פתיחת התפריט הראשי

שבתאי מוראיס

SabatoMorais2.jpg

שבתאי מוראיס (קרי מוֹרַיְיס, איטלקית: Sabato Morais; ב' באייר תקפ"ג, 13 באפריל 1823י"ז בחשוון תרנ"ח, 11 בנובמבר 1897) היה ממנהיגי יהדות ארצות הברית, מייסדו ומנהלו הראשון של בית המדרש לרבנים באמריקה.

ביוגרפיהעריכה

מוראיס נולד בליבורנו שבדוכסות טוסקנה. אביו שמואל היה קצב, צאצא למשפחת אנוסים מפורטוגל שהגיעה לעיר כפי הנראה מברזיל במאה ה-17, ואמו בונינה לבית וולף הייתה בת למשפחה אשכנזית מגרמניה. הילד נקרא על שם סבו. הן שמואל מוראיס והן אביו היו בונים חופשיים ופטריוטים שנאבקו למען איחוד איטליה. גם שבתאי הצעיר הלך בעקבותיהם. בהשפעת אמו, פנה ללימודי דת. הוא קנה הוראה מפי הרבנים אברהם ברוך פיפרנו אב"ד ליבורנו, אברהם קורייאט ויצחק אלוורנגה. שלושתם סמכו אותו ב-1845 בתואר "משכיל", המעיד על בקיאות בעברית ובספרות הרבנית. מוראיס לא קיבל היתר הוראה מעולם ותמיד עמד על כך שלא ייקראו לו 'רב' (אף כי התואר מופיע על מצבתו). בארצות הברית השתמש בתואר Reverend. כמו כן למד שפות שמיות באוניברסיטת פיזה. בליבורנו הכיר את אליהו בן-אמוזג, לו רחש כבוד עמוק ושעמו הוסיף להתכתב כל ימי חייו.

באותה שנה עקר ללונדון, שם ניסה להתקבל כמשנה לחזן בבית הכנסת שער השמים. הוא נדחה בשל חוסר שליטתו באנגלית, אך במהרה הוצע לו תפקיד מנהל החברא קדישא דמגדלי יתומים. בשנותיו בלונדון שיפר את ידיעותיו בשפת הארץ והתיידד עם בן עירו סר משה מונטיפיורי ועם הגולה ג'וזפה מציני. ב-1851 עזב את בריטניה לארצות הברית כדי להתמודד על תפקיד החזן הראשי בקהל קדוש מקווה ישראל, פילדלפיה. ב-13 באפריל מונה לראש בית-הכנסת. ב-1868 החליטה הקהילה להאריך את חוזהו לכל ימי חייו. בענייני הלכה, הכפיף עצמו למורהו לשעבר הרב פיפרנו עמו ניהל תכתובת שו"ת כנשדרש לכך. הוא עסק בחכמת ישראל, למד את חיבוריהם של שד"ל ושי"ר והרבה לחבר שירה ולתרגם מעברית: מוראיס היה הפורה ביותר מבין המתרגמים והכותבים בשפה בארצות הברית במאה ה-19.

ב-1859 פעל מטעם הגופים היהודיים כדי לנסות לשכנע את הממשל האמריקני בפרשת אדגרדו מורטרה. בימי מלחמת האזרחים האמריקנית הרבה לדרוש בשבחם של הנשיא אברהם לינקולן והנאמנות לאיחוד, אף שנשלחו אליו איומים רבים מאוהדי הקונפדרציה בעיר. ב-1867 הקים יחד עם יצחק ליסר את "מיימונידס קולג'", המוסד הראשון להכשרת רבנים במדינה, בו כיהן כפרופסור למקרא ולהלכה. המכללה נסגרה ב-1873. מוראיס לימד זמן-מה בהיברו יוניון קולג', אך פרש במהרה עקב התנגדותו לתנועה הרפורמית. הוא היה חבר בכי"ח וסגן הסניף שלה בפילדלפיה. מלבד עניינים יהודיים, התערב גם למען מיעוטים אחרים: הוא גינה את היחס הקשה שספגו המהגרים הסינים והאמריקנים הילידים, וקרא לממשלה לעצור את טבח הארמנים בשולטנות העות'מאנית ב-1895. הוא היה מתנגד ידוע לעונש מוות. הוא היה פעיל בדיאלוג בין-דתי עם הכנסיות השונות, ובמקביל התנגד לתפילה פומבית בבתי-הספר ולהשלטת הנצרות במרחב הציבורי. מוראיס גייס את הברון הירש כדי לסייע כספית להמוני המהגרים העניים מרוסיה שהגיעו לארצות הברית, והקים להם מוסדות הכשרה מקצועית וחינוך. על אף השתייכותו לקהילה הספרדית האליטיסטית ואי-ידיעת היידיש שדיברו, רכש את אהדתם בשל הדאגה הרבה שהפגין כלפיהם.

ב-1885 התכנסו רבני הרפורמים וניסחו את מצע פיטסבורג הרדיקלי, שהניע את מוראיס לפעולה. יחד עם הרב חנוך יהודה קאהוט שהגיע זמן קצר קודם לכן מאירופה, הנרי פררה מנדס, כורש אדלר ואחרים נרתם לבנות מוסד להכשרת רבנים שיעמוד מנגד להיברו יוניון קולג'. ב-2 בינואר 1887 נחנך בית המדרש לרבנים באמריקה, שחרת על דגלו נאמנות למסורת. הוא היה מנהלו הראשון. במאי 1897, זמן קצר לפני מותו, עוד הספיק להתנגד בפומבי לקונגרס הציוני הראשון המתוכנן.

מוראיס נשא לאישה את קלרה וייל ב-1855. היו להם שבעה ילדים. הוא נפטר בליל יום חמישי ה-11 בנובמבר 1897 ונקבר בפילדלפיה; אלפים השתתפו בהלווייתו, שהייתה הגדולה ביותר שנערכה ליהודי אמריקני עד אותה עת. הניו יורק טיימס פרסם כי היה "הרב החשוב ביותר בארצנו".

מורשתו של מוראיס נוכסה הן על ידי האורתודוקסים והן על ידי הקונסרבטיבים, לאחר שחל ביניהם פירוד חד-משמעי לאחר מלחמת העולם השנייה (מוראיס השתמש במילה "אורתודוקסי" בהטיות שונות כדי להגדיר את עמדותיו, אך משמעותה לא הייתה עקבית לגמרי אז). בית המדרש לרבנים שייסד הכיל הן בעלי השקפה מסורתית גמורה, הן היסטוריציסטים ואפילו כאלו שהיו מקורבים לרפורמים כמעט בכל. לגביו עצמו, מחד הביע דעות פתוחות למדי בתכתובתו עם הרב קאופמן קוהלר, הרפורמי הקיצוני, ופעל במשותף ובכנות עם גורמים לא-אורתודוקסיים בעליל, מתוך שכנוע ולא רק הכרח; מאידך, היה ידוע כאדוק ואפילו אנשי אגודת הרבנים תיארוהו במילים "היה מחזיק בנושנות וכל חפצו היה להעמיד יהודית מודרנית כתריס נגד הרעפארמים". ב-1965, לדוגמה, ניהלו ההיסטוריונים ישעיהו ליבמן והרב אברהם קארפ פולמוס בשאלה כיצד ניתן לשייכו בדיעבד.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Jeffrey S. Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, KTAV Publishing House, 1996. עמ' 162-163, הער"ש 6.