רוז אוניל

מאיירת אמריקאית

רוז ססיל אונילאנגלית: Rose Cecil O'Neill;‏ 25 ביוני 18746 באפריל 1944) הייתה קריקטוריסטית, מאיירת, אמנית וסופרת אמריקאית. היא בנתה קריירה מצליחה כמאיירת ספרים ומגזינים והפכה בגיל צעיר למאיירת המסחרית הצעירה ביותר בארצות הברית. אוניל זכתה לתהילה בינלאומית בכך שיצרה את ה-Kewpie (אנ'), הדמות המצוירת הנפוצה ביותר עד מיקי מאוס.[1] אוניל כתבה גם כמה רומנים וספרי שירה, והייתה פעילה בתנועת הזכויות של הנשים.

רוז אוניל
Rose Cecil O'Neill
רוז אוניל, 1907
רוז אוניל, 1907
לידה 25 ביוני 1874
וילקס-בארה, פנסילבניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באפריל 1944 (בגיל 69)
ספרינגפילד, מיזורי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים מכללת אוזרק עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה איור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה היכל התהילה של ויל אייזנר (2022) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג הארי לאון וילסון (19021907) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייה עריכה

רוז ססיל אוניל נולדה ב־25 ביוני 1874 בוילס-באר בפנסילבניה. הוריה היו ויליאם פטריק הנרי ואליס ססיליה סמית אוניל. היו לה שתי אחיות קטנות יותר, לי וקליסטה, ושלושה אחים קטנים: יו, ג'יימס וקלרנס. אביה היה מוכר ספרים ממוצא אירי שאהב ספרות, אמנות ותיאטרון. אמה הייתה מוזיקאית, שחקנית ומורה מוכשרת.

רוז אוניל גילתה את כשרונותיה ואהבתה לאמנות וכתיבה בגיל צעיר מאוד. בגיל שלוש עשרה נכנסה לתחרות רישום לילדים בחסות חברת העיתונות "אומהה הראלד"[2] וזכתה בפרס הראשון על רישומה, שכותרתו "פיתוי מוביל לתהום".

בתוך שנתיים, אוניל סיפקה איורים לפרסומי העיתונות המקומית Excelsior ו- The Divide Great כמו גם לכתבי-עת אחרים. ההכנסה סייעה לפרנס את משפחתה, שאביה נאבק לכלכל אותה כמוכר ספרים. אוניל למדה בבית הספר קתולי באומהה.

קריירה עריכה

 
רוז אוניל, ב"ג'ורגיה" כריכת העיתון ההומריסטי "פאק",1900

מעבר לניו יורק עריכה

כדי לעזור בטיפוח כישרונות בתו, הביא אותה אביה לניו יורק בשנת 1893 כדי לעזור בפיתוח הקריירה שלה. הם עצרו בשיקגו בדרך לביקור בתערוכה הקולומביאנית העולמית שם ראתה לראשונה ציורים ופסלים גדולים. עד אז היא ראתה יצירות כאלה רק בספרי אביה. אוניל נותרה להתגורר עם נזירות מסנט רג'יס, מנזר בעיר ניו יורק.

הנזירות ליוו אותה למו"לים שונים למכור יצירות מתוך תיק העבודות שלה. היא הצליחה למכור את רישומיה להוצאות לאור והחלה לקבל הזמנות נוספות. איורים מאת אוניל הופיעו בגיליון המגזין True ב -19 בספטמבר 1896, והפכו אותה לקריקטוריסטית האמריקאית הראשונה שפורסמה.

בזמן שאוניל התגוררה בניו יורק, אביה קנה חווה על שטח קטן בהרי אוזרק שבדרום מיזורי שנקראה בונייברוק. במהלך תקופה זו אוניל חוותה הצלחה ניכרת לאחר שהצטרפה לצוות של "פאק" (Puck ), מגזין הומור אמריקני, שם הייתה האשה היחידה בצוות. בשנת 1909 היא החלה בעבודות כציירת פרסומות, ותרמה איורים למגזיני הרפר ולייף.[3]

נשואים וקריירה עריכה

 
רוז אוניל, כרזת פרסומת לחברת רכבות, 1911

בשנת 1892, בעת שהייתה באומהה, פגשה בחור צעיר מווירג'יניה בשם גריי לאתם, שאיתו התחתנה בשנת 1896. הוא ביקר את אוניל בניו יורק, והמשיך לכתוב לה כשנסעה למיזורי לראות את משפחתה בשנת 1896. בדאגתה לרווחת משפחתה, אוניל שלחה כסף רב הביתה. בשנים שלאחר מכן אוניל לא הייתה מרוצה מחיי הנישואים עם גריי לתאם, כיוון שהוא אהב "לחיות גדול" והיה מהמר, ונודע כנער שעשועים. אוניל גילתה שלאתם, עם טעמיו היקרים מאוד, בזבז את כספה על עצמו.

אוניל עברה למחוז טאני, מיזורי, שם הגישה בקשת גירושין בשנת 1901, וחזרה להוריה. גריי לאתם נפטר באותה שנה, וכמה מקורות מציינים כי אוניל התאלמנה.[3]

בסוף שנת 1901 החלה אוניל לקבל מכתבים אנונימיים ומתנות בדואר. נודע לה כי הם נשלחו על ידי הארי לאון וילסון, עורך עוזר בעיתון שעבדה עבור "פאק". אוניל ווילסון התארסו בסגנון רומנטי זמן קצר לאחר מכן, והתחתנו בשנת 1902.[4]

לאחר ירח דבש בקולורדו, הם עברו לבונייברוק, שם התגוררו במשך מספר חורפים. במהלך שלוש השנים הראשונות בעלה הארי כתב שני רומנים, "אריות האדון" (1903) ו"הבוס של ארקדי הקטן" (1905), ששניהם אויירו על ידי רוז. אחד הרומנים המאוחרים של הארי, Ruggles of Red Gap, היה פופולרי והפך לכמה סרטי קולנוע, כולל סרט אילם, "טוקי" בכיכובם של צ'ארלס לוטון, וגרסה מחודשת בשם Fancy Pants בכיכובם של לוסיל בול ובוב הופ.

הארי ורוז התגרשו בשנת 1907.[4]

בשנת 1904 פרסמה אוניל את הרומן הראשון שלה, "אהבות אדווי", אותו גם איירה.[5]

קופיס ופריצת דרך עריכה

ככל שהזדמנויות חינוך הועמדו לרשותן במאה ה -19, הפכו אמניות נשים לחלק מארגונים מקצועיים, וחלקן הקימו עמותות אמנות משלהן. יצירות אמנות שנעשו על ידי נשים נחשבו לנחותות, וכדי לסייע להתגבר על הסטרוטיפ הנחות, נשים הפכו, על פי היסטוריונית האמנות לורה פריטו, "קולניות ובטוחות יותר ויותר" בקידום עבודות נשים, וכך הפכו לחלק מהדימוי המתהווה של האישה המשכילה, המודרנית, חופשייה יותר -"האשה החדשה". בשם זה כונתה תנועת נשים שבה אוניל הייתה מעורבת מאוד. לדברי פריטו, אמניות "מילאו תפקיד מכריע בייצוג ה"אישה החדשה", והדגימו זאת בדרך חייהן".[6]

 
רוז אוניל, הרווק, 1901

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כ-88% מהמנויים של 11,000 כתבי-עת היו נשים. עם כניסת נשים לקהילת האמנים, שכרו המו"לים נשים כדי ליצור איורים המתארים את העולם מנקודת מבט של האישה. מאיירות מצליחות נוספות היו ג'ני אוגוסטה בראונסקום, ג'סי וילקוקס סמית, אליזבת שיפן גרין, ויולט אוקלי.

בשנת 1908, אוניל החלה להתרכז בהכנת יצירות אמנות מקוריות, ובתקופה זו היא יצרה את הדמויות הקוויפיות הגחמניות שעבורן התפרסמה. שמה של הדמות שיצרה הייתה "Kewpie", נבע מקופידון, אל האהבה הרומי.[7] לדברי אוניל, היא הייתה באובססיה לרעיון הדמויות הכרוביות, עד כדי כך שהיו לה חלומות עליהם: "חשבתי הרבה על הקופיס עד שהיה לי חלום עליהן, שהן עושות מעשי קונדס אקרובטיים על שמיכת המיטה שלי. אחת מהן ישבה בידי."

היא תיארה אותן כ"מעין פייה עגולה קטנה, שהרעיון היחיד שלה הוא ללמד אנשים להיות עליזים וחביבים בו זמנית". דמויות ה- Kewpie הופיעו בצורת קומיקס בשנת 1909 בגיליון של "ליידיס הום ז'ורנל". פרסומים נוספים של הקומיקס Kewpie היו במגזינים אחרים לנשים, שעזרו לקריקטורה לצמוח בפופולריות רבה.

בשנת 1912 "ג'יי די קסטנר", חברת חרסינה גרמנית, החלה בייצור בובות Kewpie, ובאותה שנה נסעה אוניל למפעל בוולטרסאוזן שלהם כדי לפקח על ייצור הבובות.

 
בובת קופיס, משנות 1920 שהוכנה על פי העיצוב של רוז אוניל.

גרסאות מאוחרות יותר של הבובות היו מורכבות יותר והפכו לצעצועים הראשונים המשווקים בהמונים בארצות הברית.[8]

כאשר אוניל עלתה לתהילה, היא צברה מוניטין ציבורי כבוהמיסטית, והפכה לתומכת נלהבת בזכויות נשים. ההצלחה של הקופיס הכניסו לה הון של 1.4 מיליון דולר, איתם רכשה נכסים כולל בוניברוק, דירה בפארק וושינגטון סקוור בגריניץ' וילג', טירת קראבס בקונטיקט, וילה באי קאפרי, איטליה. בשיא ההצלחה של הבובה, אוניל הייתה המאיירת הנשית בעלת השכר הגבוה ביותר בעולם.

אוניל הייתה ידועה היטב בחוגים האמנותיים של העיר ניו יורק, ובאמצעות העמותה שלה, היא הייתה ההשראה לשיר "שושנת כיכר וושינגטון".

פריז והמשך הקריירה עריכה

אוניל המשיכה לעבוד, למרות העושר הגדול שלה. היא התעמקה בסוגי אמנות שונים. היא למדה פיסול אצל אוגוסט רודין והיו לה כמה תערוכות של פסלים וציורים בפריז ובארצות הברית. עבודות אלה היו ניסיוניות באופיין והושפעו במידה רבה מחלומות ומיתולוגיה. אוניל בילתה 1921 עד 1926 בפריז. בהיותה במקום, היא נבחרה ל Société Coloniale des Artistes Français בשנת 1921, והיו תערוכות של פסליה בגלריה בפריז ובגלריות ווילדנשטיין בניו יורק בשנת 1921 ו- 1922, בהתאמה.

בשנת 1927 חזרה אוניל לארצות הברית, ועד שנת 1937 התגוררה בבוניברוק. בשנות הארבעים של המאה העשרים היא איבדה את מרבית כספיה ונכסיה, בין השאר בשל הוצאותיה הגדולות, והתמיכה המלאה במשפחתה. השפל הגדול פגע גם בהונה של אוניל. באותה תקופה, עבודתה כבר לא הייתה מבוקשת. לאחר שלושים שנות פופולריות, דעכה דמותה של Kewpie והצילום החליף את האיור ככלי מסחרי.

 
רוז אוניל, גלויה לתמיכה בזכות בחירה לנשים, בובת קופיס, 1914

אוניל התנסתה ביצירת בובה חדשה, ובסופו של דבר יצרה את דמות שקראה לה "הו הו הקטן" שהיה דומה לבודהה כתינוק צוחק.

אחרית ומוות עריכה

אוניל הפכה לאישיות בולטת בקהילה ברנסון, מיזורי, תרמה את זמנה ויצירות האמנות שלה לבית הספר באוזרק שבפוינט אאוט, מיזורי, ונשארה פעילה בקהילה האמנותית המקומית.[9]

ב־6 באפריל 1944 נפטרה אוניל מאי ספיקת לב בבית אחיינה בספרינגפילד, מיזורי.

 
רוז אוניל, איור במגזין סקרבינר, לסיפור "פילידיה", 1908

היא נקברה בבית הקברות המשפחתי בבונברוק הומסטד, ליד אמה וכמה מבני משפחה.

פרסומים עריכה

מחברת ומאיירת עריכה

  • The Loves of Edwy (Boston: Lothrop, 1904)
  • The Lady in the White Veil (New York: Harper and Brothers, 1909)
  • The Kewpies and Dottie Darling (New York: George H. Doran, 1912)
  • The Kewpies: Their Book, Verse and Poetry (New York: Frederick A. Stokes, 1913)
  • The Kewpie Kutouts (1914)
  • The Kewpie Primer (1916)
  • The Master-Mistress (New York: Knopf, 1922)
  • Kewpies and the Runaway Baby (New York: Doubleday, Doran, 1928)
  • Garda (New York: Doubleday, Doran, 1929)
  • The Goblin Woman (New York: Doubleday, Doran, 1930)

מאיירת עריכה

  • The Lions of the Lord by Harry Leon Wilson (Boston: Lothrop, 1903)
  • The Boss of Little Arcady by Harry Leon Wilson (Boston: Lothrop, 1905)
  • The Hickory Limb by Parker Hoysted Fillmore (New York: John Lane Co., 1910)
  • Our Baby’s Book (New York: Woman's Home Companion, 1914)
  • A Little Question of Ladies’ Rights by Parker Hoysted Fillmore (New York: John Lane Co., 1916)
  • Tomorrow's House; or The Tiny Angel by George O'Neil (New York: E. P. Dutton, 1930) – brother–sister collaboration
  • Sing a Song of Safety by Irving Caesar (New York: I. Caesar, 1937)

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא רוז אוניל בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Rose O'Neill - Historic Missourians - The State Historical Society of Missouri, historicmissourians.shsmo.org
  2. ^ O'Neill, Rose (1997). Formanek-Brunell, Miriam (ed.). The Story of Rose O'Neill: An Autobiography. University of Missouri Press
  3. ^ 1 2 O'Neill, Rose Cecil (1874–1944) - Dictionary definition of O'Neill, Rose Cecil (1874–1944) | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, web.archive.org, ‏2017-02-11
  4. ^ 1 2 Harry Leon Wilson --  Kids Encyclopedia | Children's Homework Help | Kids Online Dictionary | Britannica, web.archive.org, ‏2015-09-21
  5. ^ Authors: O Neill Rose Cecil (sorted by popularity), Project Gutenberg
  6. ^ Prieto, Laura R. (2001). At Home in the Studio: The Professionalization of Women Artists in America. Harvard University Press. p. 145
  7. ^ Kewpie doll - V&A Museum of Childhood Victoria and Albert Museum, web.archive.org, ‏2016-05-04
  8. ^ The Kewpie Doll > The History Channel Club, web.archive.org, ‏2013-12-23
  9. ^ Bonniebrook Homestead - Women's History Month 2008--A National Register of Historic Places Feature, web.archive.org, ‏2011-04-09