רוזנות הנאו

רוזנות הנאו-מינצברג
**Grafschaft Hanau-Münzenberg**
	סמל
ממשל
משטר	רוזנות
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	הנאו
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	הקמת הרוזנות
תאריך	1429
פירוק	ירושה
תאריך	1763
ישות קודמת	פייף הנאו
ישות יורשת	רוזנות הסן-קאסל; רוזנות הסן-דרמשטאדט

רוזנות הנאו הייתה מדינה באימפריה הרומית הקדושה, במקורה נקראה רוזנות הנאו עד שהתפצלה לשתי מדינות רוזנות הנאו-מינצברג ורוזנות הנאו-ליכטנברג שהתאחדו לבסוף עד לביטול שתי הרוזנויות, כאשר את רוזנות הנאו-מינצברג ירשה רוזנות הסן-קאסל, בעוד את הנאו-ליכטנברג ירשה רוזנות הסן-דרמשטאדט בשנת 1736.

היסטוריית הקמה

יצירה

ב-1429 הקיסר זיגיסמונד, שליט האימפריה הרומית הקדושה, הכריז על ריינהרד השני, מהנאו כרוזן, וכך למעשה הפכה הפייף הנאו לרוזנות הנאו^[1], חלקה המרכזי של הרוזנות שכן מצפון לנהר המיין, המשתרע ממזרח פרנקפורט שעל המיין, אל הרי ספסרט עד לפארנשטיין. לעיתים רוזנות הנאו משמשת ככינוי שגוי אף לפייף של הנאו שקדמה לה.

חלוקה

רייכהרד השלישי מהנאו

פיליפ הראשון מהנאו-מינצברג

פרידריך קזימיר, הרוזן המאחד

יוהאן כריסטיאן השלישי, הרוזן החמישי של הנאו

שנה אחת בלבד לאחר מות ריינהרד השני, בנו וממשיכו, ריינהרד השלישי מת אף הוא, והותיר את בנו בן הארבע פיליפ הראשון (הצעיר). לא הייתה כל ודאות בכך שהוא ישרוד מספיק על מנת להוליד יורש זכר חדש, היה זה איום נוסף למשפחת הרוזנים, הגבר היחיד האחר במשפחה היה פיליפ הראשון (המבוגר), אחיו של ריינהרד השלישי ודודו של פיליפ הראשון (הצעיר), על פי החוק משנת 1375 רק בן בכור של רוזן מכהן יכול להביא צאצאים הרשאים לרשת את הרוזנות, דבר זה גרם לעימות במשפחה בין שני הצדדים: אמו של פיליפ הצעיר, מרגרט, רוזנת מוסבך, ואביה אוטו הראשון, רוזן מוסבך, המצדדים בחוק המדובר ודורשים את כל הרוזנות כולה לפיליפ הצעיר, לעומת פיליפ המבוגר ועמו רוב אנשי הכוח במחוז על ארבע עיירותיו, הסכסוך נמשך עד למות הרוזנת מרגרט בשנת 1457, כאשר שנה לאחר מכן התקבל הפתרון לו יחל פיליפ המבוגר, המחוז המנהלי של באבנהאוזן שמדרום לנהר המיין, הופרד וניתן לשליטתו של פיליפ המבוגר^[2], והפך לגרעין מחוז הנאו ליכטנברג, המחוז הנותר שמצפון נקרא לצורך הבדלת מחוזות מחוז הנאו-מינצברג.

איחוד

פוליטי

ב-1642 הרוזן הזכר האחרון של הנאו-מינצברג, יוהאן ארנסט מת, הזכר קרוב המשפחה היה פרידריך קזימיר, רוזן הנאו-ליכטנברג, שהיה אז תחת אפוטרופסות של גאורג השני, רוזן פלקנשטיין-דאגסטול, קרבתו של פרידריך ליוהאן ארנסט הייתה מרוחקת למדי והירושה עמדה מספר סכנות, הירושה התרחשה בשנותיה האחרונות של מלחמת שלושים השנים, האצילים הפייאודילים, אויבים למחצה של הנאו, ניסו להחזיר לרשותם אדמות שבאופן מסורתי היו תחת שלטון הנאו-מינצברג, רוזנות הנאו-מינצברג הייתה קלוויניסטית, בעוד פרידריך ורוזנותו היו לותרניסטים, אפילו ההגעה לבירת הנאו-מינצברג, העיר הנאו, הייתה בעייתית עבורו והוא הגיע אליה מחופש, אפוטרופוסו, גאורג השני ניהל את ירושותיו של פרידריך בשני הסכמים:

ההסכם הראשון היה ב-1642 כאשר פרידריך ועשירי הנאו קבעו את הרפורמה כדתה של הרוזנות, בנוסף להחרגת הלותרניזם בחוק, ובכך הצטרפו אזרחי הנאו - הכוח החזק ביותר במחוז ההרוס - לפרידריך קזימיר.
ההסכם השני היה ב-1643 כאשר פרידריך קזימיר והרוזנת אמליה אליזבת מהנאו-מינצברג בתו של פיליפ לודוויג השני, נאבקו יחד באצילים המתנגדים להנאו, ובתמורה העניק פרידריך לאמליה הבטחה, במידה ובית הנאו יהיה ללא יורשים - אזי צאצאיה של אמליה אליזבת ירשו אותו^[3], זה קרה למעשה בשנת 1736.

שני הסכמים אלו הבטיחו את איחוד שני מחוזות הנאו כיחידה אחת והצילו את רוזנות הנאו-מינצברג מנפילה^[4].

סיביל כריסטין מאנהאלט-דסאו, אלמנת פיליפ מוריץ, רוזן הנאו-מינצברג, שכיהנה כרוזנת עד לשנת 1638, קיבלה את טירת סטיינו כמושבת אלמנות, אך היותה אלמנת רוזן הביא לה יכולת לערער על הרוזנות, על מנת למנוע זאת נישא לה פרידריך קזימיר הצעיר ממנה ב20 שנה, יתרון נוסף בנישואים אלו היה עובדת היותה קלווינסטית, כמרבית תושבי הנאו, ושימש להרגעת המחלוקות בין הדתות, לפרידריך לא היו ילדים מנישואים אלו ומעט קודם מותו הוא אימץ את אחיינו פיליפ ריינהרד^[5].

כלכלי

פרידריך קזימיר ניסה ליישם את גישתו המרקנטילית במחוזו החרב, כתוצאה ממלחמת שלושים השנים, תפקיד זה הוא הועיד ליועצו יוהאן יואכים בכר, שהקים מפעל ליצור חרסינות ראשון בגרמניה, לעומת זאת ניסיונו לחכור את גיאנה מחברת הודו המזרחית ההולנדית היה כושל ביותר וכמעט והביא לפשיטת רגל של המחוז, כך שב-1670 ניסו קרובי משפחתו של פרידריך קזימיר לסלקו מן הכס, זה לא עבד אך הקיסר לאופולד הגבילו תחת אפוטרופסות של קרוביו ואפשרויות הרוזנות לבצע ניסויים חדשים הופחתו באופן חמור^[6].

רוזניה האחרונים של הנאו

פרידריך קזימיר מת ללא ילדים בשנת 1685, ירושתו חולקה בין שני אחייניו, פיליפ ריינהרד שירש את הנאו-מינצברג, לבין יוהאן ריינהרד השלישי שירש את הנאו-ליכטנברג, שניהם היו בני אחיו של פרידריך, יוהאן ריינהרד השני, כך שרוזנות הנאו חולקה בשנית כפי שהייתה קודם 1642, אך ב-1712 מת פיליפ ריינהרד, ואחיו יוהאן ריינהרד השלישי ירש אותו, וכך התאחדה רוזנות הנאו בפעם האחרונה, אך כאשר יוהאן ריינהרד השלישי, - שהיה הזכר האחרון במשפחת רוזני הנאו -מת, נפלו הנאו-מינצברג והנאו-ליכטנברג לשתי רוזנויות שונות:

הנאו-מינצברג ניתנה לידי רוזנות הסן-קאסל, וזאת עקב ההבטחה שהעניק בשנת 1643 פרידריך קזימיר לאמליה בת דודתו, שנישאה לבית הסן-קאסל, וכך ירש רוזן הסן-קאסל את הרוזנות.
הנאו-ליכטנברג ניתנה לידי רוזנות הסן-דרמשטאדט, זאת כיון ששרלוטה, רוזנת הנאו-ליכטנברג הייתה נשואה ליורש הסן-דרמשטאדט, שנקרא מאוחר יותר בשם לודוויג השמיני^[7].

השאלה האם המחוז המנהלי של באבנהאוזן, הוא חלק מהנאו-מינצברג או מהנאו-ליכטנברג, כמעט וגרמה למלחמה בין שתי הרוזנויות בשנת 1736, ולתביעה משפטית נרחבת בבית המשפט הקיסרי, אחד משני בתי המשפט הגבוהים ביותר באימפריה הרומית הקדושה, הסכסוך נגמר בשנת 1771 בפשרה של חלוקת המחוז^[8].

רוזני הנאו

הנאו

1429–1451	ריינהרד השני
1451–1452	ריינהרד השלישי
1452–1458	פיליפ הראשון

ב-1458 פוצלה הרוזנות להנאו-מינצברג והנאו-ליכטנברג

הנאו-מינצברג

1458–1500	פיליפ הראשון ידוע גם כ"פיליפ הצעיר"
1500–1512	ריינהרד הרביעי
1512–1529	פיליפ השני
1529–1561	פיליפ השלישי
1561–1580	פיליפ לודוויג הראשון
1580–1612	פיליפ לודוויג השני
1612–1638	פיליפ מוריץ
1638–1641	פיליפ לודוויג השלישי
1641–1642	יוהאן ארנסט
1642–1680	פרידריך קזימיר היה גם רוזן הנאו-ליכטנברג
1680–1712	פיליפ ריינהרד
1712–1736	יוהאן ריינהרד השלישי היה גם רוזן הנאו-ליכטנברג

בשנת 1736 ירשה רוזנות הסן-קאסל את הנאו-מינצברג

הנאו ליכטנברג

1458–1480	פיליפ הראשון ידוע גם כ"פיליפ הזקן"
1480–1504	פיליפ השני
1504–1538	פיליפ השלישי
1539–1590	פיליפ הרביעי
1590–1599	פיליפ החמישי
1599–1625	יוהאן ריינהרד הראשון
1625–1641	פיליפ וולפגנג
1641–1680	פרידריך קזימיר היה גם רוזן הנאו-מינצברג
1680–1736	יוהאן ריינהרד השלישי היה גם רוזן הנאו-מינצברג

בשנת 1736 ירשה הסן-דרמשטאדט את הנאו-ליכטנברג

לקריאה נוספת

Reinhard Dietrich, Die Landesverfassung in dem Hanauischen. Die Stellung der Herren und Grafen in Hanau-Münzenberg aufgrund der archivalischen Quellen (= Hanauer Geschichtsblätter 34). Selbstverlag des Hanauer Geschichtsvereins, Hanau 1996, ISBN 3-9801933-6-5.
Ernst Julius Zimmermann: Hanau, Stadt und Land. Kulturgeschichte und Chronik einer fränkisch-wetterauischen Stadt und ehemaligen Grafschaft. Mit besonderer Berücksichtigung der älteren Zeit. Vermehrte Ausgabe. Selbstverlag, Hanau 1919 (Unveränderter Nachdruck. Peters, Hanau 1978, ISBN 3-87627-243-2).

הערות שוליים

^ Dietrich, p. 34.
^ Dietrich, p. 119-126.
^ Dietrich, p. 192-194.
^ Dietrich, p. 96, 155-158, 189-191.
^ Dietrich, p. 117.
^ Reinhard Dietrich: … wegen geführten großen Staats, aber schlechter Zahlung der Schulden …. Zur finanziellen Lage der Grafschaft Hanau im 17. Jahrhundert. In: Hanauer Geschichtsblätter. 31, Hanau 1993, p. 123–148; Ferdinand Hahnzog: Das Hanauer „tolle Jahr“ 1669. In: Hanauer Geschichtsblätter. 20, 1965, p. 129–146.
^ Dietrich, p. 202-207.
^ Dietrich, p. 206-208.

[1] Dietrich, p. 34.

[2] Dietrich, p. 119-126.

[3] Dietrich, p. 192-194.

[4] Dietrich, p. 96, 155-158, 189-191.

[5] Dietrich, p. 117.

[6] Reinhard Dietrich: … wegen geführten großen Staats, aber schlechter Zahlung der Schulden …. Zur finanziellen Lage der Grafschaft Hanau im 17. Jahrhundert. In: Hanauer Geschichtsblätter. 31, Hanau 1993, p. 123–148; Ferdinand Hahnzog: Das Hanauer „tolle Jahr“ 1669. In: Hanauer Geschichtsblätter. 20, 1965, p. 129–146.

[7] Dietrich, p. 202-207.

[8] Dietrich, p. 206-208.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]