מיתולוגיה
מיתולוגיה מתייחסת בדרך כלל לאוסף של מיתוסים הקשורים במסורות הקדומות של קבוצת אנשים, עם או תרבות מסוימת, ועוסקים בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.
התפתחות המיתוס
עריכההמיתוס הוא בדרך כלל סיפור המהווה חלק ממסורתה התרבותית של קבוצת אנוש מסוימת, ולעיתים מופץ גם בין תרבויות. לרוב הוא עוסק בנושאים שההסבר להם טרם נמצא, בשעתו, ועל כן מיתוסים רבים בתרבויות העולם נוגעים לסיפורי בריאה, למבול ולמחזורי העונות בטבע. אף שהסיפור המיתי אינו בהכרח מקודש, לעיתים קרובות ניתן למצוא בו ישויות על-טבעיות.
תחום הפולקלוריזם (חקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) מייחס למיתוס חשיבות רבה על רקע תפקידו בתרבות שממנה בא.
הקשר לדת
עריכהרוב הדתות כוללות מיתולוגיות, וניתן למצוא כמה וכמה מיתולוגיות המשותפות ליותר מדת אחת.
בהקשר הדתי, מיתולוגיה היא לרוב
- אמונה או דת שקמה בתרבויות עתיקות בעלות מערכות אמונה שונות או נכחדות (כגון פוליתאיזם, אמונות פגניות).
- ייצוגה הסמלי של הדת ומערכת האמונה שלה.
לגבי המיתולוגיה בדת ישנם כמה תפיסות:
- המיתולוגיה היא אמיתית ונושאת מסרים ואמיתות דתיות. ולעיתים בני אדם לא מודעים לאירועיה.
- הדת היא אמיתית והמיתולוגיה משרתת ומייצגת אותה בצורה שבני אדם מסוגלים להבין.
מיתולוגיות מפורסמות
עריכההמיתולוגיה היוונית
עריכה
ערך מורחב – מיתולוגיה יוונית
המיתולוגיה היוונית מתחילה מלידתו של אורנוס, אל השמיים מגאיה, אלת הארץ. אורנוס וגאיה הולידו את הטיטאנים, ובין היתר את כרונוס, (אל הזמן) האחרון שנולד. בעצת גאיה, כרונוס מסרס את אביו, שאילץ את גאיה להותיר את ילדיה בחיקה. מעשה זה מסמל את היפרדות השמיים מהארץ. כרונוס נישא לריאה אחותו, והוליד ילדים, אשר להוציא את זאוס, הוא אכל עם לידתם. זאוס הוריד את כרונוס מכס השלטון, ואילץ אותו להחזיר את הילדים שאותם הוא בלע. בעזרת האלים הצעירים יותר, זאוס ניהל מלחמה נגד הטיטאנים הזקנים, ניצח אותם והתמנה לאל עליון. בניו של כרונוס חילקו ביניהם את השלטון: זאוס קיבל את השמיים, פוסיידון את הים והאדס את השאול. זאוס קבע את כס מלכותו בהר אולימפוס ומלך לצד אשתו הרה. משפחת האלים הלכה והתרחבה והמיתוסים למעשה מתארים את יחסיהם הסוערים.
בין המיתוסים המפורסמים נמנים מעליו של הרקולס, בנו של האל זאוס ובת התמותה אלקמנה. כבר בלידתו, הרקולס חונק שני נחשים שהרה הקנאית שלחה כדי להורגו. במהלך חייו הרקלס ביצע מעללים רבים, וביניהם 'תריסר המלאכות' אשר בין המפורסמות ניתן למנות את ניקיון אורוות אוגיאס, והירידה לשאול. הרקלס קיבל מעמד של אל במיתולוגיה הרומית, בשם של הרקולס. גבורתו של הרקולס זכתה לחיקוי מצד רעו תסאוס. גיבור אתונאי זה הרג בכרתים את המינוטאורוס. הוא הצליח לצאת מהמבוך בעזרת 'חוטה של אריאדנה'. בעזרתו של הרקולס, הוא ניצח את האמזונות, שבט הנשים הלוחמות. מעבר לאלי האולימפוס, המיתולוגיה עשירה בדמויות, ובין היתר פרסאוס ויאסון, אשר היו גיבורי על. דמות מעניינת היא דיוניסוס, אל היין ואורפיאוס שניגן בלירה, אשר עומדים ביסוד של זרמים מיסטיים.
המיתולוגיה הרומית
עריכה- ערך מורחב – מיתולוגיה רומית
המיתולוגיה הרומית מקבילה בעיקרה למיתולוגיה היוונית, אבל יש לה מיתוסים משלה, למשל סיפורו של איניאס, בנה של ונוס שברח ממלחמת טרויה ועבר תלאות רבות (כמסופר באיניאדה) ונלחם במלחמה קשה בחצי האי האפניני (כיום איטליה) עד שהגיע ייסד את אלבה לונגה, העיר ממנה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא.
סיפורם של רמוס ורומולוס, שהושלכו לנהר הטיבר בידי חיילים על פי פקודתו של המלך אמוליוס ונאספו על ידי האלה הזאבה לופה וגודלו על ידה. בסוף, שני האחים האלה הקימו את רומא.
האלים האחראים על הבתים במיתולוגיה הרומית היו הלארס.
המיתולוגיה הנורדית
עריכה- ערך מורחב – מיתולוגיה נורדית
המיתולוגיה הנורדית הייתה המיתולוגיה בה האמינו הנורדים, הידועים יותר בשם ויקינגים. במיתולוגיה הנורדית היו בעבר סיפורים רבים, אך ההשתלטות הנוצרית על האזור גרמה להיעלמות רוב הסיפורים. הסיפורים הנותרים כתובים באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית. היקום במיתולוגיה הנורדית נמצא על עץ בשם יגדראסיל ומורכב מתשעה עולמות: אסגארד, ואנאהיים, מידגארד, אלפהיים, נידווליר, מוספלהיים, ניפלהיים והלהיים. האלים מחולקים לשתי קבוצות: האסיר (אלי המלחמה) והואניר (אלי הטבע). מלך האסיר הוא אודין ואשתו היא פריג. בניו של אודין הם: בלדר והוד'ר מפריג, ת'ור ומיילי מיורד, וידאר מגריד ועוד. אסיר נוספים הם לוקי, סיגין (אשתו של לוקי), סיף (אשתו של ת'ור), בראגי, אוד, אול, דאג, דלינג, וילי ו-וה (אחיו של אודין), טיר, ועוד. הואניר המוכרים הם ניורד, פרייר ופריה (אשתו של אוד). ואניר נוספים הם סקירניר, גולביג, גרסמי והנוס. אירועים מוכרים הם בריאת היקום, מלחמת האסיר-ואניר, פימבולווינטר וראגנארוק.
המיתולוגיה המצרית
עריכה- ערך מורחב – מיתולוגיה מצרית
המיתולוגיה המצרית בשלושה מרכזים דתיים שונים: בהליופוליס, בממפיס ובהרמופוליס, באלף השלישי (2778–2260 לפנה"ס). על ידי פולחנים שונים, כל אחד ממרכזים אלו השתדל למשמע את העולם, על ידי העמדת אלו הבורא כבעל סמכות על כל האלים ועל בני התמותה. בניגוד למיתוסים המסופוטמיים, השמש ויחסה לשמיים ולארץ היא הדומיננטית במיתוסים המצריים. על פי הקוסמוגוניה של הליופוליס מסופר כיצד אתום המזוהה עם אל השמש רע בעצם נוצר מנון, הים הקדמוני. רע-אטום הוליד את שו, אל האוויר ותפנות, אלת הלחות. שו התמקם בין גב, אל הארץ ונות, אלת השמיים. ילדיו של גב הם האלים אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת. נושאים שחוזרים על עצמם במיתולוגיה המצרית הם המוות והתחייה. אוזיריס נחשב לאל הצומח והמתים, המחזיר חיים לאחר שיטפונות הנילוס ומקבל את המתים בעולם שמעבר. אוזיריס מומת בידי אחיו סת המקנא לו. זה מבתר את גופתו ומפזר את אבריה על כל האדמה. איזיס, אשתו המסורה של אוזיריס אוספת את האיברים ובעזרת קסם מולידה מהם ילד בשם הורוס. זה נוקם את נקמת אביו ומתמודד עם סת מול בית דין, שתומך בהורוס. בסופו של דבר אוסיריס חוזר לחיים ולמעמדו כמלך ושופט המתים.
המיתולוגיה המסופוטמית
עריכה- ערך מורחב – מיתולוגיה מסופוטמית
המיתולוגיה המסופוטמית החלה להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. יוצריה השתדלו לתת הסבר לכוחות הטבע הבלתי ניתנים לצפייה. הנושא המרכזי של מיתולוגיה זו הוא ניצחון הסדר על הכאוס שנוצר כתוצאה מהצפת הארץ במים, על ידי נהרות הפרת והחידקל. יוצרי המיתוסים היו השומרים, אשר הנחילו את מורשתם לעמים השמיים של דרום מסופוטמיה: האכדים, האמורים, הבבלים והאשורים, שממלכתם התפרקה בשנת 612 לפנה"ס.
המיתולוגיה המסופוטמית עוסקת בכוחות הקוסמיים שהשתתפו בבריאת העולם, באגדות על מסעות גבורה מהסוג של עלילות גילגמש, ובסיפורי על פועליהם של אלים ספציפיים על ערי האזור, המשקפים אינטריגות פוליטיות. מועד מרכזי במסופטמיה היה השנה החדשה, שבה תדיר היא הייתה מוצפת באביבים על ידי נהרות הפרת והחידקל. סיפור הבריאה המסופוטמי מתאר את מאבקו ואת ניצחונו של מורדוך, מלך האלים על תיאמת, המייצגת את כוחות הכאוס. מאבק זה מתואר בעלילות של הבעל, האל הכנעני, הכתובות בלוחות חרס שנמצאו בעיר אוגרית שנמצאת בסוריה של ימנו. עלילות גלגמש הוא סיפור אכדי מן האלף הראשון לפנה"ס. הוא מתאר את ניצחונו של גילגמש, מלך ארך על אנכידו הפראי. לאחר התגברותו עליו, הוא מפתח יחסי ידידות איתו ודוחה את אישתר, אלת האהבה. כתוצאה מנקמתה מת אנכידו, מה שמחולל אצל גילגמש הכאוב והאחוז באימה תהייה אחר סוד החיים הנצחיים. הוא מגלה אותו בדמות צמח מים, שנחש אוכל אותו בעת חזרתו של גילגמש לעבר ארך – דבר ההופך את גילגמש לבן תמותה.
המיתולוגיה ההינדואית
עריכה- ערך מורחב – מיתולוגיה הינדואית
במיתולוגיה ההינדואית ניתן להבחין בין סיפורים ודיים, ברהמנים והודיים. כל אחד בדרכו, הם מתארים את הבריאה. הסיפור הראשון הוא הריג-ודה. שיר עתיק ביותר המתאר את מעללי הגבורה של אינדרה, אלת המלחמה ושל ורונה אל הצדק. שיר אחר מתאר את הקרבת הענק וכיצד נבראו מרוחו – הירח, מעיניו – השמש, מפיו – אינדרה ואגני אל האש, מנשמת אפו – הרוח, מטבורו – האוויר, מגופו – השמיים ומרגליו – האדמה. ממכלול האיברים הללו (פיו, זרועותיו, ירכיו ורגליו) נוצרו ארבע הקסטות של הודו. באופנישדות, שהוא טקסט עתיק הכתוב בסנסקריט קיים סיפור המתאר כיצד הרוח תפסה דמות אנושית, אשר נחלקה לזכר ולנקבה. בראותה שמלאכתה אינה מושלמת, היא איחדה אותם לזוג, אשר הוליד את האנושות ואת כל החיות. בין האפוסים הידועים ביותר במיתולוגיה ההינדואיסטית ניתן למנות את הרמאיאנה והמהאבהארטה. מרבית ההודים מחשיבים אותם כהגיגים על דילמות מוסריות ורוחניות, שבפניהן מנצח נצחים ניצב האדם. מיתוסים אלו מציגים אנשים, שאינם טובים או רעים באופן מובהק, ומסתיימים בניצחון הטוב על הרע לאחר מאבק איתנים.
מיתולוגיה מקראית
עריכהספיחי המיתולוגיה המסופוטמית ניכרים בספר בראשית, וגם בספרי התנ"ך האחרים. נראה שהסיפורים המסופוטמיים עברו עיבוד והם משקפים את היחסים המורכבים שבין האל לאדם. מתוך החושך והתוהו ובוהו, האל ברא שמיים וארץ בתוך שישה ימים, וביום השביעי שבת. ביום השישי נברא האדם, ומצלעו נבראה האישה הראשונה, היא חוה; ושניהם הושמו בגן עדן. הנחש שכנע את חוה לאכול מפרי עץ הדעת הטוב והרע; והיא משכנעת את אדם לאכול ממנו. האל מעניש את הזוג בכך שהוא מגרש אותו מגן עדן לעבר עולם של סבל ושל מוות – וגירוש זה פותח את תולדות האנושות, המתאפיינים בהיעדר מושלמות.
בדומה לסיפורים המיתולוגיים של מסופוטמיה, הודו ויוון, בספר בראשית מובא סיפור המבול, הפוקד את כל האנושות. בתנ"ך המבול מוצג כעונש על התנהגות האדם. האל מיידע את נח על האסון הממשמש ובא ופוקד עליו לבנות תיבה, ולהעלות בה את משפחתו וכן זכר ונקבה מכל מין ומין של בעלי חיים יבשתיים. לאחר המבול האל מברך את נוח והמין האנושי מקבל את הארץ לנצח. בדומה לסיפור הבבלי, אף בבראשית מובאים הסיפורים של בניית התיבה, ושל היונה עם ענף הזית. בדומה לאותנפישתים בעלילת גילגמש, אף נח שורד ומשריד את האנושות, תודות לצו האל לבנות התיבה. אבל בשונה מהסיפור הבבלי, סיפור המבול אינו תוצאה מריב בין אלים, כי אם מטעמים מוסריים.
המיתולוגיה המודרנית
עריכהספרים וסרטים מודרניים כמו "מלחמת הכוכבים", "ההוביט" ו"שר הטבעות" הם בעלי אספקטים מיתולוגיים שלפעמים מתפתחים למערכות פילוסופיות עמוקות. הם עצמם אינם מיתולוגיה שהמאמינים בה רואים את האירועים כאירועים שהתרחשו במציאות (אמונה מופשטת או אמיתית),[דרוש מקור] אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.
המיתולוגיה בעידן המודרני חיה וקיימת דרך אגדות אורבניות, אמונות ה"ניו אייג'" ודרך אספקטים מסוימים של דתות.
מיתולוגיות
עריכהרשימה חלקית של מיתולוגיות בולטות:
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות, ידיעות ספרים, 2010 (תרגום: נמרוד בר-עם).
קישורים חיצוניים
עריכה
- מבוא למיתולוגיה, בלוג המיתולוגיה
מיתולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית- מיתולוגיה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
