פתיחת התפריט הראשי

רישאר גליאנו

מוזיקאי צרפתי

רישאר גליאנו (Richard Galliano; נולד ב-12 בדצמבר 1950) הוא נגן אקורדיון צרפתי.

רישאר גליאנו
Richard Galliano
Richard Galliano.jpg
לידה 12 בדצמבר 1950 (בן 68)
קאן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Conservatory of Nice עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות צרפת
שנות פעילות 1964 - היום
סוגה ג'אז
עיסוק מלחין, מוזיקאי ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה אקורדיון, טרומבון, פסנתר, בנדונאון
חברת תקליטים דויטשה גרמופון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מפקד מסדר האמנויות והספרות
קצין מסדר האמנויות והספרות
קצין או קצינה במסדר ההצטיינות הלאומי (13 במאי 2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

חייועריכה

גליאנו נולד בקאן. אביו שהיה נגן אקורדיון ממוצא איטלקי לימד את גליאנו הצעיר לנגן באקורדיון ובפסנתר בגיל 4. בנעוריו למד גליאנו בקונסרבטוריון של ניס, לימודים שכללו נגינה בטרומבון, שיעורי הרמוניה וקונטרפונקט אותם סיים בהצטיינות בשנת 1969. הוא ניגן יצירות של באך, צ'יקובסקי, ראוול וגרשווין בתחרויות שונות, וזכה במקום הראשון בתחרות "הגביע העולמי" לאקורדיון שנתיים ברציפות (1966 בספרד, 1967 בצרפת). בתחרות בספרד, היצירה שנבחרה כמבחן למשתתפים הייתה "שקון" פרי עטו של אמן האקורדיון הישראלי יהודה אופנהיימר. שני האמנים שמרו מאז על קשר הדוק. בשנת 1973 עזב את דרום צרפת לפריז, שם נהיה למלחין, מנצח ומעבד בתזמורת של קלוד נוגארו.[1]

בחיפושיו להרחבת אופקי נגינתו באקורדיון הוא החל להקשיב לג'אז. בין השפעותיו הוא מציין את החצוצרן קליפורד בראון ומספר שחיפש לחכות את הדחף שלו ואת אופן יצירת המשפטים המוזיקליים שלו (Phrasing) על האקורדיון. בהתלהבותו הרבה מהעולם החדש שנפתח בפניו, הופתע גליאנו לגלות שהאקורדיון לא היה שותף בעולם הג'אז.

במהלך הקריירה שלו ניגן עם נגני ג'אז מן השורה הראשונה, בהם רון קרטר, צ'ט בייקר, אל פוסטר, ז'ולייט גרקו, שארל אזנבור, טרילוק גורטו, יאן גרברק, מירוסלב ויטוס, מישל פטרוצ'יאני, טוטס טילמנס, בובי מקפרין, רישאר בונה, מרק פלדמן ובירלי לאגרן.

דיסקוגרפיהעריכה

  • Flyin' the Coop (1991)
  • Viaggio (1993)
  • Laurita (1995)
  • New York Tango (1996)
  • Panmanhattan (1996)
  • Blow Up (1997)
  • French Touch (1998)
  • Spleen (1999)
  • Passatori (1999)
  • Gallianissimo! — The best of Richard Galliano (2001)
  • Face to Face (2001)
  • Piazzolla Forever (2003)
  • Concerts (2004)
  • Ruby, My Dear (2005)
  • Luz Negra (2006)
  • Mare Nostrum (2007)
  • L'Hymne a l'amour (2007)
  • Love Day (2008)

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רישאר גליאנו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה