בקריירה המאוחרת שלו הוא גם לימד תולדות האמנות ופיסול בעיר ניו יורק.[1]
 | |
| לידה |
29 בינואר 1913 שיקגו, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
20 בספטמבר 1992 (בגיל 79) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
תיכון מניואל ארטס |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חייו עריכה
נולד בשיקגו להורים מהגרים מקובנה שברוסיה הצארית (בהווה ליטא), הוא היה הבכור מבין שלושה בנים. המשפחה עברה ללוס אנג'לס, קליפורניה ב-1920, ושם פיתח קדיש שורשים חזקים וחברויות לכל החיים.
אביו, סמואל קדיש, היה קבלן ציור במקצועו, אך גם היה בעל שאיפות פוליטיות חזקות, לאחר שהיה, בעודו צעיר ברוסיה שלפני המהפכה, חבר באגודת "הבונד" היהודית בעלת אוריינטציה מרקסיסטית. בבית הם דיברו יידיש, שפה הייתה עשירה בספרים ובכתבי עת. אף שאביו הפסיק את לימודיו הרשמיים בגיל עשר, הוא היה צייר דקורטיבי מיומן, מומחה בטכניקות ציור דקורטיביות שונות ועבודות שיש. את נטיותיו האמנותיות העביר לבנו הבכור, ראובן, שכבר מגיל צעיר צייר את כל מה שראה. קדיש גם ירש את האקטיביזם הפוליטי של אביו וכנער, הפך לרדיקל פוליטי, שהוביל מחאה נגד ארצות הברית, מה שהביא להשעייתו מבית הספר התיכון.
קריירת אמנות מוקדמת עריכה
עד 1930, קדיש היה סטודנט במכון לאמנות בלוס אנג'לס, שם התיידד עם שני צעירים שלא רק הפכו לחבריו לכל החיים אלא שלימים ישפיעו השפעה עצומה על עולם האמנות שלאחר המלחמה: פיליפ גולדשטיין (שנודע מאוחר יותר בשם פיליפ גסטון) וג'קסון פולוק. גסטון ופולוק היו חברים לכיתה בבית הספר התיכון לאמנויות בלוס אנג'לס עד ששניהם גורשו בגלל הפצת חוברות סאטיריות. למרות שפולוק מעולם לא למד הוא עבר לניו יורק בשנת 1930 כדי ללמוד בליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק עם תומאס הארט בנטון), הוא ביקר לעיתים קרובות בלוס אנג'לס, נשאר קרוב לגסטון ווהתחבר מייד עם קדיש. גסטון וקדיש הקימו סטודיו שבו הם המשיכו את החניכה האוטודידקטית שלהם לציור הרנסאנס ולתנועה הגוברת של ציירי הקיר המקסיקניים.
תקופת ציורי קיר עריכה
הצעירים עשו במהרה רושם גדול על צייר הקיר המקסיקני המפורסם ואיש השמאל, דייוויד אלפארו סיקירוס. קדיש נידב את שירותיו לסיקיירוס הכריזמטי והוביל את האמן המפורסם ברחבי לוס אנג'לס וסייע לו בפרויקטים מקומיים של ציורי קיר כמו במרכז האמנות פלאזה בשנת 1932. "מעולם לא ציפיתי לתגמול כלשהו ונהניתי מהעוצמה והמרץ של הבחור. הייתה לו כריזמה אדירה. יחד עם תומאס הארט בנטון, העיקר שהבנתי מהציירים אלה שהם התעניינו ברעיונות גדולים".
סיקיירוס השיג עבודת ציורי קיר גדולה, במורליה, והתכוון לבצע את הפרויקט בעצמו, אבל האנרגיות שלו נמשכו לאירופה על ידי התנועה הרפובליקה הספרדית ומלחמת האזרחים הספרדית. כמה אמנים בולטים אחרים התמודדו על ההזדמנות אך מסיבות שונות סורבו.
לאחר שראה עבודות של קדיש וגסטון ושלחו לו של פרויקט ציור קיר שהשלימו, עבור מרכז קהילתי בלוס אנג'לס, סיקיירוס הזמין את הצעירים האלה לצייר ציור קיר בשטח של 93 מ"ר באוניברסיטה במורליה, ארמון הקיץ לשעבר. של הקיסר מקסימיליאן.
בגיל 21 (קדיש) ו-22 (גסטון), הפכו לכוכבי אמנות בארצות הברית. העיתונות פרסמה על ציורי הקיר שלהם עם נושא קיצוניים. הקומפוזיציה השאפתנית, בגודל הקיר, שכותרתה "המאבק נגד המלחמה והפשיזם", הקיפה הן השפעות רנסאנס והן השפעות סוריאליסטיות, עם דמויות שהזכירו מאוד את בריוני הקו קלוקס קלאן ואת אבותיהם מהאינקוויזיציה הספרדית.
קדיש וגסטון חזרו לארצות הברית. והצטרפו לקרן האמנותית הצעירה של התמיכה הממשלתית באומנים. ב-1935 הם ציירו ציור קיר פוליטי בבית חולים לשחפת שנמצא בדוארטה, קליפורניה. אבל הציור ציין את סוף השותפות קצרת הימים אך יוצאת הדופן שלהם. השניים נפרדו לאחר מכן, כשגסטון עבר לניו יורק וקדיש לסן פרנסיסקו.
השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה עריכה
כאמן נתמך בקרן העזרה לציירים, בתקופת השפל הגדול, קדיש הוציא לפועל את ציור הקיר שעדיין קיים בבניין הכימיה באוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט משנת 1937. זו הוכחה לעבודת יחיד שלו בסן פרנסיסקו למרות שהגיש עשרים עיצובים ל-WPA - קרן העזרה הממשלתית. . "[העיצובים שלי] היו ראוותניים מדי, מהפכניים מדי, גם זה וגם זה," נזכר בקדיש בראיון בארכיון לאמנות אמריקאית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד קדיש כאזרח עבור תעשיית הפלדה ותעשיית הספנות, עד שגויס והצטרף ליחידת האמנים של הצבא, יחידה מיוחדת במימון הקונגרס, לתיעוד אמנותי של המאמץ המלחמתי. רבות מהתמונות שלו של כפרים מופצצים בבורמה ובהודו וסצנות של מוות ורעב נמצאות כעת באוסף של ארצות הברית, מרכז הצבא להיסטוריה צבאית בוושינגטון הבירה.[2]
קריירה בחקלאות עריכה
לאירועים במלחמת העולם השנייה הייתה השפעה נוספת על קדיש. עם משפחתו הצעירה, היה לו צורך בפרנסה. תחילה הוא עבד עבור שכר מינימום, במשרה חלקית בגלריה בגריניץ' וילג', והדפיס מהדורות עבור אנשים כמו ג'ואן מירו, אנדרה מאסון וסוריאליסטים אירופאים אחרים.
חלומו להתגורר בעיר ניו יורק, הביא לרצון של קדיש להצטרף לחבריו הוותיקים כמו ג'קסון פולוק שהיגרו לעיר. אבל לקדיש לא היה מזל למצוא דיור זול, ובסופו של דבר מצא חווה בשטח של 40 דונם בצפון ניו ג'רזי, כ-100 ק"מ ממנהטן. הוא זנח את עולם האמנות של ניו יורק, שבו שגשגו האקספרסיוניזם המופשט ואסכולת ניו יורק, והפך לרפתן מצליח. שנים לאחר מכן, האמן אפיין את המהלך הזה: "לצערי איבדתי ונפרדתי מהעולם של האמנות. זה יכול היה להיות בקנזס. באמת, זו הייתה אחת הטעויות הגדולות בחיי".
למרות שהפך לרפתן מומחה והתלהב מעבודת האדמה וממחזורי החיים של גידול בעלי חיים, חוסר המזל רדף אותו. שריפה בסטודיו שלו בחווה בסוף שנות ה-40 הרסה את כל הציורים האקספרסיוניסטיים המופשטים שלו פרט לבודדים שנותרו.[3] הוא לעולם לא יצייר שוב. אבל אחרי זמנים קשים של ייסורים על אובדנו, עזב את החווה והפך לפסל.
תקופת קופר יוניון עריכה
לאחר שנעשה השינוי הדרמטי בחייו, קדיש החזיר את משפחתו לניו יורק, השכיר את אדמתו לחקלאים חוכרים והחל בקריירה חדשה. הוא לימד עיצוב בבית הספר לאמנויות יפות ותעשייתיות בניוארק, בבית הספר לאמנות במוזיאון ברוקלין ולבסוף בשנת 1960, החל את הקשר הארוך שלו עם הקולג' קופר יוניון למדע ואומנות, במנהטן כפרופסור לתולדות האמנות ופיסול.
כשהתמקם בבית קטן ברחוב איסט 9, מרחק הליכה מקופר יוניון, שם קיבל מרתף שבו הוקמה מכונת התחריט שלו. ראובן קדיש, לאחר "גלות" של עשר שנים, חזר לאסכולת ניו יורק שעדיין דגלה בציור אקספרסיוניסטי מופשט והתעלמה במידה רבה מהפיסול, למעט אנשים כמו דייוויד סמית'.
במהלך שנות ה-60, אשתו של קדיש, ברברה וויקס קדיש, המשיכה באופן פעיל את התמחות שלה בארכאולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, ולבסוף עמדה בראש החפירה הפרה-היסטוריה של NYU באפרודיסיאס בדרום מערב טורקיה. ג'וליאן, הצעיר מבין שלושת בניהם, ליווה את אימו לטורקיה לכמה מחפירות המשלחת שלה בקיץ. ב-1962 נישא דן קדיש, בנם הבכור של בני הזוג, לבתו של פיליפ גסטון, מוסה ג'יין גסטון.
בשנת 1977, קדיש הוביל קבוצת תלמידים בהשלמת שיקום בניין הקרן ההיסטורי בקופר יוניון, תוך יציקת חלקים חסרים ושבורים של מנורות הברזל והכותרות במפעל היציקה, וחסכו לבית הספר כ-40,000 דולר.[4]
קדיש יצר יצירה מרשימה של פסלי טרה קוטה וברונזה מוערכים מאוד, ששיקפו את שורשיו האקספרסיוניסטיים המופשטים.
קבלה עריכה
מגוון סיבות מורכבות, חלקן תוצאה של התנהגותו הביקורתית ולעיתים קרובות אגרסיבית, קדיש השפיע הרבה יותר על דור של סטודנטים לאמנות שעברו באולם הגדול של קופר יוניון מאשר הקריירה שלו בעולם האמנות בניו יורק.
תלמידיו שמעו את ההרצאות של קדיש על פיסול הקבורה המצרי, המיתולוגיה היוונית ומופעי שקופיות באמנות ואדריכלות אקזוטיות מרחבי העולם. חלק מאוסף השקופיות העצום הזה הוא כעת חלק מספריית קופר.
אפילו במהלך התקופה הפורה ביותר שלו באמצע שנות השמונים, יצר ראשי דיוקן בברונזה, רוב תשומת הלב של המבקרים, היסטוריונים של אמנות ויוצרי קולנוע התרכזו לא ביצירות האמנות של קדיש, אלא בזיכרונות חייו.
הערות שוליים עריכה
- ^ A Finding Aid to the Reuben Kadish papers, 1851-1995, bulk 1913-1995 | Archives of American Art, Smithsonian Institution, www.aaa.si.edu (באנגלית)
- ^ The Reuben Kadish Art Foundation quoting Reuben Kadish's will
- ^ Jill Conner, TRACKS: Reuben Kadish, The Anti-Hero of American Modern Art, The Brooklyn Rail, 2010-12-07 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Huxtable, Ada Louise (1977-12-04). "ARCHITECTURE VIEW". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-02-02.