שארל השלישי, רוזן אלנסון
| ערך ללא מקורות | |
שארל השלישי, רוזן אלנסון (1337 – 5 ביולי 1375) היה אציל צרפתי מבית ולואה הקפטינגי. הוא היה רוזן אלנסון ופרשה מ-1346 עד 1361, אז הפך לנזיר, והארכיבישוף של ליון מ-1365 ועד מותו.
| לידה |
פברואר 1337  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 ביולי 1375 (בגיל 38) ליון, ממלכת צרפת | ||||
| מדינה |
צרפת | ||||
| דת |
הכנסייה הקתולית | ||||
| שושלת בית קאפה | |||||
| |||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה עריכה
קריירה חילונית עריכה
שארל השלישי, נסיך הדם של צרפת,[1] נולד בשנת 1337.[2] נצר לבית ולואה הקפטינגי,[3] והיה הבכור מבין חמשת ילדיהם של שארל השני, רוזן אלנסון ומריה דה לה סרדה.[4] אביו היה אחיו של המלך פיליפ השישי. הרוזנת מריה, במקור נסיכה ספרדית, גידלה את ילדיה באדיקות רבה.[5] שארל השני נהרג ב-26 באוגוסט 1346 בקרב קרסי במהלך מלחמת מאה השנים של צרפת נגד האנגלים.[4] שארל הצעיר, אז בן תשע בלבד, ירש את אביו שנפל כרוזן אלנסון ופרשה. בגלל שהיה קטין, מריה הייתה זו ששלטה כעוצרת ברוזנויות אלנסון ופרשה.[6]
הנחלות של שארל נפלו מספר פעמים לידי האנגלים, אשר גרמו לנזקים חמורים. גם הלהקות החמושות של שארל השני, מלך נווארה, ששלט במחוז אברו השכן, בזזו את אדמותיו של הרוזן הצעיר. פרשה נפלשה לאחר קרב פואטייה ב-1356. בן דודו של שארל, ז'אן השני, מלך צרפת נלכד בקרב; על מנת להבטיח את שחרורו של המלך, אחיו הצעיר של שארל, פייר, נשלח לאנגליה כבן ערובה.[7]
קריירה דתית עריכה
בשנת 1361 ויתר שארל על נחלותיו[7] והפך לנזיר דומיניקני, ובחר ב-Couvent des Jacobins de la rue Saint-Jacques בפריז.[1] פיליפ, הבכור מבין אחיו הצעירים של שארל, הפך לבישוף בובואה בשנת 1356,[7] ולכן אמם קיבלה אישור מהמלך ז'אן השני לחלק את המחוזות בין האחים הנותרים, פייר ורובר. פייר קיבל את אלנסון, בעוד שפרשה הוקצתה לרובר.[8]
ב-13 ביולי 1365, מונה שארל לארכיבישוף של ליון בהתעקשותו של בן משפחתו המלך שארל החמישי .[1] מועצת הקתדרלה הייתה כל כך נחושה לשמור על זכותה לבחור את הארכיבישוף ללא תלות במלך או באפיפיור, עד שנדרשו להם שלושה סבבי הצבעה כדי להסכים על שארל.[9] עד שנת 1366, שארל התנשא על חוג חוקרים, כולל ניקולס דה מסריו.[10]
שארל היה בין הפרלטים הלוחמים יותר, כמו ארכיבישופים אחרים של ליון שמקורם במשפחות שולטות. הוא לא היסס להשתמש בהשפעתו בחצר המלוכה כדי לשמור על זכויותיו, גם אם הדבר היה כרוך בשימוש באלימות.[11] למרות שכל שאר הארכיבישופים של ליון טבעו מטבע אנונימי בלעדי, לשארל הוטבעו מטבעות עם שמו (או ליתר דיוק ה-K הראשונית) עליהם. הוא עשה זאת בכך שזייף בחוצפה את הכסף עם שם המלך.[12]
כארכיבישוף, שארל התנגד בתוקף לפלישה מלכותית לזכויותיו כפרימאט של הגאלים. כאשר הפקיד המלכותי, ארצ'מבו דה קומבורט, ניסה לשלול ממנו את כוחו הזמני ב-1372, שארל הגיב בזעם בצו.[1] האיסור נשאר בתוקף עד מותו של שארל ב-5 ביולי 1375. ירש אותו ז'אן דה טלארו.[13]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 Dompnier 2006, p. 32.
- ^ Gérard Boulanger (2007). Le "Juif" Mendès France: une généalogie de l'antisémitisme : d'après les archives privées de Pierre Mendès France. Calmann-Lévy. p. 116.
- ^ Siguret 2000, p. 233.
- ^ 1 2 Doubleday 2001, p. 172.
- ^ Siguret 2000, p. 239.
- ^ Siguret 2000, pp. 239-240.
- ^ 1 2 3 Siguret 2000, p. 240.
- ^ Siguret 2000, p. 241.
- ^ Fédou & Hours 1983, p. 98.
- ^ Courtenay 2011, p. 945.
- ^ Fédou & Hours 1983, p. 99.
- ^ Tricou 1957.
- ^ Dompnier 2006, p. 33.