האינקוויזיציה הספרדית

האינקוויזיציה הספרדית הייתה מוסד ספרדי שנוסד בידי המלכים הקתוליים בשנת 1478 על-מנת לאחד את ספרד מבחינה דתית, לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. האינקוויזיציה הספרדית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה.

כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מיהדות או אסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה. כמו כן, הדבירה כליל את הרפורמציה הפרוטסטנטית שניסתה להכות שורשים בממלכה. לא הייתה לה כל סמכות לגבי מוסלמים ויהודים שלא התנצרו, והיא לא פעלה נגדם מעולם. רק לאחר 1502, כשלא הותרה עוד בחוק ישיבת בני דתות אחרות בספרד, הייתה כל אוכלוסיית הממלכה נתונה למרות האינקוויזיציה.

סמל מועצת האינקוויזיציה הספרדית

האינקוויזיציה הפכה בזיכרון ההיסטורי לייצוג של עריצות וקנאות דתית חשוכה, והיא מזוהה עם מכשירי עינויים, מאסרים שרירותיים והעלאה על המוקד בטקסי האוטו דה פה. אף על פי שיש לכך ביסוס, הדימוי זה פשט בעיקר עקב התעמולה הפרוטסטנטית האנטי-קתולית של אנגליה והולנד, ולמעשה הייתה האינקוויזיציה הספרדית מוסד ליברלי ביחס לתקופה. מספר קרבנותיה היה קטן בהשוואה לרדיפות הדת ביתר אירופה, ולעצוריה הובטחו תנאים סבירים והליך הוגן יותר מבבתי-הכלא החילוניים.[1]

תיאור היסטורי כלליעריכה

הקמהעריכה

האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאחר איחוד קסטיליה ואראגון על ידי פרננדו ואיזבלה וסיומה של הרקונקיסטה, כיבוש חצי האי האיברי מידי המוסלמים בשתי ההמלכות, קסטיליה ואראגון, לא הייתה אינקוויזיציה והמיעוטים היהודיים והמוסלמים זכו לסובלנות מצד השלטון.[2][3] לאור זאת ישנן כמה היפותזות באשר לסיבה להקמתה של האינקוויזיציה הספרדית:

  • היפותזת הרב-דתיות: היהודים והמוסלמים הפכו לקבוצות בולטות בחברה, ויצרו התנגדות גדולה כלפיהן מצד הרוב הקתולי.[4]
  • היפותזת האכיפה: השלטונות המקומיים בספרד הפכו לבעלי עצמאות שיפוטית גדולה מדי, והשלטון רצה ליצור אחידות ביניהם.[5]
  • היפותזת ההתפייסות: הממלכה הספרדית נתפסה כממלכה של חוטאים ו"נוצרים גרועים", ועל כן איזבלה ופרננדו רצו להתפייס עם מנהיגים נוצרים אחרים באירופה ועם האפיפיור.[6]
  • הפחד מהעות'מאנים: באותה תקופה האימפריה העות'מאנית הלכה והתחזקה. השלטון בספרד חשש מתמיכה פנימית של מיעוטים בכובש עות'מאני, ולכן הם גורשו.[7]
  • התמודדות מול האפיפיור: לממלכות הספרדיות היה עבר של עימותים עם האפיפיור, ויצא להן מוניטין של נוצרים לא-אדוקים מולו. לכן, הקמת האינקוויזיציה מילאה שני תפקידים: היא חיזקה את מעמדה הנוצרי של ספרד אל מול האפיפיור, ואפשרה למלכים עצמאות דתית בשטחם.[8]

פעולות האינקוויזיציהעריכה

 
"האינקוויזיציה הספרדית", תחריט מאת פ. הוגנברג, המחצית השנייה של המאה ה-16. האיור מתאר אוטו-דה-פה שנערך בואיאדוליד ב-29 במאי 1559, בו נשרפו ארבעה-עשר נאשמים בלותרניות.

לאחר מינוין של מועצות אינקוויזיציה ומינוי אנשי דת לעמוד בראשן, האינקוויזיציה החלה לפעול בסביליה בשנת 1481 באמצעות פעולות של אוטו דה פה, ענישה ציבורית כלפי נוצרים חוטאים. האוטו דה פה הבולט ביותר היה ענישת אנשים על ידי שרפה ציבורית. עד סוף שנת 1530 כ-2,000 אנשים מצאו את מותם בשריפה ציבורית. עד מהרה מועצות אינקוויזיציה החלו לקום גם בערים נוספות. פעולות האינקוויזיציה החלו להיות מופנות גם כלפי מי שאינם נוצרים בשנת 1483, כאשר גורשו כל היהודים מאנדלוסיה.[1]

כאמור, לאינקוויזיציה לא הייתה סמכות לפעול כלפי מי שאינו נוצרי. עם זאת, חלק גדול מעבודתה התעסק בחקירתם של מומרים אשר המשיכו לעסוק בסתר בדתם הקודמת. עם זאת, לטענת השלטונות הקשר בין יהודים מומרים לבין יהודים שאינם מומרים הקשה על המומרים לשמור על אורח חיים נוצרי. לכן, הוחלט לגרש את היהודים מספרד בשנת 1492. לצורך זה, הוצא צו גרנדה במסגרתו כל יהודי ספרד נדרשו להתנצר או שיגורשו מספרד.[1] לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שגילוי זה חייב היה להיות מעשהו של נוצרי מתייהד. גירוש דומה עבר גם על המוסלמים בספרד, אשר הוצא עבורם צו מקביל בשנת 1503.[9] לבסוף, גם המומרים ממוצא מוסלמי, המוריסקוס, גורשו כולם ב-1609.

האינקוויזיציה פעלה בהצלחה גם נגד תנועות מינות פנים-נוצריות, וליתר דיוק נגד כל מי שנחשדו בכך. היא מיגרה את האַלוּמְבָּרַדוֹס ("נאורים") המיסטיקנים, קבוצה לא-מגובשת של מיסטיקנים שקראו לרוחניות פנימית, הכריתה את ניצני הרפורמציה הפרוטסטנטית בממלכה, ורדפה גם את ההומניסטים חסידי ארסמוס. אנשי כנסייה, ואף הבכירים ביותר, שעלה נגדם ולו חשד קלוש בנטיות הטרודוקסיות, היו חשופים לפגיעתה.

האינקוויזיציה גם ניסתה למנוע את הפצתם של רעיונות הכופרים בנצרות הקתולית, ולכן הוציאו רשימות ספרים שנאסרו להפצה. בין הספרים הללו היו מצויים גם ספרים פופולריים של אותה תקופה. עם זאת, הצנזורה לא הייתה אפקטיבית ביותר והספרים האסורים המשיכו להיות מופצים בערוצים רבים.[1]

סוף האינקוויזיציהעריכה

האינקוויזיציה בוטלה לראשונה בתקופת השלטון של נפוליאון בונפרטה על ספרד בשנת 1808, ובוטלה שנית על ידי הקורטס של קדיס בשנת 1813.[10] היא הוחזרה שנה לאחר מכן, כאשר פרדיננד השביעי עלה בחזרה לשלטון בספרד.

היא בוטלה שנית בין השנים 1820-1823. עם זאת, שלוש שנים לאחר מכן היא הוחזרה בפועל. בתקופה זו הוצא להורג מורה בית-ספר בשם קייטאנו ריפול משום שהיה דאיסט, והוא היה המוצא-להורג האחרון על ידי האינקוויזיציה הספרדית.[1]

האינקוויזיציה בוטלה באופן סופי ב-15 ביולי 1834 על ידי צו מלכותי שנחתם על ידי מריה כריסטינה.[1]

צו גרנדה שבמסגרתו גורשו יהודי ספרד בוטל רק בשנת 1968.[11]

סמכויות ושיטות פעולה וחקירהעריכה

 
תומאס דה טורקמדה, אינקוויזיטור ראשי מפורסם

האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט החילונית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו עברות שנשאו אופי דתי, כמו שמירת כשרות, שמירת שבת או נשיאת תפילה יהודית. בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, לדוגמה תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר. על-פי רוב, האינקוויזיציה חקרה את ההאשמות שהובאו לפניה ביסודיות רבה יותר מהרשות החילונית, והשאירה פרוטוקולים מפורטים מחקירותיה.[12]

הנאשם היה נעצר על ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או שחיתות מינית. גם הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים, ביגמיה, התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר במינות פרוטסטנטית. הסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה.[1]

בפועל, היה הנאשם נעצר על ידי אצילים שעבדו בהתנדבות בשירות האינקוויזיטורים, כדי להוכיח את אדיקותם הדתית. רכושו של הנאשם היה מוחרם, ומימן את מאסר הנאשם במשך זמן חקירתו. מכיוון שהחקירה יכולה הייתה להמשך מספר חודשים, או אפילו שנים, היה כספו של הנאשם עשוי להיגמר עד לשחרורו. חיזוק נוסף לכך מצוי בעובדה שהאינקוויזיציה לא החזיקה בבית כלא מסודר, ועל-פי רוב נאלצה להשתמש במבנים ציבוריים כגון בית חולים, מנזר או מבנה שנתרם על ידי אחד האצילים המקומיים. עלות ההחזקה במבנים אלו הייתה גבוהה, ויש עדויות רבות המספרות על נאשמים שיצאו מהמשפט עם גזר דין קל, אך פשטו רגל בעקבות תקופת המאסר הממושכת. כאמור, היו תנאי המאסר סבירים, אך האינקוויזיציה לא הייתה מוכנה שדעות כפירה יופצו בקרב האסירים שהיא מחזיקה, וכך אדם שהובא לחקירה על רקע עוון קל יחסית ילמד את דרכיהם הנלוזות של שותפיו למאסר. לשם כך, אסיר שהיה מתעקש לקלל את האל נאסר על ידי מסכה שמנעה ממנו דיבור, ואסיר שהתעקש להשתולל הוצמד אל הקיר בצווארו באמצעות מוט שמנע ממנו לזוז. מלבד זאת, לא הייתה פגיעה מכוונת באסירים, אם כי ריכוז האסירים בהחלט יכול היה להיות מצע טוב להתפשטות מחלות.[13]

הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעיתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שהאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה.[14]

 
תא עינויים של האינקוויזיציה

שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים בלבד. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו כדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. הודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, והיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים. למרות שלרוב לא היו העינויים קטלניים, ובוודאי לא חמורים יותר מאלו שהיו נהוגים ברשות החילונית בתקופה זו, האינקוויזיציה זכתה בשמה האכזרי על רקע שיטות פעולה אלו.[15]

למרות שיטות החקירה הקשוחות, הייתה האינקוויזיציה רגישה לכך שלעיתים ניסו אנשים להשתמש בה כדי לנקום ביריביהם הפרטיים, וחקרה ביסודיות את העדים. לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שכרות בזמן המקרה.[1]

ענישהעריכה

במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העבירה, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עבירה ראשונה. במקרה הקל ביותר, אם למשל היו חסרות עדויות מוצקות לאשמת הנאשם, הנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון עולם גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו-דה-פה, שבה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגליאות (ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר.[16]

במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס עם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלה העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאות, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות, שהארוכה שבהן נקראה "מאסר עולם", אך למעשה הייתה מאסר לעשר שנים בלבד. לרוב לא היו לאינקוויזיציה בתי כלא של ממש, ולכן נידונו הנאשמים במקרים רבים למאסר בית, למאסר במנזר או בית חולים, או למאסר שבו הם היו חופשיים במשך היום ונאלצו לחזור לבית המאסר כל לילה. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, משום שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגליאה, לא היו אפשריים מבחינתם.[1]

העונש החמור ביותר היה שרפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. מקרב המורשעים רק אחוז קטן נידון לעונש זה, וגם בקרב הנידונים לשרפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה הלשכה הקדושה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהיעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהו.[1][17]

חינוך וגישה כלליתעריכה

העונשים הפומביים נועדו למנוע הופעת כופרים חדשים, ולא רק להעניש את הכופרים שנתפסו. לשם אותה מטרה, נקטה האינקוויזיציה לעיתים פעולות חינוכיות כמו לימוד עקרונות הדת לנאשמים בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעיתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר.[18]

האינקוויזיציה באמריקהעריכה

במקביל לאינקוויזיציה בספרד, בית המלוכה הספרדי הנהיג אינקוויזיציה גם במושבות האימפריה באמריקה הלטינית. על אף שהאינקוויזיציה הספרדית באמריקה הייתה שלוחה של זו שבספרד, הרי שהתפתחותה, התנאים בהן פעלה, המשימות איתן התמודדה וכתוצאה מכך דרכי פעולתה, היו שונות במקצת.[19]

ארגון, כפיפות וסמכותעריכה

בשטחי האימפריה אשר באמריקה הוקמה לשכת האינקוויזיציה הראשונה כבר בשנת 1517 בסנטו דומינגו. המניע להקמת הלשכה היה החשש שלמרות הצו משנת 1501 שאסר על הגירת יהודים, נוצרים חדשים וצאצאיהם לאמריקות, רבים מהם הגיעו לקולוניה בסופו של דבר. מאוחר יותר נוסדו שתי לשכות נוספות בשתי בירות מלכויות המשנה: מקסיקו סיטי (1571) ולימה. לשכה רביעית ואחרונה נוסדה בשנת 1610 בקרטחנה דה אינדיאס, לאור הנוכחות הפרוטסטנטית (ההולנדית והאנגלית) ברחבי הים הקריבי.

עם הקמתה הייתה כפופה האינקוויזיציה באמריקות להגמון או לאב המנזר המקומי. באמצע המאה ה-16 הפכה האינקוויזיציה באמריקות למוסד עצמאי.

בתחילה לא הובאו האינדיאנים תחת סמכותה של האינקוויזיציה מתוך גישה פטרנליסטית וסלחנית בנוגע להליך ניצורם. מאוחר יותר הורחבה סמכות האינקוויזיציה וחלה גם על האינדיאנים. יחד עם זאת, התרכזה האינקוויזיציה באמריקות בביעור המינות ובהשלטת המוסר בקרב האוכלוסייה האירופאית והקריאולית, ולעיתים נדירות יותר בקרב מסטיסים, מולאטים ואפריקאים.

מבחינה גאוגרפית השטח העצום עליו מופקדות היו לשכות האינקוויזיציה באמריקות, ומקום מושבן בבירות מלכויות המשנה, הביאו לכך שבפועל טווח השפעתן הוגבל לאותן הבירות ולמאות קילומטרים אחדות מחוצה להן בלבד.

על אף שפיקוח על התנהגותה המוסרית של הכמורה היה אחד מתפקידיה של האינקוויזיציה, הצלחתה בתחום זה הייתה מוגבלת גם כן. על אף המאבק הפנימי בתוך המסדרים הדתיים, גבריים ונשיים כאחד, על שימור כללי המנזר, התאחדו הפלגים השונים נגד חדירה חיצונית בדמות מפקח האינקוויזיציה, ולרוב לא שיתפו עמו פעולה.

אופי פעולתהעריכה

נראה כי בשונה מספרד, באמריקות התאפיינה פעולת האינקוויזיציה בגלים שהושפעו מהגעת אינקוויזיטור חדש ומאירועים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שונים. העונש החמור ביותר, העלייה על המוקד, יושם באמריקות בתכיפות פחותה מזו שבספרד. שתי תקופות הפנטיות הדתית המפורסמות ביותר, אם כי לא היחידות, אירעו במהלך המאה ה-17: בין השנים 1634 ו- 1639 בלימה, ובשנות ה-40 של המאה ה-17 במקסיקו סיטי.

מרבית פעולתה של האינקוויזיציה באמריקות לא הייתה ביעור המינות, אלא דווקא שמירת מוסר ציבורי וטיפול בסטיות מוסריות וציבוריות. כך, למשל, מבין מעט פחות מ-1,500 תיקי החקירה שהתקיימו באינקוויזיציה של לימה במהלך כ-250 שנות קיומה (משנות ה-80 של המאה ה-16 ועד לפירוקה בשנת 1824) רק 313 היו על מינות. מתוך אלו, כשני שלישים (243 תיקים) עסקו בגילויי "התיהדות" והשאר במינות הפרוטסטנטית או במינות בתוך הקתוליות.

כמחצית מכלל תיקי המינות (157) נפתחו בתקופה שבין השנים 1581 ו- 1641. הסיבה לכך היא שלאחר "איחוד הכתרים" של ספרד ופורטוגל הורשו פורטוגזים להתיישב באמריקה הספרדית ורבים עברו למלכות המשנה של פרו. בעוד שבגירוש ספרד ניתנה ליהודים הברירה בין גלות והתנצרות, הרי שניצורם של יהודי פורטוגל, רבים מהם גולים מגירוש ספרד, נעשה בכפייה. הערכות שונות מציעות כי היהודים היוו באותה העת כ-20% מכלל אוכלוסיית פורטוגל. מכיוון שכך נחשדו בעיני הספרדים הפורטוגלים כולם כנוצרים חדשים וכמי שטוהר דמם מוטל בספק.

במרוצת המאה ה-18 השתנתה מעט האינקוויזיציה באמריקות והחלה להתמקד בקידום אורתודוקסיה מוסרית, במלחמה ברעיונות הנאורות ובפיקוח ושליטה אידאולוגית ופוליטית. על אף שהכתר הספרדי מעוניין היה באימוץ חלקי של הנאורות, כגון הבנת הטבע ותוצאות שימושיות של ידע שכזה, הוא לא היה מעוניין בחדירת רעיונות של דאיזם, הזכויות הטבעיות ורעיונות לשיטות ממשל חדשות. מכיוון שכך עסקה האינקוויזיציה בצנזור ספרים שהכילו רעיונות פילוסופיים בלתי רצויים או ביקורת על רומא. פעילות זו לא הייתה מוצלחת ביותר, שכן רעיונות אלו היו מוכרים באמריקות.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Kamen, Henry (1998). The Spanish Inquisition: a Historical Revision. Yale University Press
  2. ^ M.R. Menocal "The Ornament of the World: How Muslims, Jews, and Christians Created a Culture of Tolerance in Medieval Spain". BackBay Books. New York, 2009
  3. ^ Smith, Damian J., Crusade, Heresy and Inquisition in the Lands of the Crown of Aragon, Brill, 2010
  4. ^ Spanish Inquisition, www.cs.mcgill.ca
  5. ^ oseph Pérez, The Spanish Inquisition: A History. Yale University Press, 2005
  6. ^ Elvira, Roca Barea María, and Arcadi Espada. Imperiofobia Y Leyenda Negra: Roma, Rusia, Estados Unidos Y El Imperio Español. Madrid: Siruela, 2017
  7. ^ Abou Al Fadl, K. (1994). Islamic law and Muslim minorities: the juristic discourse on Muslim minorities from the second/eight to the eleventh/seventeenth centuries. Islamic Law and Society, 1.
  8. ^ Óscar González, El Rey Y El Papa: Política Y Diplomacia En Los Albores Del Renacimiento (Castilla En El Siglo XV). Sílex, 2009
  9. ^ Hans-Jürgen Prien (21 November 2012). Christianity in Latin America: Revised and Expanded Edition. BRILL.
  10. ^ Antonio Puigblanch, La Inquisición sin máscara, Cádiz, 1811–1813.
  11. ^ 1492 Ban on Jews Is Voided by Spain– The New York Times, 17 December 1968
  12. ^ Henningsen, Gustav: The Spanish Inquisition and the Inquisitorial Mind
  13. ^ Walsh, Thomas William, Characters of the Inquisition, P.J. Kennedy & Sons, 1940
  14. ^ Hassner, Ron E. (2020). "The Cost of Torture: Evidence from the Spanish Inquisition". Security Studies.
  15. ^ by Peters, Edward, Inquisition, Dissent, Heterodoxy and the Medieval Inquisitional Office, pp. 92-93, University of California Press (1989)
  16. ^ Cecil Roth (1964). The Spanish Inquisition. Norton.
  17. ^ Potter, Robert. The Auto de Fé as Medieval Drama. University of Santa Barbara.
  18. ^ Potter, Robert. The Auto de Fé as Medieval Drama. University of Santa Barbara.
  19. ^ Aliza Moreno-Goldschmidt, Conversos de origen judio en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, Bogota, 2018