רבינא
אמורא בבלי, דור חמישי-שישי, חברו של רב אשי.
(הופנה מהדף רבינא הראשון)
רבינא - אמורא בבלי בן הדור החמישי והשישי, שהיה בצעירותו תלמידו של רבא, ובזקנותו ישב בבית מדרשו של רב אשי ונחשב לתלמידו[1].
| לידה |
המאה ה־4  |
|---|---|
| פטירה |
421 |
| תקופת הפעילות | הדור החמישי-שישי לאמוראי בבל אמוראים |
| השתייכות | ישיבת סורא במתא מחסיא |
| רבותיו | רבא, רב נחמן בר יצחק, רב אשי |
| תלמידיו | רב יעקב מנהר פקוד |
| בני דורו | רב אחא בר אביי |
  | |
רבינא היה בעל קרקעות וסוחר. מכיוון שלא עמד בראש ישיבה, אינו מוזכר באגרת רב שרירא גאון, ותאריך הפטירה שלו אינו ידוע במדויק. בן אחותו ותלמידו היה רבינא האחרון.
לפי המובא בתלמוד משמע, שבניגוד לאמוראים רבים שנולדו לאב או סב תלמידי חכמים, אביו לא היה חכם בתורה, ואת חכמתו בתורה השיג על ידי עמלו[2].
משפחתועריכה
חמיו היה אבימי בר נאזי[3].
אחיינו היה רבינא האחרון.
סידור התלמודעריכה
לפי שיטת רש"י והרמב"ם[4] הוא רבינא שסידר יחד עם רב אשי את התלמוד הבבלי, בניגוד לשיטת רב שרירא גאון הסובר שהכינוי "סוף התלמוד" מיוחס לאמוראים האחרונים ולא לסידור התלמוד, והם רבינא בנו של רב הונא ורב אסי האחרון ראש ישיבת פומבדיתא[5].
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- אבינועם כהן, "רבינא וחכמי דורו - עיונים בסדר הזמנים של אמוראים אחרונים בבבל", רמת גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"א
קישורים חיצונייםעריכה
- הרב אהרן הימן, "רבינא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1092-1087, באתר היברובוקס
- רבינא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
רבינא אמורא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שולייםעריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"ג, עמוד א'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ', עמוד ב' "לא נגר אנא ולא בר נגר אנא"
- ^ כך בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קט"ו, עמוד א' אך הרב אהרן היימן בספרו תולדות תנאים ואמוראים ערך אבימי בר נאזי, טוען כי יש לשנות את הגרסה בגמרא שם לרבנאי.
- ^ הרב יצחק שילת, על הראשונים - ספר ביבליוגרפי על ספרות הראשונים ואנשיה
- ^ א' ווייס, התהוות התלמוד בשלמותו, ניו-יורק תש"ג, עמ' 257-242; א"ש רוזנטל, עריכתה של מסכת פסח ראשון, עבודת דוקטור,ברסיטה העברית, ירושלים תשי"ט, עמ' 6 ואילך; ד' רוזנטל, 'פרקא דאביי', תרביץ מו (תשל"ז), עמ' 97; הנ"ל, 'עריכות קדומות המשוקעות בתלמוד הבבלי', מחקרי תלמוד א (תש"ן), עמ' 156-155
