פתיחת התפריט הראשי

שולה קשת

פמיניסטית מזרחית, פעילה חברתית ואמנית ישראלית

שולה קשת (נולדה ב-2 באוגוסט 1959) היא יזמת ופעילה חברתית ופוליטית, פמיניסטית מזרחית, אמנית, יוצרת ואוצרת ומו"ל ישראלית. ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל", ומנכ"לית התנועה משנת 2005.

שולה קשת
Shula Keshet.jpg
לידה 2 באוגוסט 1959 (בת 60)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל ייסוד תנועת "אחותי - למען נשים בישראל והקמת בית אחותי
הובלת מחאות בדרום תל אביב נגד התחנה המרכזית ונגד גירוש פליטים
מקצוע פמיניסטית מזרחית
פעילה חברתית
אמנית
אוצרת
מו"ל
פרסים והוקרה אות הוקרה לאשה משנה עולם מהוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת
פרס על שם ישעיהו ליבוביץ לעשייה ציבורית משמעותית
פרס Jewel Bellush Israeli Feminist Award מארגון NCJW
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קשת היא הדמות המובילה במאבק של תושבי דרום תל אביב נגד גירוש הפליטים האפריקאים, ומאז שנות ה-80 של המאה ה-20 מובילה את המאבק של נפגעי התחנה המרכזית בנווה שאנן. היא מקימת "בית אחותי", אשר כולל מרכז קהילתי פמיניסטי-מזרחי, מוקד פעילות חברתית וגלריית אמנות. בין הפרויקטים שקשת הובילה: הקמת חנות סחר הוגן שמאפשרת לנשים משולי החברה למכור את יצירותיהן, הקמת מרכז יצירה ותעסוקה בקריית גת ליוצאות אתיופיה, ייסוד והפקת פסטיבל "ליבי במזרח" – פסטיבל תרבות מזרחית הנערכת מדי שנה, אירועי התרבות "לילה שחור" המהווה פעילות נגדית של שכונות דרום העיר לאירועי "לילה לבן" של עיריית תל אביב, "כוח לקהילה", ועוד מגוון יוזמות אשר מחברות בין נשים שונות מקהילות מוחלשות ומאפשרות להן אמצעים להעצמה וסיוע – חברתי, כלכלי ומשפטי.

עבודתה של קשת בתחום האמנות מתרכזת בזהותה כאמנית פמיניסטית-מזרחית, וכאוצרת ומפיקה היא מחברת בין נשים ממוצא ערבי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) וחושפת את סיפוריהן.

בשנת 2018, נבחרה קשת לשרת כיו"ר ועד השכונה של נווה שאנן[1] ובנובמבר 2018 נבחרה למועצת העיר תל אביב - יפו, מטעם רשימת "אנחנו העיר" בראשות אסף הראל.[2][3]

בשנת 2019 קיבלה את אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג מטעם ההאגודה לזכויות האזרח בישראל.

רקעעריכה

שולה קשת היא צאצאית למשפחת אנוסי משהד שבאיראן. היא גדלה, התחנכה, פועלת ומתגוררת בדרום תל אביב. סבתה, חנה קלתי, הייתה פעילה חברתית-קהילתית, והקימה את "בית האמהות" בדרום תל אביב, בית שנועד לספק לנשים אלמנות, גרושות ויחידניות בגילאי הזהב מרחב מוגן וסביבה חברתית.[4] גם אמה, מזל קשי, שהייתה אחות, פעלה לטובת תושבי השכונה, והייתה מבקרת בבתי דיירי נווה שאנן ומספקת להם חיסונים בהתנדבות.[5]

בתחילת שנות ה-1980, למדה קשת אמנות ב"המדרשה" ברמת השרון. במסגרת לימודיה השלימה גם תעודת הוראה. היא לימדה אמנות בבית ספר "החשמונאים" ביפו ג', ומאוחר יותר בחטיבת הביניים "אחד העם" בפתח תקווה. בנוסף, הציעה קשת שיעורי אמנות ועיצוב תפאורה במתנ"סים.

בשנת 1991, עזבה קשת את עבודת ההוראה הפורמלית, והייתה למנהלת "מרכז מילוא להעשרה לגיל הרך" בשכונת יד אליהו. המרכז נפתח כיוזמה משותפת של עיריית תל אביב ומשרד החינוך. המרכז שגשג תחת ניהולה, והיא נשארה בתפקיד כעשר שנים. יותר מאלף ילדים בגילאי 3–6 ביקרו במרכז כל חודש, מכל שכונות דרום תל אביב, כולל משכונת התקווה, ביצרון, נווה אליעזר, ועוד. הפעילות בה עסקו הילדים במרכז שילב בין ספרות ליצירה, מאמנות פלסטית לדרמה - מה שלימים נקרא "אמנות רב-תחומית", ואשר אז עוד נחשב לחידוש במסגרת החינוכית.

החינוך הפורמלי שהשלימה באמנות כמעט וגרם לה לוותר על היותה אמנית. היא הרגישה שהשיח האמנותי הרווח אינו קשור אליה, שהוא אירופאי מדי, וסגור מדי, ואינו קשור לחברה שהיא פועלת מתוכה. אך ההוראה והעשייה הקהילתית שעסקה בה השפיעו על היצירתיות שלה, והיא החלה תהליך הגדרה עצמית מחודשת כאמנית. שנות ההוראה היו בסופו של דבר שנים פוריות עבורה בעשייה אמנותית. הדבר התבטא במיוחד אחרי שפגשה את תקוה לוי, מנכ"לית עמותת הל"ה, בהקשר של תערוכה שיזמה קשת, "אחותי: אמניות מזרחיות בישראל", והשתיים החלו לשתף פעולה. קשת ניהלה את פרויקט אמנות וקולנוע בקהילה בבתי הספר של הל"ה, ופעילות זו גרמה לה לחבר בין אמנותה, הפעילות הקהילתית שלה, ותודעתה הפוליטית, שהחלה כבר לקרום עור וגידים בשנים אלו. הסדנאות שנערכו במסגרת הפרויקט עסקו בנושאי זהות, היסטוריה, קהילה כנכס תרבותי, וכן במגדר ופוליטיקה.[6]

פעילות חברתית ופוליטיתעריכה

מפעל חייה של קשת לשינוי חברתי משתרע על פני תקופה של יותר משלושה עשורים, ומתקיים בפריפריות החברתיות והתרבותיות של מדינת ישראל. פעילותה מתקיימת בצירי המפגש בין קהילות נשים מקצוות החברה הישראלית לגווניה: מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות ויוצאות חבר העמים ממזרח ומערב אירופה, פליטות ומבקשות מקלט פוליטי ומהגרות עבודה. במסגרת פעילותה החברתית המורחבת, קשת מחברת בין נשים, אנשים וקהילות וכן בין יוצרות ויוצרים ומפעלים שונים מהפריפריה הגאוגרפית-תרבותית של ישראל. אחת התרומות העיקריות של קשת במרחב הפמיניסטי היא הבאת הנרטיבים של נשים המתמודדות עם ריבוי דיכויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, כמו גם הרחקה גאוגרפית והדרה ממוקדי ההשפעה וקבלת ההחלטות אל תוך השיח הפמיניסטי ההגמוני, והפיכתו לחלק מהשיח. קשת מחנכת לביטול ההיררכיות בין נשים מתוך תפיסה שכולן – למרות השונות – חלק מאותו קולקטיב, אתני ומגדרי, ושקיימת בין כל הנשים אחריות קהילתית.

את משנתה של קשת, על פי הפמיניזם המזרחי, וכבסיס לכל פועלה, היא מתמצתת כך: "מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה. גם הכספים שמגיעים מהממסד או מקרנות פילנתרופיות של אשכנזים עשירים יגיעו לידיים של הנציגים שלהם — שוב בעלי כוח מבחוץ, והם אלו שיחליטו לאן ילך הכסף. הם רואים אותנו, תושביה המקוריים של השכונה, כבלתי מסוגלים לנהל כסף כזה ולהפנות אותו לצרכים האמיתיים של תושבי השכונה".[7]

ניתן להצביע על ארבעה מוקדי פעילות עיקריים במרחב העשייה של קשת: העשייה והמאבק החברתי והציבורי; העצמה קהילתית ותרבותית; פיתוח התעצמות כלכלית ותעסוקתית; כתיבה, יצירה ותיעוד. כל תחומי העשייה נוצרים מפרספקטיבה פמיניסטית רב-אתנית ורב-לאומית.

תנועת "אחותי – למען נשים בישראל"עריכה

במרכז פועלה של קשת עומדת תנועת "אחותי – למען נשים בישראל", אשר הייתה בין מייסדותיה בשנת 2000.[8]

  • בית אחותי: קשת היא היוזמת ומייסדת של בית אחותי – מרכז תרבות וקהילה פמיניסטית בדרום תל אביב. המרכז פועל משנת 2005, ומשמש כמרכז קהילתי, תרבותי, פמיניסטי וחברתי המעניק, בין היתר, תמיכה לנשים מקבוצות שונות ומאפשר להן לקיים דיאלוג רב-תרבותי, רב-קולי ורב-ערוצי, במטרה לבנות שותפויות וביסוס חיי קהילה. במרכז מתקיימות פגישות של תנועת אחותי וארגונים שונים, סדנאות, ימי עיון, קורסים, הקרנות סרטים, תערוכות, אקטיביזם פמיניסטי, אירועי התרמה למען הקהילה, ספרייה, בזאר יד שנייה ועוד.
  • חנות סחר הוגן: 'אחותי – חנות סחר הוגן' היא החנות הראשונה מסוגה בארץ. החנות קמה בנובמבר 2009, והיא מופעלת בשיתוף פעולה עם 16 ארגונים חברתיים מרחבי הארץ. בחנות מועסקות נשים בתנאי שכר הוגנים ונמכרים מוצרים מלאכת ידן של יותר מ-200 יצרניות ממגוון קבוצות תרבותיות, ביניהן קואופרטיבים כגון "אהטה" בקריית גת, ו"נשים מבשלות עסק" מירושלים. כל המוצרים הן פרי עמלן של נשים הזקוקות לחיזוק כלכלי, ובאמצעות החנות יכולות הנשים למצוא שוק למוצריהן, ללא עלויות תיווך או פרסום.[9]
  • לילה שחור: אירועי "לילה שחור של תרבות" – החל משנת 2012 הפיקה קשת יחד עם פעילות ופעילי תרבות נוספות, במסגרת פעילות קואליציית לבי במזרח, את אירוע "הלילה השחור" בבית אחותי שבדרום תל אביב. בשנים קודמות חגגו במרכז ת"א כל בכל שנה את אירועי ה"לילה לבן", שנועדו לפאר את "העיר הלבנה" והשבעה, השוכנת מצפון לדרך מנחם בגין. בקצה השני של העיר, קרי, בדרום תל אביב, קיימת הזנחה שיטתית של השכונות. לילה שחור של תרבות בדרום תל אביב נוסד במטרה לחשוף תרבות שחורה, מזרחית ואפריקאית מתוך עמדה ביקורתית ואלטרנטיבית לאירועי ה"לילה לבן".
  • מרכז אהטה: בשנת 2006 הקימה קשת יחד עם לקיה ירדני את "מרכז אהטה" (אחותי באמהרית) המשמש מרחב תעסוקתי ותרבותי לעשרות נשים יוצאות אתיופיה בקריית גת. הנשים במרכז יוצרות כלי חרס ובהם פסלי אמנות וכלי מטבח מסורתיים, קולעות סלסילות קש מסורתיות ורוקמות רקמה אתיופית מסורתית. תנועת "אחותי – למען נשים בישראל" הקימה את המרכז ופועלת לשמרו כמרכז תעסוקתי ותרבותי במטרה לסייע לנשים יוצאות אתיופיה להפוך לעצמאיות כלכלית ולחשוף את מורשתן התרבותית.
  • רשת נשים ארצית: קשת יוצרת שיתופי פעולה יצירתיים בין עולם העסקים לבין נשים מקבוצות מודרות בחברה בישראל: נשים אתיופיות ורוסיות, נשים ערביות, נשים מזרחיות, בדואיות ונשים פלסטיניות. בשנת 2006 יזמה והובילה קשת את פרויקט 'נשים יוצרות כלכלה פמיניסטית' אשר נועד לטפח העצמה כלכלית ויזמות עסקית באמצעות ערבות וחלופה הדדית, רישות ושיתופי פעולה. במהלך השנים, הפרויקט עבר שינויים והרחיב את פעילותו, והיום מהווה מודל אלטרנטיבי לכלכלה פמיניסטית. תחת הנהגתה של קשת, מקדמת היוזמה שיח כלכלי פמיניסטי על ידי שיתוף אנשי ונשות מקצוע מתחום העיצוב, עסקים, מוסדות האקדמיה העוסקות באופנה ויזמות עסקית, ובכך משדרג את גם המיומנויות המקצועיות של נשים וגם את האפשרויות השיווקיות. בנוסף לכך, יזמה והקימה קשת את קואליציית סחר הוגן שחברים בה 16 ארגונים, הפועלת להבטחת העסקה הוגנת של מאות נשים מקהילות מודרות ברחבי הארץ.

פעילות בדרום תל אביבעריכה

  • דרום תל אביב נגד הגירוש: קשת היא היוזמת של "דרום תל אביב נגד הגירוש", התארגנות קהילתית של תושבות ותושבי דרום תל אביב המתנגדים למדיניות הממשלה והעירייה בדבר פליטים ומהגרי עבודה יוצאי אפריקה החיים בשכונות דרום העיר. לטענתה של קשת, מדיניות הממשלה היא לשסות אוכלוסייה מוחלשת אחת בשנייה, ושאחרי שיגורשו האפריקאים, המזרחים הוותיקים של השכונות יהיו על הכוונת, כדי שאילי הנדל"ן ירוויחו מן ההפקר.[10][11] המאבק הגיע לשיאו בחודשים הראשונים של שנת 2018, לאחר שהודיעה הממשלה על תוכנית גירוש. בין פעילותיה הבולטות של קשת במסגרת זו היו הפצת עצומה המזהירה נגד תהליך הג'נטריפיקציה של דרום תל אביב,[12] ועצרת שנערכה בפברואר שמשכה מעל ל-20,000 משתתפים. בין הדוברים המרכזיים היו טוגוד עומר אדם ואסמאיט מהרציון, מבקשי מקלט, וכן שולה קשת, סמי שלום שטרית, ותושבות נוספות מהשכונה.[13]
  • מאבק נפגעי התחנה המרכזית בתל אביב: התחנה המרכזית החדשה בתל אביב הוא אחד המפגעים הסביבתיים-חברתיים הקשים ביותר בתולדות מדינת ישראל. בסוף שנות ה-80 הקימה קשת ועד פעולה של שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, תוך שילוב של מאבק משפטי, לובי בכנסת וברשות המוניציפלית, העלאת המאבק למודעות ציבורית באמצעות הפגנות, מחאות ופעילות עם התקשורת. המאבק הוביל לפיצוי מאות תושבות ותושבים במיליוני שקלים. כיום, מלווה קשת קבוצה נוספת של תושבות ותושבי שכונת נווה שאנן במאבק משפטי לקבלת פיצויים מנזקי התחנה המרכזית החדשה.[14]
  • מאהל "שאגת הדרום" (מאהל לווינסקי): ביולי 2011, ימים ספורים לאחר הקמת המאהל בשדרות רוטשילד, הקימה קשת את מאהל "שאגת הדרום" ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב, מתוך הבנה כי המחאה לא יכולה להישאר בגבולות "העיר הלבנה", ושאינה יכולה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי כמחאתו הבלעדית של מעמד הביניים הישראלי.
  • כוח לקהילה: בעקבות תקיפות אלימות כלפי נשים וגברים מבין מבקשי המקלט, וכלפי אתיופים ש"נחשדו" כפליטים בגלל צבע עורם, במקביל לגילויי גזענות כלפי תושבי השכונה הוותיקים הולכים ומתרבים, יזמה קשת במחצית השנייה של שנת 2012 סדרת מפגשים ראשונה מסוגה בין מבקשי מקלט ותושבים משכונות נווה שאנן, שפירא, קריית שלום ופלורנטין. המפגשים הובילו להקמת "כוח לקהילה", שהיא התארגנות אזרחית של ישראלים ואפריקאים, צעירים ומבוגרים, סטודנטים ופעילים המתעניינים במתרחש בשכונות דרום תל אביב ואשר רוצים לפעול לתיקון ההתדרדרות שהשכונות לוקות בהן בעקבות עשרות שנים של קיפוח. הפעילות כללה סיורים ליליים שבועיים בשכונות, דיאלוג בין פרטים וקהילות ומפגשי שיח בין תושבים ותיקים וחדשים, ומערך סיוע פרטני לשתי האוכלוסיות המרכזיות של האזור, בנוסף לאירועים קהילתיים רב-תרבותיים, כנסים ופעולות מחאה.[15][16]

פעילות תרבות מזרחיתעריכה

  • לבי במזרח: קשת יסדה את קואליציית לבי במזרח בשנת 2009 יחד עם פעילים נוספים, כארגון גג בו חברים למעלה מ-20 ארגונים, יוצרים, פעילים, ואנשי אקדמיה מהארץ ומהעולם, אשר אמונים על אג'נדות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. הקואליציה היא הראשונה והיחידה מסוגה בישראל באופן כללי, ובמאבק המזרחי בפרט, ומטרתה להיות כוח מוביל בחברה הישראלית, להשפיע על הלכי רוח וליצור שינוי. הקואליציה קוראת לממש את הצהרת העקרונות של מדינת ישראל ושל משרד התרבות: טיפוח הפלורליזם של דיאלוג רב-תרבותי. פעילות הקואליציה כוללת מפגשים בדרג בכיר במשרד התרבות, הפקת דו"ח נתונים שנתי על חלוקת משאבים, קריאה לצדק חלוקתי של משאבי התרבות בישראל, הפקת פסטיבל שנתי הכולל מופעי תרבות ואמנות ומושבי דיון, וחלוקת אות הוקרה לנשות ואנשי תרבות ורוח.

ביקורת על פועלה של קשתעריכה

לצד ההערכה לה זכתה קשת מתוקף פעילותה הציבורית, היא צברה לאורך השנים ביקורת חמורה מתוך השיח הפמיניסטי המזרחי ומחוצה לו. מתוך השיח המזרחי הפמיניסטי, עיקר הביקורת נסב סביב השתלטותה על תנועת אחותי - וביטול ההחלטה המקורית להחליף את יושבת ראש התנועה אחת לארבע שנים, באופן המאפשר לתנועה לפתח מנהיגות חדשה. באופן זה, קשת נתפסת כמי שהשתלטה על משאב ציבורי ועושה בכספים אותם היא מגייסת בכדי לקדם את עצמה, את האמנות שלה ואת חוג המקורבות אליה; זאת תוך העסקה של נשים ברבע משרה באופן הפוגע בכישורי ההשתכרות שלהן. מבין המבקרות הפומביות העיקריות של קשת ניתן למנות את תקווה לוי שטענה שקשת אינה אדם מהימן, אורטל בן דיין, ד"ר יאלי השש וירדנה אלון[דרוש מקור].

ביקורת נוספת נמתחה על קשת מחוץ לתנועה, נוגעת לאופן שבו היא מגייסת כספים לקידום מטרות אוניברסליות על גב תושבי הדרום ותוך ניצול של אוכלוסיות מוחלשות כדי לקדם את עצמה ואת התנועה שהיא עומדת בראשה. את הטענה משמיעה באופן פומבי שפי פז[17].

פעילויות נוספותעריכה

  • פעילות עם נשים פליטות פוליטיות ומהגרות עבודה: קשת פועלת בקרב נשים פליטות פוליטיות ומהגרות עבודה, הן בסיוע וליווי הקמת ארגון גולי/ות קונגו בישראל שבראשו עומדת אישה, הן ביוזמת קורסים להתעצמות של נשים מהגרות עבודה מהפיליפינים, השגת סיוע משפטי פרו בונו למקרים דחופים, ועוד.

כתיבה, תיעוד, והפקהעריכה

אחת האסטרטגיות המרכזיות שקשת מקדמת היא הפצה של ידע שלרוב אינו מוצא את דרכו ללב הקאנון הישראלי. מתוך אמונה שקולן של נשים, ושל נשים מאוכלוסיות מודרות בפרט, חשוב ומשמעותי לחברה הישראלית, פועלת קשת על מסמוך הידע, כתיבתו והפצתו.

כך, למשל, האנתולוגיה לאחותי – פוליטיקה פמיניסטית מזרחית (2007) המשלבת שירים, מאמרים, מחקרים, נאומים, נרטיבים ופרוזה, שנכתבו על ידי מגוון רחב של נשים – מהאקדמיה, נשים החיות בעוני, נשים מהפריפריה, פעילות חברתיות וכן הלאה; "גזענות וסקסיזם בתקשורת – מקרה הבוחן של הבחירות לכנסת ה–19" – דו"ח שנועד לחשוף תופעות של גזענות וסקסיזם בשיח התקשורתי בישראל, ממבט פמיניסטי רב-אתני ורב-לאומי. הדו"ח בוחן תופעות של גזענות וסקסיזם בכלי התקשורת בתקופה שלפני הבחירות לכנסת ה-19, בעיקר בשבוע שבין 10 ל-17 בינואר 2013, מיום חמישי עד יום חמישי. ההתמקדות בתקופה מצומצמת במהלך תקופת הבחירות נועדה למקד את הסקירה וממצאיה – מי מרוויח מגזענות וסקסיזם בחברה האזרחית? מטרתו המרכזית של הדו"ח היא להעניק נראות לגילויים ולביטויים יומיומיים של תופעות אלה כפי שהם משתקפים בארגוני החברה האזרחית בישראל, אשר בעצם הגדרתם מתיימרים לפעול בדיוק ההפך, כלומר: לקדם זכויות אדם ואזרח למען יצירת חברה שוויונית וצודקת יותר. הדו"ח הודפס בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית; "מ א' עד ת' – מילון שלום של נשים בישראל" (2010) – פרויקט כתיבה של כ-60 נשים יהודיות וערביות מדרום תל אביב, רהט, כפר קרע ויהוד, הכותבות כל אחת בדרכה ועל פי תפיסת עולמה, מילון שלום. הספר כולל טקסטים מתחומי שירה ופרוזה, אשר תורגמו מעברית לערבית ומערבית לעברית.

קשת גם מפרסמת ספרים וקטלוגים מפעילותה האמנותית: הספר והתערוכה "נשים משנות" (2009) המתעד את העשייה העשירה של נשים במרחבים חברתיים-פמיניסטיים שונים; "עבודה שחורה" (2010) – פרויקט וקטלוג שיצא לאור בשנת 2010, נולד מתוך מיזוג בין מספר עולמות סותרים לכאורה: עולם העמל והמעשה, עולם האמנות הגבוהה, עולם האקטיביזם החברתי ועולם הכלכלה המתקנת. הפרויקט הוצג לראשונה ב מוזיאון אסל שבווינה, ובגלריית ברבור בירושלים; "מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל" – הספר עוסק בקשרים המתקיימים בין התרבות המזרחית והפלסטינית בישראל באמצעות יצירות מתחום האמנות החזותית. בספר מוצגים עבודותיהם של 34 אמניות ואמנים פלסטינים ומזרחים הפועלים במגוון סוגי מדיה, ולצידן מובאים מאמרים פרי עטם של הוגות והוגים עכשוויים.

אמנותעריכה

קשת היא אוצרת ואמנית פמיניסטית מזרחית. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יזמה ואצרה תערוכות שלראשונה הצביעו על הקשרי זהות ומגדר בעבודותיהן של אמניות מזרחיות וחיברו בין אמנות ואקטיביזם פמיניסטי-מזרחי. קשת קושרת את עבודתה כאמנית לפעילותה החברתית-פוליטית. גם ביצירת ערוצים ומרחבים להנגשת אמנות מן השוליים הפוליטיים והחברתיים, מתוך תפישה שהשערים של עולם האמנות נמצאים תחת פיקוח ההגמוניה, שהיא אינה מזרחית, ערבית או אתיופית, וגם בתוכן ובשיטות שהיא מביאה לעבודתה ולשיח שהיא מעוררת. קשת, בוגרת המדרשה לאמנות, יוצרת אמנות משלה, וגם אוצרת תערוכות ומוציאה קטלוגים וספרי אמנות. במסגרת פעילותה האמנית מתרחשות גם סדנאות, פרויקטים מיוחדים, ומפגשים המערבים את הפוליטיקה שבבסיס פעילותה בבית אחותי וכפעילת שכונות דרום תל אביב.[18]

תערוכות יחידעריכה

אוסף של ציורי פורטרט של נשים ממשפחתה של קשת, לצד איורים ורישומים של נשים בדיוניות. התערוכה צמחה מתוך עיון בתצלומים משפחתיים ישנים. אלבום התמונות הדהד את סיפור ההקמה של "בית האמהות" בשכונת נווה צדק, על ידי כמה מבנות המשפחה. מן הסיפור ההיסטורי ומן הדיוקנאות שקפאו בתצלומים המצהיבים, בנתה קשת אילן יוחסין מטריליניארי מדומיין, שארגן מחדש את מקומן ומשקלן של הנשים בסדר המשפחתי-חברתי.
  • מסכת נשים א', גלריית בית אחותי, דצמבר 2010
במסגרת התערוכה ערכה קשת סדרת מפגשים של סדנת מדרש ופרשנות פמיניסטית למקורות שונים של היהדות. לאחר המפגשים, היא ציירה סדרת ציורים המתייחסת למקורות אלה יחד עם פרשנויות הנשים המשתתפות, בפורמט של הכתיבה התלמודית.[19]
  • לתפארת מדינת ישראל, גלריית בית אחותי, מאי 2014
עבודותיה של קשת בתערוכה זו הן דיוקנאות של דמויות ידועות, אשר מצוירות במיקרוגרפיה – סגנון אמנותי יהודי עתיק יומין, אשר מייצר ציורים מכתב יד קטן – של ציטוטים גזעניים כלפי מזרחים. בין המצוירים והמצוטטים, דמויות מראשי הציונות ועד התרבות העכשווית, החל מארתור רופין, דרך דוד בן-גוריון ועד נתן זך, מתי כספי ואפרים שמיר.[20]

תערוכות קבוצתיותעריכה

  • אחותי: אמניות מזרחיות בישראל, אוצרות: שולה קשת, ריטה מנדס-פלור; בית האמנים בירושלים; פברואר 2000
תערוכת "אחותי" יצרה לראשונה מיפוי של הקול הנשי המזרחי באמנות הפלסטית הנוצרת בישראל, והתגלו בה מאפיינים משותפים, סגנוניים ותמטיים אצל יוצרות מזרחיות בנות דורות שונים, שפעלו בהקשרים מגוונים.
  • "קריאה מזרחית", אוצרת: שולה קשת; משרד החינוך בתל אביב, מרץ 2002
תערוכת המשך ל"אחותי": מבטן של האמניות המזרחיות הלך והופנה פנימה, לשאלות של זיכרון, היסטוריה, בעלות על המבט והגדרה עצמית. מיקומה של התערוכה במשרד החינוך, הזמין הקשר חדש לעיסוק במחיקה היסטורית, בדיכוי ובהיעדרות. ברבות מן העבודות נחקר מושג ההיעדרות; היעדרות היסטורית, היעדרות פיזית, היעדרות נפשית. תוך תהליכי הפירוק וההעמדה בספק של מהלכים במציאות הישראלית הדומיננטית, נולד מתוך העבודות חזון אלטרנטיבי, נשי ומזרחי. היחס המורכב למורשת הערבית כמרכיב במורשת המזרחית, עלה בכמה מהעבודות.
  • "אורות וצללים: סיפור איראן והיהודים" בית התפוצות, ינואר–אוגוסט 2011
תערוכה ששילבה ממצאים ארכאולוגיים המעידים על קיומה של יהדות איראן בעת העתיקה, עם יצירות תרבות כגון כתבי יד עתיקים, קמעות, שטיחים, לחנים ופיוטים. יחד עם העתיק, הופיעו בתערוכה עבודות אמנות עכשווית של אמנים יוצאי איראן.[21]

אוצרותעריכה

  • "מזרחיות", גלריית עמי שטייניץ אמנות עכשווית, 2000
פרויקט שמטרתו לחשוף את הניסיון הייחודי של נשים מזרחיות, עליהן המעבר מחברה ערבית-יהודית במדינות האסלאם אל כור היתוך ציוני-מערבי הטביע חותם שונה, הן משל מזרחים-גברים והן משל נשים לא מזרחיות. הנשים בפרויקט באו מכל שכבות האוכלוסייה ומכל רחבי הארץ, מרקעים וגילאים שונים. כל אישה קיבלה יומן אשר ליווה אותה במשך כחצי שנה ובו שרטטה את דמותה בכתיבה, צילום וציור. כל יומן הציג בחירה אישית של חשיפה, מתיעוד של אירועים יומיומיים, ביקורת חברתית נוקבת, דעתנות פמיניסטית, ועד מתכונים וזיכרונות. הקול הנשי המזרחי שבא לידי ביטוי מעלה שאלות לדיון אך לא בהכרח פותר אותן, יוצר זהות ובד בבד מחפש אותה, מתוך תהליך יצירתי ואקטיבי.
  • "13 כדורים חיים", 2001, הגלריה לאמנות במכללת אורנים, טבעון; גלריית היינריך בל, תל אביב.
מיצב זיכרון ל-13 פלסטינים אזרחי ישראל אשר נורו למוות באוקטובר 2000 בעימותים עם המשטרה. המיצב כלל צילומי נעורים של ההרוגים, עדויות בווידאו של בני משפחתם, קטעי עיתונות, חומרים אישיים, וכן פרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית ודו"חות של ארגון עדאלה.[22]
  • "מזרחיות וערביות באמנות החזותית בישראל", אוצרים: שולה קשת, זאהד חארש; 2004, 2005
שש תצוגות שהופיעו במקביל ביישובים מזרחיים ופלסטיניים ברחבי הארץ. התערוכה מציפה את המרכיב של תרבות האזור בקרב יהודים שמוצאם מארצות ערב והאסלאם, בקרב אזרחי המדינה הפלסטינים, ובקרב אמניות ואמנים שהזהות התרבותית האזורית משמעותית לעבודתם. מציאות ערבית-יהודית חברתית-פוליטית זו מעלה שאלות מהותיות של זהות, שייכות, עימות והתפתחות שאינן מודגשת בדיון הציבורי. כל תערוכה התמקדה בתמה אחת, ביניהן שכחה וזיכרון, מרחב, פצע, שורשים, מפגש וזהות, ונדדה במשך כשנה בין ששת היישובים: פקיעין, באקה אל-גרבייה, כפר קאסם, ראשון לציון, אשקלון ומצפה רמון.
  • "נשים משנות", משרד החינוך, 2002, 2009
התערוכה הראשונה הוצגה בחסות האגף לשוויון בין המינים של משרד החינוך לרגל יום האישה הבינלאומי, וכללה את דיוקנאותיהן של 26 נשים מובילות חברתיות ופעילות בקהילה ובאקדמיה. תערוכת ההמשך סימנה ואת היווספותן של עוד נשים למעגלי העשייה הציבורית, והנכיחה את העשייה שעדיין לא תמה מאז, כאשר לקראת תום העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, חזון המדינה כמקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין אינו בא אל מימושו המלא. התערוכה באה לסמן הישגי נשים אך גם לזכור כי רבה עדיין הדרך והמאבק לשוויון עדיין בעיצומו. בתערוכה זו השתתפו 37 נשים יהודיות וערביות, מזרחיות ואשכנזיות, דתיות וחילוניות, כולן פעילות חברתיות, פמיניסטיות ופוליטיות בתחומים שונים: תרבות, כלכלה, שלום, חברה, אקדמיה, אמנות, חינוך ועוד.[23]
  • "תהו ובהו וחושך על פני תהום", בית יד לבנים, רמת השרון, 2006
תערוכה של קבוצת אמניות בנושא של אלימות נגד נשים, כולל רצח נשים, אלימות מינית, אלימות כלכלית, דימויים וסטראוטיפים, ועוד.[24]
  • "עבודה שחורה", אוצרות: שולה קשת וקציעה עלון. התערוכה הוצגה במוזיאון אסל בווינה, אוסטריה ובגלריית ברבור בירושלים ב-2010 ביוזמת תנועת אחותי – למען נשים בישראל, 2008
אמנות ויצירה של נשים מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות ובדואיות המצליבה יחד אתניות, מגדר ומעמד. המיצג מורכב מקונסטרוקציות עץ במבנה של כוורת העשויה תאים משושים רבים המחוברים זה לזה בדימוי חלת דבש. כל תא מאכלס יצירות רקמה, אריגה, ופיסול של נשים מתחומי עיסוק שונים, וגילאים, רקעים ומוצאים מגוונים. הכוורת היא מטפורה לעבודה העמלנית הרבה המושקעת ביצירה הנשית, ומשלבת מספר מוטיבים, כולל עבודת נשים וערבות הדדית פמיניסטית. הכוורת משמשת גם כארכיב, בו משולבים ספרים, כתבי עת, שירה וטקסטים.
  • "כתמים והחתמות", מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל; אוצרות: שולה קשת, פאריד אבו שקרה; גלריית בית אחותי, הגלריה לאמנות בנצרת - נובמבר 2015‏[25]
התערוכה מבוססת על הנחת היסוד כי הכרתן לעומק של התרבויות המזרחית והפלסטינית חיונית להתפתחות חברה רב-תרבותית ושוויונית בישראל, ובוחנת את עבודתן של אמניות מזרחיות ופלסטיניות, אשר יצירתן נרקמת לאור פוליטיקה של זהויות. היא שואפת להעלות שאלות על זהות, שייכות, עימות והתפתחות, שאינן מודגשות בשיח האמנותי בישראל. התערוכה מבקשת לבדוק כיצד ניתן ליצור מרחבים חדשים, אשר מהדקים את החיבור הבלתי ניתן לניתוק בין חברה, אמנות ופוליטיקה, תוך התייחסות ליחסי הכוחות הפוליטיים-חברתיים המאפיינים את החברה הישראלית; יחסים היוצרים ומשמרים את הריבוד האתני-תרבותי-מעמדי שמרכיב את שדה האמנות המקומי.[26]
  • "שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל", גלריית רדליין, באר שבע, 2016
התערוכה לוותה בספר/קטלוג שיצא לאור בשנת 2013. הספר "שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל" בעריכת שולה קשת וקציעה עלון מהווה שילוב של קטלוג אמנותי וספר מאמרים, המתבונן בשדה האמנות הישראלית מתוך נקודת המבט המצליבה אתניות ומגדר. באמצעות סוגי מבעים אמנותיים מרובים ומרובדים – בציור, בצילום, בווידאו, במיצב – מבקש הספר לנסח את סיפור החיים הנשי המזרחי, בו משתברים הדי התרבות האסלאמית, חוויות ההגירה למדינת ישראל, ותמונת המצב האישית-פוליטית של מגוון נשים מזרחיות.[27]

פרסים והוקרהעריכה

רשימות עיתונאיות שכללו אותהעריכה

  • 2007 – נבחרה על ידי מגזין "דה מרקר" כאחת מ-40 נשים שעושות שינוי בחברה[28]
  • 2018 – נבחרה על ידי מגזין "דה מרקר" כאחת מ"100 האנשים המשפיעים בישראל".

ספריםעריכה

  • לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, הוצאת בבל ומשכל, 2007; מערכת, פתח דבר
  • שוברות קירות: אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, קציעה עלון ושולה קשת, אוצרות ועורכות; תל אביב: הוצאת "אחותי" תשע"ד[31]
  • כתמים והחתמות: מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, פריד אבו שקרה, שולה קשת; הוצאת "אחותי" 2015[32]
  • נשים משנות, שולה קשת (עורכת), הוצאת "אחותי" 2009
  • קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל; עורכים: יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב; "ספרי נובמבר" 2007
  • מא' עד ת' – מילון שלום של נשים בישראל, עורכות: בת שחר גורמזאנו גורפינקל ושולה קשת; הוצאת "אחותי" 2012[33]
  • עבודה שחורה, עורכות: שולה קשת, קציעה עלון ושלומית לולה נחמה, הוצאת "אחותי" 2010.[31]

מאמריםעריכה

  • פליטים בלב העיר, שולה קשת ויואב מאירי, פנים - תרבות חברה וחינוך, גיליון 26 - סתיו 2003
  • גזענות וסקסיזם בתקשורת – מקרה הבוחן של הבחירות לכנסת ה – 19

קישורים חיצונייםעריכה

ראיונות עם שולה קשת:

כתבות של שולה קשת

עבודות של שולה קשת

הערות שולייםעריכה


שגיאות פרמטריות בתבנית:טורים

שימוש בפרמטרים מיושנים [ מספר ]

  1. ^ גיא פרחי, פוליטיקה קטנה: ליווינו את הבחירות לוועד השכונה בנווה שאנן, Time Out Tel Aviv, ‏2 במאי 2018
  2. ^ משה כהן, ארבעה מועמדים לראשות עיריית תל אביב: "חולדאי צבר תאוצה בעקבות האירוויזיון", מעריב, ‏26 בספטמבר 2018
  3. ^ ההסתה הפסידה בבחירות המקומיות בתל אביב-יפו, מירון רפופורט ואורן זיו, שיחה מקומית, 31.10.2018
  4. ^ מקימת בית האמהות בת"א, צפי סער, הארץ, 7 במרץ 2012
  5. ^ השבר האפריקאי, מרב בטיטו, ידיעות אחרונות, 10 במאי 2017
  6. ^ תמירה גלילי, קורותיי כמורה: שולה קשת, שיעור חופשי - עיתון חדשות החינוך גליון 107, ינואר 2014
  7. ^ מרב בטיטו | צילום: יובל חן, השבר האפריקאי, באתר ynet, 10 במאי 2017
  8. ^ שפי פז ושולה קשת מראשי החזית לשחרור דרום תל אביב; מנכ"לית תנועת אחותי
  9. ^ Naya, חנות הסחר ההוגן "אחותי", ‏אפריל 4, 2017
  10. ^ אינס אליאס, שולה קשת יודעת שאחרי הפליטים יעיפו גם את המזרחים מדרום תל אביב, הארץ, ‏16 באפריל 2018
  11. ^ שולה קשת, הגירוש הוא חורבן הבית השלישי שלנו, תושבי דרום ת"אהגירוש הוא חורבן הבית השלישי שלנו, תושבי דרום ת"א, העוקץ, ‏12 בינואר 2018
  12. ^ יורם בלומנקרנץ, דרום ת"א נגד הגירוש והטיהור האתני, העוקץ, ‏12 בפברואר 2018
  13. ^ אמיר אלון, "הפחד הגדול מכולם". מבקשי מקלט ותושבי דרום ת"א נגד הגירוש, באתר ynet, 25 בפברואר 2018
  14. ^ קציעה עלוןדיוקנה של שולה קשת, נאמני תורה ועבודה, ‏פברואר 2002
  15. ^ מהפך: כך התאחד מאבק מבקשי המקלט עם מאבקי השכונות, חגי מטר, שיחה מקומית, 25 במרץ 2018
  16. ^ יוזמות וארגונים במאבק החברתי, מפת היוזמות לשינוי חברתי, 2015-2016
  17. ^ https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.2907615=שם-הערה
  18. ^ קציעה עלון, קשת המזרח על האמנית שולה קשת, על אמנות מזרחית ועל דיוקן האמן המזרחי כאיש צעיר, טרמינל : כתב עת לאמנות המאה ה-21 - טרמינל 17
  19. ^ סמדר שפיהתערוכה "מסכת נשים א" של שולה קשת - מעניינת, מורכבת ובעייתית, באתר הארץ, 11 בינואר 2011
  20. ^ סמדר שפי, שולה קשת, "לתפארת מדינת ישראל", החלון, ‏26 במאי 2014
  21. ^ התערוכה "אורות וצללים: סיפור איראן והיהודים" בבית התפוצות נמשכת עד סוף אוגוסט 2011, הבמה
  22. ^ 13 כדורים חיים, Hagar Art Gallery
  23. ^ אירועי יום האשה הבינלאומי, הארץ, 5 במרץ 2002
  24. ^ "תהו ובהו וחושך על פני תהום", אסימון, 16 בנובמבר 2006
  25. ^ פתיחה התערוכה "כתמים והחתמות – אמניות מזרחיות ופלשתיניות באומנות החזותית בישראל", ספירניסטיות
  26. ^ כתמים והחתמות: מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, פריד אבו שקרה, שולה קשת; הוצאת "אחותי" 2015
  27. ^ ורד לי, לא שחורה, לא שקופה, לא פרֶחה ולא כלה תימנייה, הארץ, ‏1 בינואר 2014
  28. ^ 28.0 28.1 על סרטו של ימין מסיקה, קולנוע דרום הגות וביקורת 2012
  29. ^ כדאי להכיר: נשים המחוללות שינויים בחברה, שרית פרקול, מגפון, 19 בפברואר 2013
  30. ^ פרס ליבוביץ', תנועת יש גבול
  31. ^ 31.0 31.1 רשימת ספרים חדשים באמנות, ספריית ארן, אוסף אמנות, אוניברסיטת בן-גוריון
  32. ^ איל שגיא ביזאוי, ספר אמנות חדש חושף כמה דומה האמנות המזרחית-יהודית לאמנות הפלסטינית, הארץ, ‏9 בינואר 2016
  33. ^ [www.rosalux.org.il/he/partner/achoti-2 אחותי – למען נשים בישראל], Rosa Luxemburg Stiftung Israel