רקוויאם (פורה)
הרקוויאם של פורה ברה מינור, אופ' 48, היא יצירה מוזיקלית פרי עטו של המלחין הצרפתי גבריאל פורה, על בסיס הרקוויאם הקתולי בשינויים שונים. היצירה הולחנה בין השנים 1887–1900, ויצאה לאור בהדרגה. הרקוויאם היא אחת היצירות הידועות ביותר של פורה, בייחוד האריה "Pie Jesu" לסופרן, הכלולה ביצירה.
חיבור והוצאה של היצירה עריכה
הקטע הראשון מן הרקוויאם שפורה הלחין הוא ה"ליברה מה", אותו כתב ב-1887, אך כלל אותו רק בגרסה משנת 1889. הסיבה שפורה הלחין את הרקוויאם איננה ידועה. מלחינים הלחינו רקוויאם בשל הזמנה של לקוח או לזכר נפטר קרוב. פורה כתב את היצירה ללא הזמנה מאף אחד וללא הקדשה לאיש. כשנשאל על כך אמר פורה: "הרקוויאם שלי לא הולחן לצורך כלשהו... להנאה, אם מותר לי לקרוא לזה כך".[1] הוא המשיך ואמר שהוא התכוון שהביצוע הראשון של הרקוויאם יהיה בלוויה של חבר קהילה מסוים.[1] חלק מהחוקרים משערים שאולי מות אביו בשנת 1885 ומות אמו ב-1887 (לאחר שכבר התחיל בכתיבת היצירה) הביאו אותו לכתוב את הרקוויאם.
הגרסה הראשונה של הרקוויאם, שכללה חמישה פרקים בלבד (הליברה מה, שכבר הולחן, לא נכלל בגרסה זו) בוצעה לראשונה ב-16 בינואר 1888, בטקס לוויה בכנסיית מדלן בפריז, שם עבד פורה כמנצח המקהלה ונגן העוגב.[1] לאחר הטקס פנה הכומר לפורה ואמר לו שהרפרטואר במדלן עשיר דיו, ואין צורך בחידושים הללו.[1] גרסתו הראשונה של הרקוויאם הולחנה לתזמורת קאמרית קטנה. בשנת 1890 הוציא פורה מהדורה מעודכנת של הרקוויאם בתוספת שני פרקים: ליברה מה והוסטיאס וכן הרחבות בפרקים הקיימים, גם מהדורה זו נכתבה כיצירה קאמרית. במקביל, בין השנים 1889–1890 נכתב עיבוד של היצירה לתזמורת מלאה. לא ידוע אם העיבוד נכתב על ידי פורה עצמו או על ידי אחד מתלמידיו. ביצוע הבכורה של הרקוויאם בגרסתו האחרונה היה ב-12 ביולי 1900, בארמון טרוקדרו הישן בפריז, בזמן התערוכה העולמית, בניצוחו של פול טפנל.
פורה הופתע מהצלחת הרקוויאם, כפי שכתב באחד ממכתביו באוקטובר 1900: "מבצעים את הרקוויאם שלי בבריסל, נאנסי, מרסיי ובקונסרבטוריון בפריז! בקרוב אהיה מלחין מפורסם!"[1]
בהלווייתו של פורה, בשנת 1924 בוצע הרקוויאם בגרסתו התזמורתית המלאה.
סדר הפרקים עריכה
- Introït et Kyrie
- Offertoire
- Sanctus
- Pie Jesu
- Agnus Dei
- Libera Me
- In Paradisum
מילים ומוזיקה עריכה
המילים ברקוויאם של פורה הן בעיקרן המילים של הרקוויאם הקתולי, אך פורה ערך בהן שינויים. הבולט ביותר הוא ההשמטה של הדיאס אירה, שברקוויאמים מסורתיים הוא אחד החלקים העיקריים והארוכים. פורה הוסיף קטעים שאינם נכללים תמיד במיסה: "ליברה מה" ו"אין פארדיסום". חלקים אלה לקוחים מתוך טקס הקבורה שנערך לאחר המיסה, לפני שהגופה מונחת באדמה.[1] בחלק מן הקטעים שינה פורה את הטקסט שינויים קלים, אך באופרטורה ערך שינויים של ממש: השמיט ושינה משפטים והוסיף "או" בפתיחה ו"אמן" בסוף. בראיון משנת 1902 אמר פורה שמטרתו הייתה "להתרחק מהשביל המבוסס, אחרי כל השנים בהם ניגנתי בלוויות! נמאס לי מהם. רציתי לעשות משהו אחר."[2]
המוזיקה של הרקוויאם רגועה ושקטה יחסית להלחנות אחרות של הרקוויאם. פורה התייחס לכך וטען שהיצירה שלו "נשלטת מתחילתה ועד סופה ברגש מאוד אנושי של אמונה במנוחת עד."[2]
אנשים אמרו ש[הרקוויאם שלי] לא מבטא את האימה מפני המוות, היה מי שקרא לו שיר ערש למוות. אבל כך אני חש את המוות: גאולה משמחת, כמיהה לאושר בעולם הבא, ולא מעבר מצער.
— פורה, 1902
היא נעדרת את הגרנדיוזיות והדרמטיות שיש ברקוויאמים של ורדי ושל ברליוז, אלא השלמה ומוות מתוך אושר. דבר זה ניכר גם בהשמטה של הדיאס אירה, המזמור המתאר את אימת יום הדין.
הרקוויאם יועד להשמעה בכנסייה, ולא בקונצרטים. לכן, הסגנון שלו לא כולל את המודולוציות וההרמוניות המתקדמות שאפיינו את יצירותיו של פורה כבר באותה התקופה.[1]
היצירה כוללת שבעה פרקים הבנויים באופן סימטרי, בשתי יחידות סביב הפרק הרביעי Pie Jesu.[1] שלושת החלקים הראשונים מהווים יחידה אחת וכוללים מוטיב חוזר הנמצא בשלושתם. אפשר לשמוע את המוטיב ב Introit et Kyrie בשורה של הסופרן: "Te decet hymnus, Deus in Sion". המוטיב הזה חוזר ב Offertoire בסולו של הבריטון: "Fac eas Dominae de morte transire", וב Sanctus בתפקיד הסולו של הכינור. לכל פרק ביחידה הראשונה ישנו פרק מקביל ביחידה השנייה.[1] הפרק הראשון, Introit et Kyrie מקביל לפרק החמישי, Agnus Dei. אפשר לראות סימן להקבלה בחזרה על קטע מפתיחת ה Introit, בסיום ה Agnus Dei. הפרק השני, Offertoire מקביל לפרק השישי, Libera Me. בשניהם קיים סולו בריטון. שני הפרקים הללו נוספו בשלב מאוחר בהלחנה, ככל הנראה סביב 1893. נראה שפורה יצר מבנה סימטרי במקור, ושמר עליו בהמשך ההלחנה.[1] הפרק השלישי, Sanctus, מקביל לפרק השביעי, In Paradisum. שני הפרקים רגועים ויש בהם קו מלודי מרחף בודד מעל גלי ארפג'ו. אלה גם הפרקים היחידים בהם יש סולו של כלי מיתר: סולו כינור ב Sanctus, וסולו ויולה ב In Paradisum.[1]
ביצוע של היצירה לוקח כ-35 דקות.
הרכב עריכה
גרסתו הראשונה של הרקוויאם כוללת: מקהלה של כ-40 גברים ונערים, סולן סופרן (ילד) ותזמורת הכוללת: נבל, טימפני, עוגב וכלי קשת (כינור סולו, ויולה, צ'לו וקונטרבס). הגרסה הקאמרית המעודכנת הוסיפה להרכב הזה: סולן בריטון, שתי חצוצרות, ארבע קרנות ושלושה טרומבונים. בנוסף, במהדורה השנייה פורה מאפשר הרכב של מקהלה מעורבת ושימוש באישה כסולנית סופרן.
הגרסה התזמורתית כוללת: מקהלה מעורבת (של ארבעה קולות), שני סולנים (סופרן ובריטון) ותזמורת הכוללת: שני חלילים, שני קלרינטים, ארבע קרנות, שני בסונים, שתי חצוצרות, שלושה טרומבונים, עוגב, טימפני וסקצית כלי קשת מלאה.
לקריאה נוספת עריכה
- עדה ברודסקי (עורכת), ספר הליטורגיקה, (מילים לצלילים חלק ד'), ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"ג, עמ' 218–223.
.svg){kind=logo}
